בשבע 304: על מה אבדה הארץ?

חשוב לעסוק בחשבון נפש ולשאול מדוע לא התקבלו תפילותינו, גם אם התשובות שונות ולעיתים אף סותרות.

עמנואל שילה , ו' באב תשס"ח

1.  כמו השנה, גם לפני שלוש שנים חל ערב תשעה באב בשבת. בתשעת הימים של תשס"ה שרתה ביישובי גוש קטיף אווירה של ימים נוראים - ימי דין ובקשת רחמים.

בסעודה שלישית של שבת חזון, שעה לפני הצום, יצאנו אל הדשא עם תלמידי ישיבת 'תורת החיים' ושרנו ברטט, בפעם המי יודע כמה, את מילות המזמור של חודש אלול: "שמע ה' קולי אקרא וחונני וענני, אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך, עזרתי היית, אל תטשני ואל תעזבני אלוקי ישעי".

מאמינים אנו שתפילה מעומק לב אינה חוזרת ריקם. התפילות הרבות שבקעו באותם ימים מאלפי לבבות הועילו אולי כדי להמתיק גזירות אחרות. אבל את מבוקשנו, הצלת הגוש ויישוביו, לא קיבלנו. אבינו שבשמיים אמר לנו לא והשאיר אותנו דואבים ורצוצים, מנסים להבין מדוע. השאלה מחריפה במיוחד לנוכח מה שקרה חודשים ספורים מאוחר יותר. לא חלפו חמישה חודשים מהגירוש וכבר היה הבולדוזר ההרסני רב העוצמה, זה שטלטל מדינה שלמה ודחף את המהלך האסוני הזה, מוטל חסר הכרה על ערש דווי. מי שהביא זאת עליו מתי שהביא, בחר שלא לחולל זאת חמישה חודשים מוקדם יותר.
אין ספק שזה מחייב חשבון נפש. מה רוצה מאיתנו ריבונו של עולם? מה עלינו לתקן? על מה אבדה הארץ? האם יש דרך לדעת את התשובה?

2. בגמרא ברכות דף נ"ח הובאו דברי רבי יוחנן כי "מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שיחרבו". והטעם משום ש"דיו לעבד שיהיה כרבו". כל עוד אין בית לשכינה, גם הבית הפרטי שלנו עומד על יסודות רעועים. ברוח זו, יש מי שאומרים כי מיעוט העשייה לקידום בניין בית המקדש בימינו הוא השורש הרוחני של הפורענות והחורבן. וכאילו כדי לאשר טענה זאת, התגלגלו הדברים שבשנים האחרונות אנו חוזרים ומזכירים את חורבן היישובים באותם ימים עצמם שנקבעו לדורות כימי אבל על חורבן בית המקדש.

האם אכן בידינו הדבר? האם ישנה דרך מעשית קצרה וישירה שמובילה אל בניין הבית, דרך שאנו מזניחים אותה? האם אפשר היום לשכנע את העם, שרובו אינו חי בתודעת מחויבות לתורה ומצוותיה, לקום ולגרש את הנוכרים מההר, לבנות את הבית ולחדש את עבודת הקרבנות, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם? וגם אם העם ירצה, וגם אם נזכה לממשלה שרוצה - כיצד נוכל לצלוח את כל המכשולים המדיניים בדרך אל המטרה? בוודאי שעלינו לעשות הכול כדי לשוב ולעשות חובותינו בבית הבחירה, אך נראה שככל שהדבר תלוי בנו - עוד ארוכה הדרך.

3. יש מי שמדברים על ההתנתקות מהעם. בנינו מפעל התיישבות לתפארת, הם אומרים, אך עסקנו בעיקר בעצמנו וניתקנו את הקשר עם הציבור, שבינתיים הלך והתרחק מהרעיונות והערכים שמכוחם נשלחנו על ידו למשימת ההתיישבות. התיקון שעלינו לעשות, הם אומרים, זה לחזור ולהתחבר. לשלוח יותר גרעינים דתיים אל מרכזי הערים ואל הפריפריה. לשים את הדגש יותר על התורה והעם ולא רק על הארץ. לעסוק בהחזרה בתשובה. להתנחל בלבבות. לשלב את מיטב בנינו ובנותינו במערכות המדינה השונות ולהשפיע עליהן מרוחנו. לעסוק במסע הסברה לשינוי התודעה. לשנות את מפת התקשורת.

4. אחרים אומרים שהתיקון צריך לבוא בתחום הפוליטי: עלינו לחתור לקבל לידינו את הנהגת המדינה. הוכח סופית כי הנהגה יהודית חסרת אמונה, גם אם היא מתהדרת בערכים לאומיים, סופה להתנער מכל ערכיה ולהגיע לפשיטת רגל לאומית, ערכית ומוסרית. מי שקובע מה יקרה במדינה זה ראש הממשלה, ולכן עלינו לחתור לבחירת ראש ממשלה אמוני. נכון שכיום זה נשמע רחוק והזוי, אבל אם נרצה - אין זו אגדה. יש מי שכבר עוסקים בכך, ולמרות הביקורת והטענות נגדם, לתחושתם - הם מתקדמים בדרך הנכונה.

5. ויש מי שסבורים כי כל הנסיגות בעשורים האחרונים הם סיבוכי גאולה הנובעים מכך שטרם עלה בידינו להעמיד כאן, בארץ ישראל הנבנית, קומה רוחנית שראויה לגאולה שלמה. לדעתם, עיקר המאמץ צריך להיות מופנה לחיזוק בתי המדרש. כשיהיה לנו גדוד של ענקי תורה ואמונה, מאות גאונים וצדיקים שהולכים בדרך מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ממילא ניהפך ראויים להופעת מלכות ה' בארץ ולבניין המקדש, וכל הסיבוכים המעשיים יסתדרו כבר מאליהם.

6. אנוכי הקטן אינני מבקש להכריע בין הגישות השונות. יעסוק כל אחד בבירור נוקב ומעמיק ולאחר מכן יבחר לו דרך התיקון שנראית בעיניו, ובלבד שלא נשקע שוב בחיי שיגרה שאננים ולא נשכח את השאלה הנוקבת - מה זאת עשה אלוקים לנו. כל מי שתהליך התחייה הגשמית והרוחנית של עם ישראל בארצו בדור הזה יקר בעיניו, אסור לו להסיח דעתו מהסכנות האורבות לפתחנו. איננו יכולים להמשיך בחיי שגרה שאננים, מתוך תחושה שאנו נישאים על גבי תהליך של גאולה שכך או אחרת יוביל אותנו, קמעא קמעא, אל המטרה הנכספת. ריבונו של עולם, באמצעות המכות הבאות עלינו, קורא לנו לקחת אחריות, לתקן, לקום ולעשות.

7. ולאחר ההסתייגות הראויה, בכל זאת אבקש להוסיף כיוון חשיבה משלי.

הציבור הדתי-לאומי, עמוד השדרה האידיאולוגי והמעשי של ההתיישבות, הוא היחיד בדורנו שמנסה למצוא את סוד השילוב בין קודש לחול, בין רוח למעשה. זאת בניגוד לציבור החילוני, שאינו מכיר את הקודש, ולציבור החרדי, שרואה את העיסוק בחול כאילוץ בלבד. מסלול השילוב בין קודש לחול מלא מכשולים. זוהי דרך שברוב תחומי החיים עוד לא נסללה. אך נראה שבדרך זו, דרך הגאולה הטבעית המשלב קודש וחול, רוח ומעשה, מוביל אותנו ריבונו של עולם.

לעניות דעתי, הבעיה שלנו אינה מחסור בבתי מדרש. על כך שקדנו רבות בעשורים האחרונים והקמנו בתי מדרש לתפארת. מה שחסר לנו זה להעצים את הרוח הגדולה הזאת באמצעות חיבור אל עולם המעשה, ומאידך - להפיח רוח בעולם המעשה באמצעות חיבור אמיתי אל בית המדרש.

יש מאיתנו מי שנוטים יותר מדי אל שיקולים מעשיים, ושוכחים את הרוח. לעיתים אנו נוטים יותר מדי אל הרוח וזונחים את המעשה. נדמה לי שבגוש קטיף סמכנו יותר מדי על ניסים, ופטרנו את עצמנו מהחובה לעסוק ברצינות בבלימת כוחות הגירוש. אולי לא נשמעה תפילתנו כי התפללנו יותר מדי, ושכחנו שחוץ מתפילה יש גם דורון וגם מלחמה.