בשבע 302: איחור ללא תקנה

חגית רוטנברג , כ"א בתמוז תשס"ח

מסכת אבות פרק א':

"אודי, התאמנת היום?", שמע אודי את אמא קוראת אליו מהסלון. אודי העדיף להתחמק: "אני מתכוון להתאמן בעוד שעה בערך", השיב, בתקווה שזה ירגיע את אמא. "לילד הזה פשוט לא אכפת מכלום", הוא שמע את אמא אומרת לאבא. "עוד שבועיים יש לו הופעה, והוא פשוט לא מוכן". אבא לא כל כך התרגש, ואמר: "אל תדאגי, ציפי. זו אחריות שלו, אודי הוא כבר ילד גדול".

אודי ידע שהאחריות מוטלת עליו, אבל האמת היא שגם הוא קצת דאג. בעוד שבועיים הוא אמור לעלות להופעה הראשונה שלו במסגרת חגיגות שמקיים היישוב בו הוא גר. איזו הופעה, אתם שואלים? שאלה טובה. לאודי, שהיה ילד ברוך כישרונות, היה רעיון למופע בו ישלב קטעי שירה, הצגה ונגינה בגיטרה ובכינור. הוא הציע את הרעיון לשירה, מנהלת המתנ"ס, שהתלהבה והודיעה לו: "אודי, אנחנו בונים עליך. אתה תהיה המופע המרכזי, כן?". אודי שמח והנהן. אבל מאז הוא גילה שממש אין לו זמן לבצע את ההתחייבות שלו.

בשבוע שעבר הוא התכוון להתחיל באימונים על הגיטרה, אבל אז בדיוק צלצל יואב, שהזמין אותו למשחק כדורסל לילי. אודי לא יכול לסרב. 'טוב, לא נורא אם נדחה ביום אחד את האימון', השקיט את מצפונו ולבש את בגדי הספורט. למחרת, כפי שהבטיח לעצמו, נעל את עצמו בחדר, והחל לנגן בכינור. אחרי שלושה שירים שהספיק להתאמן עליהם, נשמעה דפיקה בדלת. "אודי, אולי אתה בא איתי לקניות?", שמע את קולה של אמא. 'טוב, לאמא אי אפשר לסרב', אמר לעצמו, ושוב הפסיק את האימון.

בשבוע שלאחר מכן התכוון להתחיל לעבוד על קטעי ההצגה. אחרי שחשב על הטקסט, יצא למתנ"ס כדי לבקש משירה, המנהלת, שתדאג לו לתלבושות. תוך כדי שמדד תלבושת של חסיד, שמע צפצוף בתיק שלו וגילה הודעה חדשה שמחכה לו בפלאפון: 'בשבוע הבא יוצאים למחנה. חובה על כולם להגיע', הודיע הקומונר. לבו של אודי נפל בקרבו: הוא מת לצאת למחנה הזה, אבל אם ייצא אין מצב שהוא יספיק להכין את המופע. הוא התקשר לעידן, הקומונר: "אתה שומע, אם אני יוצא הלך עליי כל המופע הזה. מה אני עושה?", התלבט באוזניו. "יאללה, עזוב שטויות. מקסימום תעשה את החזרות בכמה ימים האחרונים. בטוח תספיק, אתה הרי מוכשר", עודד אותו עידן. את אודי לא היה קשה לשכנע לדחות את החזרות: 'טוב, אני אצא למחנה כי זה ממש חשוב לגבש את הסניף. אחר כך כבר נסתדר', שכנע את עצמו.

אחרי שבוע, בדרך חזרה מהמחנה, צלצל הפלאפון בתיק של אודי. "אני מקווה שהכל מוכן", הזכירה לו שירה מהמתנ"ס. "אתה זוכר בוודאי שהמופע עולה בעוד שלושה ימים". "שלושה ימים?", אודי כמעט צעק בבהלה, "אצלי ביומן היה כתוב שזה בעוד שבוע וחצי!". שירה נשמעה כבר קצת כועסת: "מה פתאום? התאריך היה ידוע מראש לכולם. אני ממש מקווה שאתה מוכן, כי מבחינתנו אין אפשרות אחרת. להתראות במופע!", הודיעה בנחרצות וניתקה.

אתם בטח מתארים לעצמכם שאודי כבר לא ישן בשלושת הימים ובשלושת הלילות הבאים. אבל בערב המופע, כשהגיע סחוט למתנ"ס, בעיניים אדומות, הרגיש שהוא בהחלט לא מוכן. הוא שמע את מחיאות הכפיים של הקהל המצפה לו, וידע שאין למה לחכות. הוא דחה את ההכנות כל הזמן, ועכשיו הוא פשוט לא זוכר חצי מהטקסט ומהמנגינות. אחרי שעתיים הסתיים המופע, ומחיאות הכפיים הקלושות עם מבטיהם המאוכזבים של אבא, אמא ושירה ממש צרבו לו בלב. 'לפחות למדתי משהו חשוב מכל הסיפור הזה', היתה המחשבה האחרונה שלו לפני שצנח בעייפות אל המיטה.