בשבע 302: ירושלים של מי

עיר הקודש ירושלים הולכת ונכבשת על ידי האוכלוסייה הערבית ● היהודים מחפשים פרנסה טובה מחוץ לעיר, הערבים מולידים יותר ילדים, והעתיד נראה עגום.

שמחה רוטמן , כ"א בתמוז תשס"ח

"חלוקת ירושלים תציל את ירושלים הישראלית. במסגרתה תוכר ירושלים, לראשונה מאז 1948, כבירת ישראל הריבונית, והיא תופיע ככזו בספרי הלימוד ובמפות העולם. כל השגרירויות יועברו לירושלים, והיא תהא העיר הגדולה ביותר בתולדותיה כירושלים היהודית. היא תכלול את השכונות הישראליות שנבנו בה מאז 1967, את הרובע היהודי ואת הכותל המערבי. יהיה בה רוב ציוני, ישראל לא תהיה אחראית למאות אלפי פלשתינים תחת שלטונה, ותוכל למקד את השקעותיה בפיתוח אינטנסיבי יותר של החלקים שייוותרו בשליטתה בירושלים. חלוקת ירושלים אינה ויתור ישראלי, אלא ניתוח חיוני להצלת הבירה" (מתוך: 'לקסיקון ביילין – תהליך השלום', "ירושלים מאוחדת לנצח").

למי שקרא את הפסקה הקודמת ואת התיאור האופטימי שבה וכבר רץ לפתור את הבעיה הדמוגרפית בירושלים ולהפוך את העיר "החרבה והבזויה והשוממה" ל"יפה נוף משוש כל הארץ" במחי גדר תיל, מציע נדב שרגאי לחכות קצת. תחת הכותרת "ירושלים: סכנות החלוקה" מפרסם בימים אלה 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה' מחקר שערך שרגאי, המלמד כי דווקא חלוקת העיר עלולה ליצור אסון דמוגרפי בירושלים, להבריח יהודים מהעיר, ולהביא לתוכה נהירה עצומה של ערבים. 

שרגאי מזכיר כי ירושלים כבר חולקה פעם אחת, ב-1948, בתנאים של מתח ואיום ביטחוני, אש ופיגועים. בעקבות החלוקה ההיא עזבו את ירושלים כרבע מתושביה היהודים – כ-25 אלף נפש! גם בשנת 2000, בעת השיחות שקיים אהוד ברק בקמפ-דיוויד, כשעמדה על הפרק אפשרות של חלוקת ירושלים, הבהירו רבים מהתושבים על קו התפר כי אין בדעתם להישאר בבתיהם, אלא לעזוב את העיר, אם אכן תהפוך שכונתם לשכונת ספר. דברים דומים נאמרים גם היום על ידי ראשי מנהלים קהילתיים, ששרגאי שוחח עמם בעת הכנת המחקר.

המסקנה שלו היא חד-משמעית: חלוקה נוספת שתבוצע, כאשר המניע של הצד הפלשתיני להמשיך לזרוע טרור מוסיף להתקיים, וכאשר לא דרוש יותר מאשר נשק קל, ואולי מקלע, כדי לירות מצד אחד של הגבול לצד השני שלו, תיצור קו שיהפוך לקו של אש ועימות, בדומה למה שהתרחש בגזרת בית ג'אלה – גילה. המציאות הזאת תבריח את התושבים אל מחוץ לירושלים, כפי שקורה בשדרות וביישובי עוטף עזה.

הצד השני במשוואה הדמוגרפית שאותה מנתח המחקר מצביע על כך ש'מיני חלוקה', שכבר בוצעה בפועל על ידי מדינת ישראל בצפון ירושלים כבר הביאה לנהירה של עשרות אלפי ערבים אל הצד הישראלי של הגדר. על פי אומדנים של גורמי הביטחון, מדובר בחמישים עד תשעים אלף פלשתינים. אלה בחרו שלא להישאר בצד השני של הגדר, מכיוון שאינם מוכנים לוותר על הטבות חומריות רבות הנובעות מעצם ישיבתם בתחום ירושלים הישראלית, ובעיקר מתוקף מעמדם כתושבים: דמי ביטוח לאומי, קצבאות שונות, נגישות למקומות עבודה, ביטחון, חופש דיבור ועוד.

עשרות אלפי הפלשתינים שעברו אל הצד הישראלי של הגדר הביאו לצפיפות דיור קשה בשכונות הערביות הצפוניות של ירושלים, כמו בית חנינא ושועפט, אך גם לשינוי באופיין של שולי השכונות היהודיות הסמוכות, כמו נווה יעקב, צמרת הבירה ופסגת זאב, שגם אליהן נכנסו ערבים לגור.

שרגאי מעריך, כי ברגע שקו חלוקה נוסף יתהווה, סביר שעשרות אלפים נוספים יחצו אף הם  את הקו החדש, וזאת כדי שלא לאבד את הזכויות המגיעות להם על בסיס מעמד התושב. "אנחנו לא נוכל למנוע זאת מהם", הוא מסביר. "ב'מכון ירושלים לחקר ישראל' בדקו משפטנים את האפשרות לחסום תופעה מן הסוג הזה. התברר שגם על בסיס התחיקה הבינלאומית, וגם על בסיס התחיקה הישראלית, קשה ואולי בלתי אפשרי למנוע מעבר של תושבים ממזרח ירושלים,אל מערב העיר או אל כל חלק אחר בארץ".

'המרכז הירושלמי', שבמסגרתו פרסם שרגאי את המחקר הוא מכון מחקר עצמאי העוסק בחקר מדיניות ובנושאים מרכזיים העומדים על סדר יומם של מדינת ישראל והעם היהודי. כנשיא המרכז מכהן מאז שנת 2000 ד"ר דורי גולד, לשעבר יועצו המדיני של בנימין נתניהו ושגריר ישראל באו"ם. עיקר האוריינטציה של המרכז וחוקריו מכוונת לחו"ל, בניסיון לתגבר את ההסברה הישראלית. רק לאחרונה ארגן המרכז קבוצת משפטנים ואישי ציבור ישראלים ויהודים שהגישה פנייה לאו"ם בדרישה להעמיד את אחמדינג'אד לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג, באשמת הסתה לרצח עם.

למה כולם את ירושלים עוזבים?

נושא ירושלים והפולמוס סביב חלוקתה אינו זר לנדב שרגאי, כתב 'הארץ' שבמסגרת תפקידו עוסק, בין היתר, בכיסוי העימות הערבי-יהודי בירושלים. לאחרונה פרסם את הספר 'על אם הדרך – סיפורו של קבר רחל', ובעבר הרחוק יותר כתב את ספרו 'הר המריבה – המאבק על הר הבית, יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה'. לפני כשלוש שנים פורסמה מסה פרי עטו 'ירושלים אינה הבעיה אלא הפתרון', במסגרת הספר 'אדוני ראש הממשלה – ירושלים'.

מה שמייחד את המחקר נשוא כתבה זו, 'ירושלים: סכנות החלוקה', ואת כותבו, נדב שרגאי, הינו העיסוק בערכים, בחזון, בהיסטוריה ובתרבות כמבוא לדיון המעשי והפרקטי בניתוח המציאות הירושלמית ובפתרונות המוצעים. המחקר נפתח בפרק של סקירת ההיסטוריה של ירושלים ביהדות ובאסלאם כמענה לתופעת ה'דה-יהודיזציה' של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים, המתפשטת בעולם המוסלמי ובציבוריות הפלשתינית. שרגאי כותב כי "המעש הישראלי בירושלים מאז 1967 לא התבסס רק על שיקולים מעשיים, אלא בעיקר על מחויבות עמוקה למה שבמשך שנים כונה 'חלום ירושלים'".

לדבריו, לא ניתן לבסס את הטיעונים בעניין ירושלים על צרכים קיומיים-ביטחוניים בלבד, ויש להשתית אותם על "הזכות, הזיקה והמחויבות של העם היהודי לירושלים".

במדינה בה מפלגת השלטון מתגאה בפרגמטיות שלה ובהיעדר מתן משקל לטיעונים ערכיים, גישה שקוראת לעיסוק בערכים כתנאי וכהקדמה לדיון פרקטי מהווה משב רוח קדומים מרענן.

הקוראים לחלוקת ירושלים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה טוענת כי ירושלים מחולקת ממילא. אנשי קבוצה זו מדברים על הפערים הגדולים בתשתיות ובשירותים הציבוריים בין חלקה המערבי של העיר לחלקה המזרחי. מקבוצה זו אפשר גם לשמוע שמרבית תושבי ירושלים המערבית מעולם לא ביקרו ברוב אזורי ירושלים המזרחית (למעט העיר העתיקה והכותל). הקבוצה השנייה מתמקדת בעתיד הדמוגרפי, או יותר נכון בחשש מפניו. מקבוצה זו אפשר לשמוע על ההגירה השלילית ועל שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה. אך הדאגה העיקרית אותה הם מביעים היא החשש מפני המשך המגמה של הצטמצמות הרוב היהודי בירושלים, שעומד כיום על 66% בלבד, בהשוואה ל-74% לאחר מלחמת ששת הימים.

על האיוולת שבבריחה מ'הדמוגרפיה' כבר דיברנו בהרחבה, אך שרגאי מציע גם דרכים מעשיות כדי להטות את המאזן הדמוגרפי. מחקרו מצביע תחילה על הנתונים הקשים: 16 אלף איש (יהודים) עוזבים מדי שנה את ירושלים. בעשרים השנה האחרונות עזבו את העיר 300 אלף יהודים, והרבה פחות יהודים באים לגור בה.

שתי הסיבות המרכזיות לעזיבה הן מגורים (42% אומרים שעזבו את העיר בגלל סיבה זו) ותעסוקה (16%). הרבה יותר יקר לגור בירושלים, שמחירי הדירות בה נוסקים כל העת. הרבה יותר קל למצוא עבודה שמכניסה יותר מחוץ לירושלים.
ממשלת ישראל קיבלה מאז 1975 כ-330 החלטות הנוגעות לירושלים, רובן החלטות ביצועיות, ולא הצהרתיות. רוב ההחלטות הביצועיות נגעו בדיוק בשני התחומים שמביאים אנשים לעזוב את העיר – דיור ותעסוקה. הן יועדו להפוך את המגורים והיזמות בירושלים לאטרקטיביות יותר, כדאיות יותר, רווחיות יותר ומשתלמות יותר, ולייצר תחרות עם האלטרנטיבות שמחוץ לעיר, אלא שמרבית ההחלטות הטובות הללו נשארו על הנייר ולא בוצעו או שבוצעו באופן חלקי בלבד.

כך, למשל, החלטות רבות על העברת מוסדות ממלכתיים לעיר לא בוצעו. מדובר בעשרות אלפי עובדים ובני משפחותיהם. גם ההחלטה שהתקבלה פעמיים (הן על ידי ממשלת נתניהו, והן על ידי ממשלת רבין השנייה) להקים עיריית גג שתצרף דה-פקטו לעיר עוד 100 אלף יהודים לא בוצעה. אין מדובר בסיפוח, אלא בהקמת מעין ממשל אזורי, שהיה משנה את תחומי האזור שבו נמדדת הדמוגרפיה בין יהודים לבין ערבים.

המחקר מלמד, שאילו היו רק חלק מההחלטות מתבצעות וכמחצית מהעוזבים את העיר מדי שנה היו נשארים בה, הרי שבמקום 66% אחוז כיום, היה הרוב היהודי מחזיק 69%. חישוב נוסף לגבי העתיד מעלה שאם רק כמחצית מהאנשים הצפויים לעזוב את ירושלים ב-13 השנים הבאות יישארו בה, הרי שבשנת 2020 במקום רוב צפוי של 60% בלבד , יעמוד הרוב היהודי בירושלים על כ-65%. שינוי בהגדרת גבולות העיר, באופן שכבר היום ייכללו במניין יהודי העיר עוד כ-100 אלף תושבים החיים בסמיכות לה (רעיון עיריית הגג) ישנה את המצב עוד, ויקרב את הממשלה להשגת היעד שאותו היא עצמה קבעה בעבר: 70% יהודים, 30% ערבים.

ממשלות ישראל כבנות יענה

באשר לטענה הנוגעת לאפליה לרעה של ערביי מזרח ירושלים בכל הנוגע לשירותים ותשתיות, שרגאי מאשר "בצער" את הנתונים. ממשלות ישראל, הוא אומר, נקטו מדיניות של בת יענה בסוגיית התשתיות והשירותים במזרח ירושלים. הדבר נבע, לדעתו, מתוך מחשבה מוטעית שאם לא יעניקו לתושבי מזרח העיר תשתיות, שירותים והיתרי בנייה, הדבר יוביל, עם הזמן, לעזיבתם ולחיזוק האוכלוסייה היהודית על חשבון הערבית, אלא שהתנהלות זו הובילה לתוצאה הפוכה. בחלקיה הערביים של העיר התרחש "צונאמי של בנייה בלתי חוקית", ובמקום לקבוע ולתחם את תחומי המגורים של האוכלוסייה, נתפסו שטחים רבים שכלל לא יועדו לבניה אלא לשימושים ציבוריים, כמו גינות, כבישים ואתרים היסטוריים. שרגאי: "זו גם טעות טקטית, וגם טעות לגופו של עניין – מדינה לא יכולה לספח שטח, ולטעון לריבונות עליו ועל אזרחיו, ובה בעת להתייחס אליהם כאל סרח עודף".

במסה 'ירושלים אינה הבעיה אלא הפתרון', שרגאי מביא כמה נתונים שיכולים להדגים את הפערים בתחום התשתיות. הנה חלק מהם (הם מעודכנים שם לשנת 1999, אולם לא חל בהם שינוי משמעותי): במזרח העיר, על כל קילומטר של צנרת ביוב יש 2,809 תושבים, בעוד שבמערבה היחס הוא קילומטר ל-743 תושבים. יחס דומה יש גם בנושא הכבישים והמדרכות. כשמגיעים לגינות ציבוריות, היחס קופץ לגינה ציבורית אחת לכל 7,362 תושבים במזרח העיר, לעומת 447 תושבים במערבה.

ולמי שנותרה בו, גם אחרי קריאת כתבה זו, אופטימיות ביילינית ביחס לחלוקת ירושלים, מציע המחקר מבט על הלך הרוחות בקרב הפרטנר הפלשתיני. בין השאר הוא מתבסס על סקרים פנימיים שערכו הפלשתינים עצמם בקרב האוכלוסייה שלהם. הסקרים מלמדים שגם לאחר חלוקת ירושלים, אין מדובר בסיום סכסוך: הפלשתינים, אומר שרגאי, אינם מוכנים, גם כיום, לוותר על הכותל המערבי ועל השכונות היהודיות החדשות שישראל הקימה בירושלים אחרי 1967 – שכונות שבהן מתגוררים היום כ-200 אלף יהודים. אפילו על "זכות השיבה" למערב ירושלים הם אינם מוותרים. הם מעלים שוב את התביעה להחזיר לידיהם כ-7,000 נכסים, מבנים וחלקות קרקע שהיו בחזקתם לפני 1948.

"בתנאים כאלה, ברור שאין זה סוף הסכסוך, ונסיגה לקו מופקר כמו זה שמוצע במתווה קלינטון היא חוסר אחריות מדרגה ראשונה. לטרור יש כל הסיבות להמשיך להתקיים ולפגע בנו, בתנאים הרבה יותר נוחים מבחינתו והרבה יותר קשים עבורנו, גם לאחר 'סיום הסכסוך בירושלים'", דברי שרגאי.

בסוף הראיון שערכתי עם נדב שרגאי לצורך הכנת כתבה זו, קיבלתי ממנו את השיר שכתב יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו: "ירושלים דהשתא". על ירושלים המחולקת, מושא חלומו של יוסי ביילין שאיתו פתחנו את הכתבה, כתב שלו כך: "אוי לעיר אין דרום לה, לעיר אין צפון, / לעיר ששכלה פאת מזרח, / חסומת אופקים וכבולת מרחקים, / על יפי במותיה – מסך".

חיות מתחת לקו העוני

ירושלים של היום סובלת מהיותה עיר ענייה עם שיעור נמוך של השתתפות בכוח העבודה. בירושלים שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עומד על 45% בעוד שהממוצע הארצי עומד על 56%, ובתל-אביב מדובר על 66% השתתפות בכוח העבודה (השתתפות בכוח עבודה נמדדת על ידי חיבור מספר העובדים עם מספר הבלתי מועסקים המחפשים עבודה באופן פעיל).

כדי להבין קצת יותר את הסיפורים שמאחורי המספרים, ניעזר בשלוש דמויות ירושלמיות המאפיינות קבוצות אוכלוסייה. מוחמד – תושב מזרח העיר, יענקל – תושב גאולה החרדית, ועידו – תושב רחביה. מוחמד עובד כנהג מונית, אך אשתו לא עובדת ואף לא מחפשת עבודה. יענקל מקבל מלגה מהכולל שלו עם השלמת הכנסה, ואשתו עובדת רק בחצי משרה. עידו ואשתו עובדים שניהם באחת מחברות ההיי-טק בהר חוצבים. ניתן לראות שבעוד עידו ואשתו מנצלים 100% מפוטנציאל העבודה וההשתכרות שלהם, הרי שבמשפחתו של מוחמד הניצול עומד על 50%, ואילו יענקל ואשתו משתמשים רק ברבע מיכולת ההשתכרות שלהם. כיוון שבירושלים אחוז המשפחות הערביות והחרדיות גבוה, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה נמוך.

בנושא העוני ההבדלים בין האוכלוסיות השונות גדולים אף יותר, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כשליש מן המשפחות החיות בירושלים נמצאות מתחת לקו העוני. האוכלוסייה הערבית של העיר אחראית לאחוזים בלתי מבוטלים מתוך הנתונים הללו. מתוך המשפחות היהודיות רק 23% נמצאות מתחת לקו העוני, בעוד שכאשר עוברים למזרח העיר, המספרים קופצים ל-62% מהמשפחות החיות מתחת לקו העוני.

מי כובש את ירושלים?

נתונים נוספים מתוך המחקר, המסבירים את המציאות הירושלמית:

• קצב גידול האוכלוסייה הערבית גבוה היום כמעט פי שלושה מקצב הגידול של האוכלוסייה היהודית. בארבעת העשורים האחרונים גדלה האוכלוסייה היהודית ב-143%, בעוד שהאוכלוסייה הערבית גדלה ב-268%.

• שיעור הילודה (מספר לידות שנתי לאלף נפש) בירושלים גבוה. תורמות לכך שתי אוכלוסיות: החרדית והערבית. בשנת 2006 היה שיעור הילודה בירושלים 27 לידות לאלף נפש, לעומת 21 לידות לאלף נפש בישראל. שיעור הילודה בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים גבוה משמעותית משיעור הילודה בקרב האוכלוסייה היהודית: 30 לידות לאלף נפש, לעומת 25.4 לידות לאלף נפש בקרב האוכלוסייה היהודית.

• שיעור התמותה בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים נמוך באופן ניכר משיעור התמותה בקרב האוכלוסייה היהודית: 2.8 פטירות לאלף נפש בקרב הערבים, לעומת 5.1 פטירות לאלף נפש בקרב היהודים. הרקע להבדל נעוץ בכך שהאוכלוסייה הערבית בירושלים צעירה יותר, בירידה החדה בשיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה הערבית ובשיפור שירותי הבריאות והרפואה המונעת שם.