גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

31/07/08, 17:54
אבי סגל

מקורב לרגשות

ראש הממשלה כועס. הו, כמה שהוא כועס. יש לו בטן מלאה על המשטרה והפרקליטות: הם השתגעו, סימנו מטרה, קצף על השפתיים, משפט שדה, מסע ציד; אני לא מושחת, רק אנושי. לא אסלח להם על מה שהם עושים לבני משפחתי; מונולוג שכולו סערת רגשות, זעם, כאב ותחושת אמת פנימית.

האם הדברים נאמרו בראיון מיוחד? האם הם יצאו לתקשורת באמצעות דובר? או אולי היה זה פתק בישיבת ממשלה, או להבדיל - בכותל? לא, קוראים יקרים. אם להאמין לשלושת העיתונים הגדולים, הטקסט המפורט והמנוסח להפליא נאמר "בשיחה עם מקורביו" של ראש הממשלה. הבנתם? לא טקסט שנוסח בקפידה על ידי מיטב משפטני ישראל, אלא דיבור אקראי על כוס קפה עם מיטב המקורבים. כן, בטח. הנה הלכה האותנטיות של סערת הרגשות.

חובש כיפה קרבי

גם האלוף אלעזר שטרן, בראיון פרישה לעיתון של המדינה, אינו פוסח על טקסט ה'אכלו-לי-שתו-לי' התורן. הפעם אלה אחיו למגזר שהציקו לו ולבני משפחתו אחרי ההתנתקות. "היה שלב שלא התגאיתי בכיפה שאני חובש בגלל האנשים האחרים שהיא ייצגה", הוא אומר. והאמת, אפשר להבין את זה. אם הכיפה אמורה לסמל את האמונה כי האדם החובש אותה אינו אלוקים, ספק אם שטרן יכול להזדהות איתה במאת האחוזים.

אלא שעם כל הביקורת על שטרן, לא יהיה נכון לומר כי הוא איבד את זהותו הדתית בצבא. נהפוך הוא: שטרן הוא תוצר מובהק של החינוך הדתי לאומי, על יתרונותיו וחולשותיו. בעימותים שלו עם צעירי הימין הדתי הוא נראה כמו הקלישאה הקולנועית האולטימטיבית של דמות האלטר-אגו: חדור להט אידיאולוגי ותחושת שליחות, שואף להשפיע על סביבתו, בטוח בצדקתו, לעולם אינו טועה או מתנצל, ציוני בכל רמ"ח איבריו, מורעל במובן הקרבי של המלה, שש אלי עימותים, ומאמין כי דרכו היא-היא הציונות הדתית האמיתית. או אם להשתמש בקלישאה אחרת: תסתכלו עליו ותראו אותנו.

פתקים למערכת

אני מסרב בתוקף לקנות את הסיפור על בחור הישיבה האלמוני שהוציא מהכותל את הפתק של ברק אובמה. קשה לי לחשוב על אדם דתי המתפלל בכותל ואחר כך עושה מסחר בפתקיהם של אנשים אחרים. ומלבד זאת, כל תינוק יכול להבין כי הפתק של המועמד לנשיאות ארה"ב נועד מראש לעורכי העיתונים ולא לריבון העולמים. אופתע מאוד אם יוכח שהפתק אותנטי, שהוא נכתב על ידי אובמה עצמו רגע לפני שהוכנס אל בין האבנים, ולא – נגיד – הוחלף ברגע האחרון על ידי פתק שבתיה עוזיאל הכינה מראש.

כמו שיחותיו של אולמרט עם מקורביו, גם בפתק של ברק יש יותר מדי ברק – כתב יפה, כתיב מדויק, ניסוח מהוקצע ותוכן מדוד וחסר אישיות. "הגן עלי ועל משפחתי", "סלח על כל חטאיי" – נראה יותר כמו תמליל מהחקירות של אולמרט מאשר פתק בכותל. מבחינות רבות, יש בהכנסת הפתק משום זילות הכותל לא פחות מאשר בהוצאתו. ולכן, עיתונאים יקרים, בפעם הבאה קחו את היצירה ישירות מאנשי אובמה, ואל תערבו בכך את הכותל המערבי.

הפוסל בגדמיו פוסל

מלבד הביקור בכותל, נלקח אותו אובמה גם לשדרות המופגזת ול'יד ושם', דבר שעורר את חמתו של גדעון לוי בהארץ. "במקום להראות לאורחינו מקומות ומוסדות שאפשר להתגאות בהם... אנחנו עורכים להם סיורי דמעות", מתלונן לוי, "כמו קבצן שחושף את גדמיו בחוצות העיר, כך מציגה ישראל את אסונותיה לראווה". ואז מגיע משפט המחץ: "יבוא רגע שבו ימאסו אורחינו בכל הנהי הזה, כמו שמואסים בקבצנים מקצועיים".

ומי כותב את המילים הראויות האלו? העיתונאי שקנה את שמו ואת פרסומו על גבי האומללות הבלתי נגמרת של הפלשתינים. האם הוא מבין כעת את הנזק שגרם להם במו ידיו? האם הוא מודע לחוסר המידתיות במאמריו, שהותיר את רוב קוראיו אדישים וחסרי עניין? האין הוא עצמו קבצן מקצועי, המזמין את כולנו לסיורי דמעות מעוררי רחמים עד מיאוס?
"די לייבב בארץ הזאת", מסכם גדעון לוי את מאמרו במשפט קולע. רעיון טוב, וכדאי שהוא עצמו ישתמש בו פעם.

חמסה עלינו

א. רבותיי, ההיסטוריה חוזרת: אלוף (מיל.) המזוהה כאיש מרכז-שמאל מצטרף לליכוד בראשות בנימין נתניהו. מעניין אם גם הפעם, כמו במקרה של איציק מרדכי, עוזי דיין יהפוך לאיש האחראי על ביטחון המדינה.

ב. עם פרטנר כמו דיין אני מניח שנתניהו יסתדר נפלא – עד לבחירות. אחר כך הוא יצטרך לתמרן שוב בין עמדות הליכוד ועמדות החבר החדש. לפי ניסיון העבר, יש לנו ממה לחשוש.

ג. "זה ללא ספק סרט שמראה צד אחר באישיות של אולמרט... הוא יוצא איש חביב, נחמד, אנושי מאד ומלא הומור, אדם שעמדותיו הפוליטיות לא היו מביישות את הקיצוניים מבין חברי מפלגת העבודה". (מנהל סינמטק ת"א, אלון גרבוז, מפסיק לפחד ומתחיל לאהוב את ראש הממשלה. השבוע ב-ynet).

ד. מה זה הטרנד החדש של פרשני ספורט, הדורשים ממאמנים ושחקנים להכריז כי הם רצים לאליפות? למה? למה לספורטאים לצאת טמבלים? ומה יקרה אם יזכו באליפות בלי להכריז על כך מראש?

ה. מבזק DVD: 'כוכב הקופים' בעיבודו המחודש מ-2001 הוא לא רק סרט צדקני ברמות בלתי נסבלות, אלא גם עשוי רע מבחינה קולנועית. באופן אירוני, הפקת הסרט מוכיחה בדיוק אחת מטענותיו העיקריות – שהאדם הורס את האנושות, ובסוף כולנו נהפוך לקופים.

יודע את מקומי

לא מזמן, במהלך משחק כדורסל, ספגתי מכה חזקה באפי. כמה חזקה? ובכן, הבה נאמר כי אפשר היה לתלות פוסטר של שאקיל אוניל בין עצם האף לעין שמאל, ועדיין היה נותר מקום. רגע לפני שרצתי לחדר המיון בצעקות שבר או סדק, נזכרתי במקרה הקודם שבו ניסיתי להיעזר ברופא. בלי לחשוב הרבה, משכתי את העצם בחזרה במו ידיי והמשכתי בחיי כאילו כלום. כעבור יממה, הרגשתי כבר הרבה יותר טוב, אלא אם הדימום חדר למוח ושיבש אצלי את הבנת המציאות.

כמובן, יכולתי ללכת לרופא המשפחה, לקבל הפנייה, לעשות צילום, לברר אם יש ביטוח במגרש הכדורסל ולבלות את שארית חיי במילוי טפסים. העדפתי לבחור בחיים. גם למשטרה אעדיף לפנות רק במצב חירום. בפעם האחרונה שהגשתי תלונה במשטרה על פריצה לביתי, גיליתי בזבוז זמן מהו. כיום יש לי אמון נמוך ביותר במשטרת ישראל, כמו גם במערכת הרפואית. כך גם האמון שלי במערכות הממשל, המשפט, הכלכלה והסטריאו שלי. אין לי אמון במערכות גדולות, נקודה.

אני מנסה לחשוב על רפורמה כלשהי שלא גרמה לנו לשלם יותר ולקבל פחות. אני מנסה להיזכר בטלפון מחברה ממשלתית או מסחרית שאשכרה שיפר את חיי. היה, ברור שהיה, זה פשוט לא עולה לי כרגע. אנחנו נתינים של לא מעט מוסדות ומערכות – גדולים וקטנים, ארציים ומוניציפאליים – ונדמה כאילו קיומנו בסך הכול מפריע להם. מה הפלא שמשפחת אולמרט נוסעת בנקודות של אל-על, בעוד אנחנו מנסים להתמודד עם רפורמת העמלות המעוותת בבנקים ועם תוספת התשלום בקופות החולים?

הבחירות הבאות לכנסת לא יביאו אלינו שינוי מדיני-ביטחוני, אלא אם יבוא לצדם שינוי ביחס לאזרח. מהפכה אמיתית תהיה חייבת להתחיל בדיוק בזה, בהחזרת האמון של האזרח למדינתו ולזרועותיה. למרבה הצער, הסיכוי שזה יקרה בשנים הקרובות נמוך. כמה נמוך? ובכן, יש סיכוי גדול יותר שהאף שלי יזכה בתואר החוטם היפה בתחרות בינלאומית ביוון. כבר עכשיו אומרים לי מכריי כי המכה החזקה רק שיפרה אותו.