בשבע 302: טלנסקי במלכודת הספין

מיטב הספינולוגים מכרו השבוע לתקשורת את עדותו "הקורסת" של טלנסקי. כדאי שהשופטים לא יתעוורו מהספינים, ויראו את התמונה בכללותה.

יאיר שפירא , כ"א בתמוז תשס"ח

עצוב יהיה לראות אם טחנות הצדק שלנו, על כל מעלותיהן ומגרעותיהן, תיפולנה גם הן קרבן למכונה המשומנת של פרקליטי צמרת, ספינולוגים ושאר מקצוענים נטולי עקבות העומדת לרשותם של אהוד אולמרט ודומיו.

פרשת הסיקור התקשורתי של חקירתו הנגדית של טלנסקי צריכה תהפוך למופת ליועצי תקשורת. אסור לה בשום פנים ואופן לעוור עיני משפטנים ולהפוך לתקדים משפטי. אם עדותו של טלנסקי תוכרז כלא אמינה, בידי בית המשפט, או ע"י הפרקליטות, נמצא עצמנו עם מערכת משפט מסורסת לשנים רבות.

מאמר שפרסם עו"ד יוסי דר השבוע מזכיר כי טלנסקי לא נחקר במשטרה כעד שבא מרצונו לחשוף מידע יקר, אלא נגרר אל חדר החקירות כחשוד במתן שוחד לראש הממשלה. ברור איפוא כי גם האסטרטגיה בה נקטו חוקרי המשטרה שניסו למשוך את טלנסקי בלשונו, וגם תשובותיו של טלנסקי עצמו לא אמורים לשקף דו שיח גדוש ביושר אינטלקטואלי. החוקרים, נאמנים לתפקידם, מנסים לטמון פחים לחשוד, וזה עושה מאמץ שלא ליפול לתוכם. כל עדותו של טלנסקי במשטרה אמורה להראות באור הזה, אם לא בתקשורת, לכל הפחות בידי המשפטנים שגורל התיק בידיהם.

עוד חשוב לזכור כי עם כל אי הנעימות של טלנסקי, אזרח ארה"ב, בעימות עם רשויות השלטון בארץ, עימות דומה עם הרשויות בארצו מפחיד הרבה יותר. הסלחנות לעבירות כספים בארה"ב מעטה ביותר וחומרת הענישה על עבירות כאלו יכולה להגיע לשנות מאסר, שבארצנו ספק אם רוצח זוכה להן. חשיפת פעילותו הפיננסית של טלנסקי בבית המשפט תוך כדי עדותו יכולה לעלות לו במחיר יקר, לצורך כך הוא אף שכר משפטן בכיר בעל קשרים עמוקים במשרד המשפטים אמריקני שטס עימו לישראל ויעץ לו במהלך העדות, כדי שלא יכשל בלשונו ויסבך את עצמו בחקירות העלולות להיפתח נגדו בארה"ב. זאת תמונת המצב לאשורה שגם אם התקשורת כשלה בהצגתה, בית המשפט והפרקליטות אמורים לראות בבהירות.

עם חופשי

את פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, אשר דחה השבוע בקשה להעניק פסק דין הצהרתי המכיר בלאום הישראלי, אי אפשר לסקר בקצרה, אך גם אי אפשר להתעלם ממנו. שמות מוכרים כעוזי אורנן, אורי אבנרי, שולמית אלוני, אלון אולארצ'יק, יהשוע סובל, יהושע פורת ועוד אנשי ציבור ואנשי רוח מבקשים זה זמן מהמערכת המשפטית לכבד את רצונם שלא להשתייך לעם היהודי. הם דורשים להירשם במרשם האוכלוסין כמי ששייכים ללאום הישראלי.

נזכיר כי סעיף הלאום נגרע לפני שנים אחדות מתעודות הזהות ונותר במחשבי משרד הפנים בלבד. בראשית ימי המדינה היה רישום כפול במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות. רישום של דת שנעשה על פי אמונתו של האזרח, ורישום של לאומיות שנעשה על פי הזדהותו. גאורג רפאל טמרין, שעלה מיוגוסלביה נרשם על פי הקריטריונים דאז כחסר דת בסעיף הדת, וכיהודי בסעיף הלאום. אלא שבשנת שבעים חזר טמרין מנסיעה לחו"ל וגילה שחוק השבות תוקן כך שמי שנרשם כיהודי הוא רק "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". טמרין פנה למשרד הפנים וטען כי ההגדרה החדשה של יהודי היא הגדרה דתית גזעית שהוא אינו מזדהה איתה, ועל כן ביקש להירשם כישראלי בסעיף הלאום. משרד הפנים דחה את הבקשה וטמרין עתר לבג"ץ. הרכב בראשותו של נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אגרנט, דחה את העתירה בטענה כי זכות ההגדרה העצמית נתונה לעמים ולא 'לרסיסי עמים', שכן אם ההגדרה הלאומית תינתן בידי כל קבוצת אנשים "עלולה לבוא התוצאה של התפוררותו הלאומית והסוציאלית של העם כולו".

בפסק דין ארוך ומנומק הלך השופט סולברג בדרך שונה שעיקרה סימון גבולות התערבותו של בית המשפט בסוגיות ציבוריות.  "מכיוון שההיבט הדומיננטי של הסוגיה הנדונה הוא לבר-משפטי, אין לבית המשפט יתרון יחסי על פני אחרים, ודעתו-שלו אינה בהכרח הדעה ה'נכונה'. בנסיבות שכאלה שב ואל תעשה עדיף על פני קום עשה... כשם שבית משפט מקבל את שכרו בפסיקת הדין, כך הוא מקבל את שכרו בהימנעותו מלפסוק את הדין במקום שבו ראוי לעשות כך". 

עניין של סיכון

אנחנו ממשיכים לעקוב אחר סעיף 332 לחוק העונשין, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. סעיף זה אוורר מספר החוקים בידי היועץ המשפטי לממשלה ואומץ בחום על ידי שופטים רבים, במטרה לנסות ולהרתיע את אנשי הימין מלהפגין בכבישים נגד מהלך מדיני עתידי. הפעם נכיר את חביש פארסן בן עשרים ושש מהצפון. לאיש עבר פלילי, וגם הווה דומה. עבור טיפוסים שכמותו נועד הסעיף המדובר, או לפחות כך חשב המחוקק. פארסן נתבקש לעצור לביקורת על ידי שוטר, הוא לא ציית וחמק מהמקום. ניידת משטרתית עקבה אחריו עד לביה"ח בנהרייה, שם הוצב מחסום שאילץ את פארסן לעצור. השוטר פתח את דלת המכונית והניח את ידו על חולצתו של הצעיר, אך זה לחץ לפתע את דוושת הגז ונמלט מהמקום כשהוא נוהג בניגוד לכיוון התנועה ובעקבותיו הניידות המשטרתיות. פארסן נהג במהירות ובפראות, תוך שהוא עוקף כלי רכב שנסעו לפניו בצורה מסוכנת ולפעמים ביצע עקיפות על אף שהיה על הכביש קו הפרדה רציף. הוא נהג בניגוד לכיווני הנסיעה, עלה על מדרכות ואילץ כלי רכב לסטות מנתיב נסיעתם, כדי למנוע התנגשות חזיתית. בתום המרדף נמנו עציר אחד ושני שוטרים פצועים.

שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, כמאל סעב, הרשיע את פארסן בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הוסיף גם הפרעה לשוטר ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והצליח להגיע לגזר דין של 36 חודשי מאסר בפועל. ארבעה חודשים פחות מהעונש שנגזר על מרדכי לוינשטיין שהורשע בניסיון להפר את אותו סעיף בחוק, כאשר תכנן לחסום את איילון בעזרת הבערת גרוטאות רכב.