גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שעת פוליטיקה - שולחן עורך

31/07/08, 17:54
עמנואל שילה

1. ההיסוסים המתמשכים והגישושים המתמרחים לקראת גיבוש רשימה דתית-לאומית מאוחדת עלולים לגבות מחיר אלקטוראלי לא קטן. אחד הגורמים להישג המוגבל שהניבה הרשימה המאוחדת בבחירות האחרונות היה תהליך הייסורים הפתלתל שקדם להקמתה. הציבור חש כי אורלב, אלון, איתם וחבריהם הולכים ביחד רק בגלל חוסר ברירה. אז אם להם אין דעה טובה איש על רעהו, למה שלציבור תהיה דעה טובה עליהם? אם עליהם עצמם לא ניכרת חדוות האיחוד, והם נכנסים אליו כמי שכפאו אחוז החסימה, למה שהציבור יפצח בריקודי 'כולנו כאחד' לאחר שהם יואילו סוף סוף להחליט? כדאי שכל הנוגעים בדבר יפנימו את זה, ויזדרזו קצת יותר בקבלת ההחלטות.

2. מדי פעם חוזרת ועולה הטענה כי ימיה הגדולים של המפד"ל היו כאשר רבנים לא התערבו בפוליטיקה, וכי רק חזרתם של הרבנים אל ד' אמות של בית המדרש תחזיר את המפד"ל אל 12 המנדטים המיתולוגיים.

ראוי להזכיר כי הנפילה הגדולה מ-12 ל-6 מנדטים אירעה בימי בורג והמר, כאשר הרבנים עדיין מיעטו להתערב בפוליטיקה. מה שהפיל אז את המפד"ל היה מצד אחד מריבות בין עסקנים ופרישת אהרון אבוחצירא ואנשיו, ומצד שני הפילוג האידיאולוגי והקמת 'התחיה' על רקע העמדה המהוססת והמפוצלת שנקטה המפד"ל כלפי הסכמי קמפ-דיויד.

לגופו של עניין, הדעת נותנת שדרכה האידיאולוגית של תנועה פוליטית דתית תיקבע על ידי הנהגה רוחנית של רבנים ושאר אנשי רוח ואידיאולוגיה, ואילו חברי הכנסת והשרים יהיו פוליטיקאים מקצועיים ומנוסים שיהיו אמונים על ההוצאה אל הפועל. אין צורך להפקיד את הסמכות העליונה בידי מנהיג רוחני אחד כמו בש"ס, אבל גם לא כדאי להשאיר את ההחלטה האם להצטרף לקואליציה ומתי לפרוש ממנה בידי בעל אינטרס שגורל כהונת השר שלו תלוי באותה החלטה.

3. אחת ההצעות להקמת רשימה דתית-לאומית מאוחדת מדברת על הקמת ועדה ציבורית אשר תרכיב פאנל של 36 מתמודדים, שמתוכם ידרג הציבור את הרשימה לכנסת בתהליך של 'פריימריס'. על כך יש להעיר ששמירת זכות ההתמודדות רק לאותם 36 מאושרים שנבחרו בידי ועדה, היא בלתי דמוקרטית בעליל. מי יוכל אחר כך לטעון לאיבוד קולות על ידי ברוך מרזל, למשל, אם אותה ועדה נכבדה לא תעניק לו את הזכות להתמודד, ובעקבות זאת הוא יחליט לרוץ בנפרד? היכן הצדק ברעיון שוועדה שבעצמה לא קיבלה מנדט מהציבור תוכל לשלול ממישהו את הזכות לנסות לקבל מנדט מהציבור? הלזה ייקרא 'פריימריס פתוחים'?!

4. למרות ההכחשות, יש סימנים לכך שאפי איתם מגשש את דרכו לליכוד. ועל אף הקריאות לאחדות המחנה הדתי, במקרה הזה אני בעד.

איתם ואורלב לא מסוגלים למרבה הצער להגיע לשיתוף פעולה אמיתי. לפחות אחד מהם צריך כנראה ללכת לדרכו. אפי איתם מתאים יותר להשתלב במפלגת שלטון, לאו דווקא דתית. שם הוא יוכל להשפיע יותר אם יקבל תיק בכיר מאלה שמפלגת השלטון שומרת תמיד לעצמה. תרומתו האלקטוראלית למפלגה שאליה יצטרף לא צריכה לבוא דווקא מהמגזר הדתי-לאומי. הוא יכול באותה מידה להביא לליכוד את הגולנצ'יקים. כך יזכה הציבור הדתי בעוד שר בכיר מטעמו שלא יבוא על חשבון הייצוג שלו בממשלה. מה רע?

תמכתי בהשתלבותו של איתם בליכוד עוד בימים שבהם עדיין לבש מדים ושקל את עתידו. אילו הצטרף אז לשרון בעת מצוקתו, כאשר האזרח המודאג נתניהו עשה קולות של חזרה לראשות הליכוד, אולי היה מתמנה לשר הביטחון וכל ההיסטוריה היתה נראית אחרת. איתם העדיף לקבל את ראשות המפד"ל, אך לא באמת עלה בידו לכבוש את הנהגתה. מאז עשה מסלול חתחתים פוליטי סקטוריאלי, אבל גם היום עדיין יש לו מה למכור גם בזירה הכללית. במיוחד עכשיו, בעקבות צירופו המתמיה של האלוף איש השמאל עוזי דיין, נתניהו זקוק לאיתם כגורם ביטחוניסטי מאזן.

אם יחליט איתם ללכת לליכוד, אין לקונן על כך. יש לאחל לו הצלחה בדרכו, ובלבד שישמור על עמוד שדרה אידיאולוגי ולא ישכח את מחויבותו לציבור שהיה לו למשענת חברתית ואידיאולוגית מאז שחזר בתשובה.

העיתון שבעד המדינה

על פי סקר TGI החדש שהתפרסם השבוע, החינמון 'ישראל היום' בבעלות המיליארדר היהודי-אמריקני שלדון אדלסון כבש את המקום השני בטבלת העיתונים הנפוצים בישראל. כבר במחצית השנה השנייה לקיומו זכה 'ישראל היום' בכ-20 אחוזי חשיפה, לעומת כ-15 אחוזים בלבד להם זכה 'מעריב' במחצית השנה הראשונה של 2008.

הצלחתו של 'ישראל היום' היא בשורה טובה לדמוקרטיה ולפלורליזם התקשורתי בישראל. בעיתון המונופוליסטי 'ידיעות אחרונות', שגם לאחר ירידה קטנה רשם נתוני חשיפה של כ-36 אחוזים באמצע השבוע וכ-48 אחוזים בסוף השבוע, הורגלו לשלטון ללא מצרים בשוק העיתונות המודפסת, וראשיו מתנהגים לעיתים כאילו ישראל היא המדינה של העיתון. יש להניח שכעת ישנים שם בלילה הרבה פחות טוב.

כניסתו של עיתון רב-תפוצה נוסף לשוק התעסוקה של העיתונאים מאפשרת תופעות כמו המעבר של התחקירן המוערך מוטי גילת מ'ידיעות' אל החינמון החדש, על רקע טענות לפגיעה בחופש העבודה שלו על ידי גורמים במערכת 'ידיעות' שביקשו להעניק לראש הממשלה אולמרט הגנה אתרוגית. לא צריך להיות חסיד של גילת ותחקיריו כדי להבין כי לא ייתכן שחושף השחיתויות הנשכני הזה, שכתבותיו זעזעו בעבר את כסאותיהם של ראשי ממשלה שנקטו מדיניות ימנית, יהפוך לפתע לפודל חביב בתקופת שלטונו של ראש ממשלה מועדף על בעלי העיתון, או יתחיל פתאום להתעניין דווקא באיכות הסביבה.

למען הצדק ההיסטורי, נכון להזכיר שהקמתו של 'בשבע' לפני שש שנים היתה המהלך שבישר את היווצרותו המהירה של שוק עיתונות החינם הארצית בישראל. ומי שבקי במהלכים שמאחורי הקלעים יודע שלמעשה 'בשבע' היה לא רק מבשר התופעה אלא גם, במידה מסוימת, גלגל השיניים שהחל לסובב מערכת שלמה של שיקולים והחלטות שהביאה להקמת החינמון 'ישראלי', ובעקבותיו 'ישראל היום' ומתחריו החינמונים הנפוצים פחות - '24 דקות' ו'ישראל פוסט'.

הצלחתו של 'ישראל היום' מבליטה את השגיאה האסטרטגית החמורה של קברניטי 'מעריב', אשר בקשו להתחרות ב'ידיעות אחרונות' על ידי חקיינות שלו, במקום לנסות להציב לו אלטרנטיבה - קודם כל בקו האידיאולוגי. בשוק העיתונות הישראלית, הנוטה חזק שמאלה, נותר במשך שנים רבות ואקום אידיאולוגי שניתן היה בקלות לשאוב לתוכו קהל קוראים גדול שמעוניין לקרוא עיתונות קצת יותר פרו-ישראלית. במקום להיכנס אל הוואקום הזה הצטרף מעריב המדשדש אל הקו השמאלני של 'ידיעות' ו'הארץ', עד שבאו אדלסון ועיתונו ואספו את כל הזהב מהרצפה. כך למשל, 'ישראל היום' זוכה לביקורת על כך שהוא רוצה לראות בתפקיד ראש הממשלה הבא את בנימין נתניהו, כמו רוב הישראלים, ולא את ציפי לבני או אהוד ברק, כמו רוב העיתונאים. ולא ש'ישראל היום' הוא עיתון ימני, חלילה. הוא פשוט עיתון מאוזן יותר. למעשה, הוא העיתון הנפוץ היחיד בישראל שיש בו איזון אמיתי בין שמאל לימין.

ואם הזכרנו את 'ישראל היום', נציין לטובה את אחד מבכיריו, דן מרגלית, הפרשן, הפובליציסט ואיש התקשורת הוותיק, שהחלטתו לנטוש את 'מעריב' לטובת החינמון של אדלסון נראית היום כצעד שבישר את הצלחתו המהירה של העיתון החדש.

מרגלית הוא איש שמאל בהשקפותיו, מחסידי גדר ההפרדה ומתומכי ההתנתקות, אבל בולט בכתיבתו מלאת האהדה למחנה הכתומים. במאמר שפרסם לפני כשנתיים, עדיין ב'מעריב', הוא הבטיח כי "לא אתן עוד את ידי ועטי לגרש אחים כתומים מבתיהם אשר הוקמו על דעת ממשלות ישראל", וסיים בהצהרה כי "אדם אינו מגרש אדם מביתו, לא כל שכן יהודי אינו מגרש יהודי".

לאחר פיגוע הטרקטור הראשון בירושלים ציין מרגלית את העובדה ששני מחסלי המחבלים ב'מרכז הרב' ובפיגוע הטרקטור שייכים למחנה הכתומים. "אין זה מקרה", כתב מרגלית ב'ישראל היום', "ששני המושיעים האחרונים, שיורים בטרוריסטים בלי היסוס, חובשים לראשם כיפה סרוגה. הם בוגרי מערכת כוללנית שמכנה את הארץ 'מולדת' ואינה מקדשת את המיצוי האישי כתחליף ל'ישראל ערבים זה זה בזה'. תמצית תפישת העולם של 'האחים הכתומים' מוכיחה את עצמה", סיכם מרגלית, וסיים בתודה: "תודה שהם כאלה, תודה גם למוריהם". בדבריו האחרונים הוא התכוון כמובן להודות למוריהם הרוחניים שעיצבו את עולם הערכים שלהם. אך לא עברו ימים רבים והמורים, לפחות במקרה של המורה יקי עשהאל מסוסיא, הוכיחו שהם יכולים להושיע במו ידיהם האוחזות בנשק, ולא רק באמצעות תלמידיהם המיישמים את תורתם.

ולסיום, רק כדי שיהיה ברור: לתופעת החינמונים יש גם לא מעט היבטים בעייתיים. 'ישראל היום' הוא עוד עיתון חילוני עם כל הבעייתיות הכרוכה בכך, וכאמור - גם הקו המדיני שלו זה לא בדיוק ארץ ישראל השלמה. העיתון הזה רחוק מלהיות הגשמת חלומותינו. ובכל זאת, כיף לפרגן על הצלחתו של פרויקט תקשורתי שמזיז את מפת התקשורת הישראלית, ולו צעד אחד, לעבר הכיוון הנכון.