בשבע 302: פועל לבניין הבית

מיכאל אוסניס עלה לישראל כאתיאיסט גמור, אבל משחק קלפים בנושא תנ"ך הפגיש אותו לראשונה עם תמונה של בית המקדש.

עדי דוד , כ"א בתמוז תשס"ח

הוא ראה את בית המקדש הראשון, השני וגם את בית המקדש השלישי שעתיד להיבנות. לארץ הוא עלה בגיל 40 כחילוני אתיאיסט, אך זה לא הפריע לו להתיישב בקדומים שבשומרון. קרוב לגיל 50 הוא גילה את אלוקים וחזר בתשובה, ומאז, כבר 12 שנה, הוא בונה בחצר ביתו את בית המקדש ומצפה לגאולה. מיכאל אוסניס, האיש שיודע מתי ייבנה בית המקדש השלישי, מספר איך זה להרגיש את ימי בין המצרים וחורבן הבית, לאורך השנה כולה.


יום אחד חלם מיכאל חלום שאת חותמו לא ישכח לעולם. החלום היה בבהירות, כמו סרט ברור לגמרי, מההתחלה ועד הסוף. הוא חלם שהוא עף אחורה בציר הזמן לאורך השנים, בחושך. כשהגיע לתחילת המאה הראשונה, הכל התחיל להתבהר יותר ויותר, והוא ראה בניין שמוכר לו, עומד יציב: בית המקדש
אם תשאלו את מיכאל אוסניס מה העיסוק שלו, הוא יענה לכם ברצינות מחויכת כי הוא בונה את בית המקדש. ואכן, כבר 12 שנה בונה מיכאל (59), בבית המלאכה שבחצר ביתו שבקדומים דגמים מרהיבים ביופיים של בית המקדש. ואם תוסיפו ותשאלו מה הביא אדם כמותו, שעד גיל 40 היה אתיאיסט מוחלט, לפרוש מכל עיסוקיו ולהקדיש את חייו לבית המקדש, הוא יספר לכם את הסיפור הבא.

הכל התחיל לפני 13 שנה, עת התארח מיכאל אוסניס, עולה חדש מבריה"מ לשעבר, אצל משפחה רוסית ותיקה בכפר-חב"ד. "ילדי המשפחה שיחקו בקלפים בנושא התנ"ך. כל פעם הילד הגדול לקח קלף, הראה לילדים הקטנים, ושאל אותם מה מצויר שם", מספר מיכאל, שלא ידע אז כלום על התנ"ך והיהדות. "עקבתי אחר התמונות. זה עניין אותי, אף פעם לא ראיתי את התמונות האלו: חנוכייה, מנורה, אתרוג. המבט שלי הלך מקלף לקלף, ופתאום הילד הראה קלף שהוא ממש חי, והרגשתי שהוא מדבר איתי ממש. כל פעם כשהם הגיעו לקלף הזה, שוב הרגשתי את התחושה החזקה הזו. שאלתי את הילדים מה זה, והם הגיבו בהפתעה: 'מה, אתה לא יודע?'. עניתי שזו פעם ראשונה שאני רואה את התמונה הזו, אבל אני מרגיש שיש שם משהו חי. הם אמרו לי שזה בית המקדש". אותה שבת היתה הפעם הראשונה שמיכאל פגש במושג בית המקדש, ועדיין לא תיאר לעצמו עד כמה הוא עתיד להיות משמעותי בחייו.

מה זה בר-מצווה?

מיכאל נולד וגדל באוקראינה, ועבד שם כהנדסאי בניין. מילדותו הוא זוכר במעורפל את החגים "התכנסנו מהר מהר, שלא יראו אותנו כי הייתה אז סכנה והיו שולחים לסיביר מי שנתפס, ומשם לא כל אחד היה חוזר". ברית מילה לא עשו לו, והוא עשה זאת רק שנים אחר הגעתו ארצה. "תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי. כשהייתי בן 13, סבא שלי לקח אותי לפינה בבית, ואמר לי שהוא חייב לעשות לי בר-מצווה, אבל זה מסוכן. שאלתי אותו מה זה בכלל בר-מצווה, אז הוא אמר לי 'פעם עוד יתגלה לך מה זה'", הוא מספר על הזיכרון היחיד כמעט שהיה לו מעצם היותו יהודי.


יום אחד חלם מיכאל חלום שאת חותמו לא ישכח לעולם. החלום היה בבהירות, כמו סרט ברור לגמרי, מההתחלה ועד הסוף. הוא חלם שהוא עף אחורה בציר הזמן לאורך השנים, בחושך. כשהגיע לתחילת המאה הראשונה, הכל התחיל להתבהר יותר ויותר, והוא ראה בניין שמוכר לו, עומד יציב: בית המקדש
בגיל 40, לפני כמעט 19 שנה, עלה מיכאל עם אשתו ושתי בנותיו לארץ ישראל, היישר לכפר-סבא. "מהיום הראשון שעליתי, העבר כאילו לא היה. אין לי שום נוסטלגיה, כאילו הכל עד אז היה משהו סתמי, ללא תוכן".

יותר מעשרים שנה נאבקו מיכאל ואשתו נגד השלטונות הרוסיים לעלות לארץ ישראל, אך הם לא התייאשו והמאבק המייגע והממושך רק הפך אותם לפטריוטים יותר. "ראיתי אנשים שאומרים כל הזמן 'לשנה הבאה בירושלים', אבל נשארים בגולה. יש הרדמה, אנשים נרדמים וצריך להעיר אותם", אומר מיכאל שאהבת ארץ ישראל בוערת בלבו. "בתוך החומש מצאתי מצווה שחוזרת 98 פעם. בדרך כלל כמעט אף מצווה לא חוזרת יותר מפעם אחת, וזו חוזרת כל כך הרבה פעמים: המצווה להתנחל בארץ ישראל".

אך עם כל אהבתו לארץ ישראל, נותר אז מיכאל עדיין אתיאיסט, כהגדרתו. "לא הייתי חילוני, הייתי אתיאיסט. בבתי הספר בבריה"מ חינכו אותנו לא להאמין בכלום. הייתי אומר על הכל שזה שטויות במיץ עגבניות".

בשנים הראשונות מאז עלייתו לארץ, ניסה את כוחו בעסקים, אך אלו לא עלו יפה. ב-1996 עבר עם משפחתו לקדומים שבשומרון מתוך רצון לחקור את המצב עם הערבים, כי החל להבין שאי אפשר לממש את רעיון "דו הקיום".
הוא הגיע לקדומים עדיין כחילוני. עברית ידע בקושי, ולכן קרא ספר ברוסית של יוספוס פלביוס, 'מלחמות היהודים'. לאט לאט החל לקרוא גם את התנ"ך, לראשונה בחייו.

מה גרם לך לפתוח את התנ"ך?


כשהתקרב ראה שמחלונות בית המקדש בוקע אור מיוחד: "זה לא אור של היום, זה משהו חי שלא קיים היום. ואני מרגיש שהוא מביא איתו את השלום, השלווה וכל הטוב אל העולם כולו. הרגשתי שהייתי בעבר, ובעתיד מחכה לנו בית המקדש עם כל האור הזה", מספר בהתרגשות מיכאל, שאף זכה לראות את בית המקדש השלישי על ציר הזמן הזה, ומתי הוא עתיד להיבנות. "עשיתי חישוב, ואני יודע שהוא בדרך, זה לא רחוק"
"הרצון ללמוד תנ"ך היה כל הזמן, מהצעד הראשון שעשיתי בארץ ישראל כבר התקרבתי ליהדות. תמיד רציתי לדעת את ההיסטוריה של עם ישראל, אבל בברה"מ זה היה אסור. כשעליתי לארץ נכנסתי לעסקים, ולא היה לי זמן. כשבסופו של דבר העסקים שלי נפלו, הרגשתי שהקב"ה אומר לי שהגיע הזמן".

כשפרש מהעסקים, החל לעבוד בשמירות. הוא היה יושב בבוטקה שעות ארוכות, וקורא את התנ"ך. "בוטקה ברוסית זה מלונה לכלב", הוא מגחך, "ואני הייתי יושב בתוך הבוטקה המלוכלכת, אבל קורא תנ"ך, בחופשיות, ואין מאושר ממני. נכנס לתוך התנ"ך, צולל לשם. הרגשתי שכל הנשמה שלי, וגם הנשימה, שם. כשהייתי חוזר הביתה, אשתי היתה שואלת מאיפה באתי ולמה אני כזה מלא אור, אמרתי לה שזה מהתנ"ך".

הבוטקה של מיכאל היתה ממוקמת ליד הישיבה בקדומים, ובכל בוקר היה נכנס אליו ראש הישיבה, הרב בן שחר, שואל לשלומו ומתעניין מה קרא היום. "אמרתי לו שאני לא מבין כלום, אז הוא היה מסביר לי, וכך התקדמתי". בלימודו, כל הפוקוס שלו היה בית המקדש, והוא הרגיש צורך עז לדעת מה זה בית המקדש. "פעם אחת הגעתי לפסוק 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ונעצרתי. שאלתי את עצמי למה אין בית מקדש – הרי יש ציווי כזה, אז למה אנו לא בונים אותו לכבוד ה'? לפתע נכנס הרב, והסביר לי שזה עניין מורכב". 

"ראיתי בחלום את בית המקדש"

יום אחד, עוד לפני שחזר בתשובה והחל לשמור מצוות, חלם מיכאל חלום שאת חותמו לא ישכח לעולם. החלום היה בבהירות, כמו סרט ברור לגמרי, מההתחלה ועד הסוף. הוא חלם שהוא עף אחורה בציר הזמן לאורך השנים, בחושך. כשהגיע לתחילת המאה הראשונה, הכל התחיל להתבהר יותר ויותר, והוא ראה בניין שמוכר לו, עומד יציב: בית המקדש.
כשהתקרב ראה שמחלונות בית המקדש בוקע אור מיוחד: "זה לא אור של היום, זה משהו חי שלא קיים היום. ואני מרגיש שהוא מביא איתו את השלום, השלווה וכל הטוב אל העולם כולו. הרגשתי את גל האור הזה נכנס בי, זה היה מדהים. כאילו הייתי צמא מאוד, ופתאום שתיתי ונשמתי. זה היה חזק מאוד. הרגשתי שהייתי בעבר, ובעתיד מחכה לנו בית המקדש עם כל האור הזה", מספר בהתרגשות מיכאל, שאף זכה לראות את בית המקדש השלישי על ציר הזמן הזה, ומתי הוא עתיד להיבנות. "עשיתי חישוב, ואני יודע שהוא בדרך, זה לא רחוק", הוא מסכים לגלות מעט משראה, "ואנחנו צריכים ללמוד מעכשיו, להתכונן פרקטית לבית המקדש".

בבוקר, כשקם, הרגיש את כל שריריו כואבים ממאמץ פיזי, כאילו היתה זו מציאות ולא חלום. "אני, שלא עבדתי מעולם בעבודה פיזית ולא סביר שיכאבו לי השרירים, פתאום נתפסתי כולי. לא הלכתי יומיים לעבודה".

מיכאל הגיע לאמונה, ליהדות ולתשובה, דרך בית המקדש. "קראתי בתורה וראיתי שזה אמיתי, שזה נכון, שאי אפשר להמציא דבר כזה. בדיוק ההיפך ממה שאמרו לי, שהכל זה שטויות במיץ עגבניות".

אך בכל זאת, נותרו למיכאל עדיין שאלות על אלוקים, האם הוא קיים ומה זה אומר לגביו.

מספר ימים לאחר החלום, נסע לקריית-מלאכי לצורך עבודה. בכביש רמלה, שהיה אז כביש צר, פקוק ועמוס בתנועה, פנה לאלוקים, לפתע, ואמר לו: "אם יקרה לי עכשיו משהו ואתה תציל אותי מהתאונה, אני מאמין בך".

"פתאום, שמעתי 'בום'. האוטו נזרק לנתיב הנגדי בקפיצה, הציר (מוט ברזל) נשבר, ועף מאה מטר מהמכונית. עצמתי עיניים, וחיכיתי לתאונה עם כל המכוניות שהיו בכביש. ואין תאונה. פתחתי עיניים, ואין שום מכונית. לפני רגע היו המון מכוניות, ופתאום שום מכונית. עפתי שוב לצד הנגדי, וגם משם נעלמו המכוניות". רק אחרי שהצליח לעצור חזרו המכוניות באורח פלא. "הרגשתי כמו בקריעת ים סוף, שהקב"ה עצר את המים עד שבני ישראל עברו. זה היה נס", מספר מיכאל, המוכר כאדם אינטליגנטי ורציונלי מאוד, שאינו נוטה לשיגיונות לב ולדמיונות. עוד באותו יום הגיע לבית הכנסת לברך ברכת הגומל. "מהמקרה הזה הפסקתי להתלבט, והתחלתי לשמור מצוות".

מיכאל, שלא ידע קודם לכן עבודת כפיים מה היא, החל לבנות דגם של בית המקדש כדי להמחיש לאנשים את מה שראה בחלומו ברור כל כך, מה זה בית המקדש. הדגם הראשון שבנה הוצב בתיכון לבנות בכפר-חב"ד. הרב בן שחר ראה את הדגם, וקרא לרב ישראל אריאל, ממכון המקדש. "הרב אריאל הגיע, ביקש מיד מטר, והחל למדוד את המידות. הוא היה בהלם, הוא שאל אותי כיצד ידעתי את המידות, אם למדתי מסכת מידות, אבל אני בכלל לא ידעתי מה זה מסכת מידות ולא למדתי, הכל ידעתי במדויק מהחלום".

הרב אריאל מצא את הפרופורציות והמידות בדגם שבנה מיכאל מדויקות, ובו ביום הזמין ממיכאל דגם גדול, והציב אותו כדגם המרכזי במכון המקדש שהוא עומד בראשותו.  "הוא אמר שלפי הדגם שבניתי אפשר ללמוד איך לבנות את בית המקדש השלישי". 

מי יבנה בית

מיכאל רואה בהבאת המודעוּת לבית המקדש והתורה לכל היהודים שליחות, והוא החל להשקיע בכך את כל מרצו וכספו. הוא למד את מסכת מידות ואת כל הקשור לבית המקדש והמשכן, בנה 'בית מלאכה' בחצר ביתו, ומאז הוא משקיע את כל כולו, יומם ולילה, בבניית דגמים של בית המקדש ושל המשכן. בימים הוא בונה את בית המקדש, ובלילות יוצא לעבוד בשמירות. "המשכן זו האהבה הגדולה שלי", הוא מספר כילד מאוהב, "זה דבר גאוני: יש בו הכל – גם פיזיקה, גם אדריכלות, גם מתמטיקה, הכל".

מיכאל הוא האדם היחיד בעולם שבונה דגמים לימודיים של בית המקדש. "יש אדריכלים שבונים דגמים, אך מצאתי בהם הרבה טעויות. זו תורה ואי אפשר לטעות בה, כל טעות קטנה זה כמו לכתוב את התורה עם טעות באות אחת. זו כבר לא תורה.

"אני לא בונה צעצוע, אני בונה מחומרים אותנטיים: אדני כסף, אדני נחושת. ממה שראיתי. יש תלמידים שלמדו בבית הספר על בית המקדש באמצעות דגמים מקרטון. למדו מהם, ואחר כך פירקו, זרקו את הקרטונים על הרצפה, ודרכו עליהם שלא בכוונה. אם זה מקרטון זה לא אמיתי, לא באמת מוחשי. אצלי זה מאבן, משיש. התלמידים מבינים באופן מוחשי, רואים שזה אמיתי. צריך לתת לתלמידים תנ"ך חי, שמדבר אליהם", הוא אומר בהתלהבות.

לבית המלאכה שלו מגיעים כל הזמן קבוצות של ילדים ואנשים שרוצים לחזות וללמוד לימוד מוחשי על בית המקדש. לכולם הוא מספר ומסביר, באהבה ובסבלנות.

"פעם אחת הגיעה אליי קבוצת ילדים בני שמונה. הסברתי להם על בית המקדש, והם הסתכלו. היה ילד אחד שכל הזמן רצה לגעת בדגם, אפילו שהסברתי שאסור לגעת. הוא הקשיב לי, אך המשיך לגעת. הבנתי שיש כאן משהו לא רגיל, ושאלתי אותו למה הוא כל כך רוצה לגעת בזה, הרי זה רק דגם. הוא אמר לי: 'זה לא דגם, זה בית מקדש קטן, הוא נולד. וכמו שאני עכשיו ילד קטן ואגדל, כך גם הוא, כמו תינוק שיגדל, אבל הוא אמיתי!".

מיכאל לא נח לרגע. כבר 13 שנה שהוא בונה דגמים של בית המקדש ("נכון, זה דגמים, אבל זה לקראת בית המקדש האמיתי"), מארח בחצרו כמעט מדי יום אורחים מכל הארץ שרוצים לחזות בקודש מקרוב, לגעת בו, ומגייס אנשים ל"שורת הלוחמים של בית המקדש". 

אבל מיכאל מאוכזב. כבר שנים שהוא שולח מכתבים לרבנים, למשרד החינוך, לראשי ישיבות ולבעלי תפקידים בארץ ובעולם כדי להעלות את המודעות לבית המקדש אצל התלמידים, אך נתקל באדישות כמעט מוחלטת. "אף אחד לא רוצה את המשכן. אנשים לא מבינים, ישנים. לא עונים, לא מגיבים, רק ארבעה מתוך 3,000 חזרו אליי. שלחתי מכתבים לכל הישיבות בארץ – אף אחד לא הגיב.

"במשך כל השנים בהן אני בונה דגמים הייתי קצת עצוב, כי אין התעניינות חזקה בבית המקדש, אין מודעות", הוא מספר בכנות. "חשבתי לעצמי למה זה כך, ולא הבנתי. לא מזמן קראתי בתנ"ך, ואז קיבלתי תשובה. קראתי על כורש, ששחרר את עולי בבל, נתן להם כסף, את כל הכלים של בית המקדש הראשון, ושלח אותם שילכו לבנות את ירושלים ואת בית המקדש. ואת יודעת כמה בסוף יצאו מבבל?", הוא שואל אותי בהתרגשות ולא ממתין אפילו לתשובה, "לא יותר מ12%! היה לנו נוח, התרגלנו, לא היה לנו כוח לבנות משהו חדש, אז נשארנו בבבל. מאז חורבן בית ראשון ועד השחרור מבבל עברו 70 שנה, ויהודים כבר הספיקו לשכוח את בית המקדש", הוא אומר בכאב.

מיכאל קרא על עולי בבל והבין ללב העם הזה, בגלות הארוכה והאחרונה שלו. "עברו עלינו כבר 2000 שנה מאז חורבן בית המקדש, וזה מובן שבית המקדש לא נמצא מספיק במודעות שלנו. הבנתי שאני לא צריך להיות עצוב, אלא להמשיך בכל הכוח בעשייה שלי".

תל-אביב זה כאן

בימים האלה, של בין המצרים, מיכאל דווקא ממשיך לבנות את בית המקדש ביתר שאת, אך גם בדמעות של צער.
התחושה שלך בבין המצרים שונה מאשר בימים רגילים?


"בבין המצרים אני יושב פה בין כל הדגמים של בית המקדש, ובוכה. אני קורא את הספר 'מלחמות היהודים', איך  לחמנו אח נגד אח במקום להגן על ירושלים ועל בית המקדש, ואני בוכה ומדמיין שאנחנו נתאחד ונהיה ביחד עם. אנחנו עדיין לא עם, אנחנו צריכים להיות יחידה אחת. כשאנחנו מתפצלים, באות כל הצרות. אני בוכה שאנחנו עדיין מפוצלים לאשכנזים, חרדים, ספרדים, גרמנים, כי זה הכל שטויות, זה שייך לעבר.

"בנו עכשיו בית כנסת חדש בקדומים, וכתבו עליו בגדול: 'בית כנסת לספרדים'. אני לא מבין את זה!", הוא מתקומם, "ואם ירצה להתפלל שם אשכנזי? כולנו יהודים, וההפרדה הזו, זה מה שמפריע לנו להתלכד. אני רוצה שייבנה בית המקדש השלישי, שנהיה עם מלוכד, שנביא את התורה לכל העולם.

"היום יש כאילו מדינת תל-אביב. התל-אביבים אומרים שזה שמרביצים ליהודי בקדומים או בעפרה זה לא שייך להם. יש פה שכונה בקדומים שאני מדי פעם שומר שם, וממנה רואים את כל החוף, את תחנות הכוח של חדרה, את הרצליה, תל-אביב. לפעמים, כשאני שומר שם, אני לוקח איתי חיילים ומראה להם: 'אתם חושבים שתל-אביב זו מדינה אחרת, אבל תראו עד כמה זה קרוב, ואם אנחנו יוצאים מפה, ישר הברברים עושים לכם חורבן הבית... ארץ ישראל היא יחידה אחת, ואסור לפצל אותה'. הם תמיד נשארים המומים".

דומה שאחדות עם ישראל בוערת בדמו של מיכאל, לא פחות מאהבת ארץ ישראל. "ה' לא יקבל אליו רק זרם אחד, הוא יקבל רק עם מלוכד. אז בבקשה, אתה שלומד הרבה תורה, לך לחילוני ותקרב אותו, תסביר לו מה זו תורה, אבל בלי להתנפל עליו, לאט לאט. קודם כל בלי מצוות. כל יום תן לו קצת היסטוריה, סיפורי אבותינו, שיכיר קצת את ההיסטוריה שלו. אתה יודע הרבה, תעביר לו קצת... אחר כך הוא יחבק אותך, ילך איתך יד ביד. אבל לא בבת אחת, לא בכפייה".

כשמיכאל מדבר על קירוב לבבות בדרכי נועם ולא בכפייה, הוא יודע על מה הוא מדבר, כיוון שהוא מיישם זאת בתוך ביתו יום יום. אשתו ובנותיו התקרבו אל היהדות יחד איתו, אך כל אחת בקצב שלה. בתו הבכורה התחתנה עם בן הרב משה כהן מכפר-סבא. בתו הצעירה פחות דתייה. אשתו מסורתית. "זה לא פשוט בגילנו לעשות שינוי ומעבר כזה בבית. לקח לאשתי הרבה זמן והיה לה קשה לא להדליק אש בשבת ולהדליק נרות שבת, ולקח לי המון כוח להסביר לה כדי שלא יהיו מלחמות במשפחה, אבל עברנו את זה. לאט לאט אני מתקדם איתה. צעד צעד. כפייה זה לא דבר טוב. קודם כל צריכים להתאחד. די למלחמות הפנימיות. גם משפחה צריכה להיות מלוכדת, באווירה  שמחה".

מיכאל מספר שהעבודה שלנו עכשיו זה להתכונן לבית המקדש, ללמוד, להתקרב לשורשים שלנו, לתורה. "לא רק אנחנו צריכים להתכונן, אלא כל העולם צריך להתכונן לכך, העולם עוד לא מוכן. האוונגליסטים מוכנים, הם מכבדים את היהודים ואת התורה שלנו, הם כבר מבינים שכשייבנה בית המקדש יהיה סדר בכל העולם", אומר מיכאל, איש שיחה מרתק, נעים סבר וחדור ערכים.

"אני לא גיבור, אני אדם מהשורה. וכל מה שאני רוצה זה שיהיה טוב לעם ישראל, שייבנה בית המקדש, ובשביל זה אנחנו צריכים לעבוד, ללכת אחד אל השני, להתאחד", מסכם מיכאל, שעסוק עכשיו בבניית הדגם הכי גדול שבנה אי פעם, בגודל של אחד לשישים, שיוצב על גג ישיבת אש התורה שלמול הכותל המערבי.

"אני פועל בבית המקדש, בידיים שלי אני בונה אותו, אני לא מנהל, לא פוסק, אני פועל פשוט. זה החיים שלי, ועם זה אני ממשיך עד לרגע האחרון".