חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הנס שלא קרה בקיץ ההוא - תוכנית אם

הורים שלוקחים את החופש בקלות יכולים אפילו ליהנות ממנו ● "אני לא מיואשת. אני לא מסתובבת עם תחושה שזהו, זה גמור. אני מאמינה גדולה בניסים, ואם יש מי שמגיע להם נס, זה אנשי גוש קטיף".
31/07/08, 17:54
אסתי רמתי

בעוונותיי הרבים, גם אני נוהגת לקטר על החופש הגדול. השילוב של חום, לחות, שעמום, ארוחות בוקר באחת בצהריים ובלגן שמתחדש שלוש דקות אחרי שאיכשהו קצת סידרו אותו הוא מתיש לכל הדעות. וכשמוסיפים לתבשיל את שלושת השבועות, זה עוד יותר גרוע.

אבל כרגיל, הכל עניין של יחס. הנה, באחד הימים פגשתי חברה, שגם לה יש, ברוך השם, בית מלא – אבל ממנה לא תשמעו אף מילה רעה על החופש. היא דווקא חושבת שזאת תקופה נפלאה. כל הילדים בבית, אפשר ליהנות מהם בלי לחץ של לימודים ברקע, יש המון זמן לעשות דברים ביחד – פשוט כיף! והיא מתכוונת לכל מילה, אני מכירה אותה.

אז למה רוב האימהות שאני פוגשת לא נשמעות ככה? טוב, אנחנו לא מלאכים. ואני חוששת שבמהלך הניסיונות לנהל את המרוץ המטורף של החיים, אפשר לרגע להתבלבל ולהתייחס אל הילדים כאל עוד מטלה שצריך לשים עליה וי. או כפי שאמרה את זה נועה ירון-דיין: "הורים מחפשים מתלים להניח עליהם את הילדים – בגנון, בצהרון או אצל המטפלת". ובחופש אנחנו מוצאים את עצמנו עם המשימות הרגילות, אבל בלי המתלים.

אז אני באמת מנסה מדי פעם להיזכר בחיוך המרוצה של חברתי, להשתחרר מהלחץ, וליהנות. יהיה בלגן? שיהיה. נסדר בראשון בספטמבר. יאכלו פיצות ביתיות ב-12:00 בלילה? שיהיה להם לבריאות. משחקי מונופול משותפים של גדולים וקטנים זה מראה מלבב, ולמרות שזה קצת מפריע לשינה רציפה, טוב לשמוע את הצחוקים של החבר'ה הבוגרים שמקשקשים בלי חשבון בשעות הקטנות. מתי יש להם בכלל זמן לדבר בתקופת הלימודים? כן, כן, החופש הגדול זה פשוט כיף, כמו שאמרנו. חבל שהוא נמשך רק חודשיים... סתם, רק צחקתי. 

זיכרון כואב

"שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב, ובמיוחד 'תשעת הימים', מעיקים בכל שנה... כל שנה מחכים שהימים האלה יעברו, והעננה שלהם תסור מעל הלב ומעל חיי המעשה. נצא קצת לבלות, נלך קצת לקניות, אולי ניסע לנופש... הקלילות תחזור לחיינו, הצלילים שוב יישמעו, כי למרות שהמקדש עדיין לא נבנה, האדם הממוצע לא יכול לחיות את חיי היומיום בקדרות מתמדת.

אך השנה, הסופה האמיתית אמורה להתחיל רק אחרי. היה לא תהיה, כנהוג לומר במקומותינו. זו משאלת לב, כמובן.
כשאני חושבת על מה שיהיה, אם יהיה, אומר לכם את האמת - אני מתעוררת בלילה ופשוט לא מצליחה להירדם שוב. כל הדבר הזה נראה לי כל-כך סיוטי, כל-כך הזוי. סוריאליסטי לגמרי.

"...הייתי שם וראיתי. באופן אישי אני כמעט ולא מכירה שם אנשים, אך מה שעומדים לעשות להם הוא כל-כך לא מוסרי בעיני, כל-כך מעוות, כל-כך חסר לב. בשיח ציבורי בו הפכו את המילה 'טרנספר' למילה גסה, עכשיו כל-כך בקלות 'מעבירים אותם דירה' ו'מחזירים אותם הביתה' ו'לכל אחד יש פתרון'.

"... אני רואה בעיני רוחי את האמא עם הילדים שנקרעים מביתם, מהעץ האהוב בחצר, מהגן ומבית הספר. מהחברה שמנפצים אותה. מבית הכנסת שעומד להיות מנותץ לרסיסים. אני רואה את עצמי עומדת שם ולא יודעת איך אפשר להכיל את הכאב על החורבן הזה. ובכל זאת, אני לא מיואשת. אני לא מסתובבת עם תחושה שזהו, זה גמור. אני מאמינה גדולה בניסים, ואם יש מי שמגיע להם נס, זה אנשי גוש קטיף. אני באמת ובתמים מאמינה שאם ריבונו של עולם רוצה להציל את הגוש ואת המדינה כולה מהמהלך האובדני והאבסורדי הזה, הוא ימצא את הדרך.

"הבעיה היא, שאין לי מושג אם זה מה שהוא רוצה. אנחנו לא מתיימרים להבין את כל מה שקורה בעולם.

"... בצהריים הלכנו למלון ביהוד, שם הבנו שמשתכנים כמה משפחות של מפונים. לקחנו עוגה, הלכתי לסופר ומלאתי שתי שקיות בממתקים, העמסנו את הילדים בבומבה הירוקה שלנו ונסענו. בכניסה לחניית המלון יצאה מולנו מכונית עטורת כתומים. "גם אתם באתם? הם מוצפים!" אמרה נערה בחיוך.

נכנסנו ללובי. היו שם המון בני נוער שבאו לעודד. ישבו שם חילונים ודתיים, כולם מניסנית, להוציא גבר אחד דתי שישב לבדו, בערך בן שלושים, כיפה וזקן קטן. הוא היחיד מנווה דקלים. הוא היה כל-כך עצוב. כל כך. אין להם ילדים, ואשתו התמוטטה פיזית ונפשית כשהם היו בדרך למלון עם בני היישוב שלו. לקחו אותה לבי"ח, ולכן הם נשלחו לכאן. כעת האישה בחדר, מתאוששת... והיו שם עוד אנשים - הם נראו כל-כך תלושים, עייפים, לא מסורקים. אבלים. לא יודעים לאן הם הולכים. וגם זוג צעיר אחד עם תינוקת שנראה קצת יותר טוב. הם התפנו מעצמם לפני יומיים - הוא קצין בצבא, ולא רצה שחבריו יצטרכו להוציא אותו בכוח. שנתיים גרו בניסנית. 'עברנו לשם כשדין נצרים עוד היה כדין ת"א', הוא אומר, 'בזזו לנו את הבית. מי שלא היה שם ולא ראה לא יכול לתאר לעצמו'".

(ציטוטים מתוך הבלוג שלי – מנחם אב תשס"ו)

לח"ח ובקורת בונה: eramati@gmail.com