בשבע 304: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ו' באב תשס"ח

קדימה, רוצים אחורה

"ממש בקרוב אתם תתחילו להתגעגע אליו", קובע אמנון דנקנר, לשעבר עורך עיתון מוביל ואביו מולידו של קמפיין 'איפה הבושה'. הוא לא הסנגור היחיד של אולמרט: חברים נוספים של ראש הממשלה, ועוד שניים ורבע מצביעי קדימה שאינם חבריו, טוענים כי אזרחי ישראל עומדים להתגעגע. והאמת היא, שכאשר אני מביט באנשים המועמדים להחליף את אולמרט בקדימה ובממשלה, אני מתגעגע אליו כבר עכשיו, והוא עדיין אפילו לא התפטר.

אלא שיש כאן טעות יסודית בקריאת המציאות. בבסיס הטענה על הגעגועים לאולמרט עומדת ההנחה כי הידרדרות מצבנו מעתה ואילך תיזקף לזכותו של ראש הממשלה הנוכחי. ההנחה היא, שאולמרט אחראי אך ורק על מצב המדינה בימיו כראש ממשלה, וכל מה שיגיע לאחר מכן הוא מחוץ לתחום אחריותו. ולא היא. אם אנו עומדים בפני תהו ובוהו מדיני, ביטחוני, חברתי ומוסרי, זוהי תוצאה ישירה של ימי אולמרט, ולא רק הוא - גם ממשלתו, יועציו, עורכי דינו וחבריו בתקשורת.

תפקידו של ראש ממשלה אינו להיות טוב יותר ממי שיבוא אחריו, אלא להביא את המדינה למצב כה מעולה, עד שאפילו הבאים אחריו יתקשו לקלקל. זאת הסיבה שאני גם לא מתגעגע לימיהם של נתניהו או שרון, ואפילו לא להנהגתם של בגין או שמיר. כל אחד מאלה תרם זרע פורענות משלו, והזרעים גדלו יחד והפכו למצבנו הנוכחי, וגם אם רוב המנהיגים הנזכרים היו עדיפים על מחליפיהם, אין בכך משום מחמאה עבורם. מותר להתגעגע לאדם, לאישיות, אבל להתגעגע לדרך שבה הנהיג? מנהיגים טובים הם אלה המובילים אותנו בכיוון מעלה גם לאחר סיום תפקידם, מבלי שנרצה להביט לאחור בגעגוע.

חזון ההצהרות היבשות

שמחתי לשמוע את השרה ציפי לבני מדברת בימים האחרונים על חזון וערכים. "קדימה מאמינה בהנהגה ערכית", היא אמרה, "מנהיגות זה לא רק עניין טכני, זה גם עניין של חזון. זה לראות את המנהיגות ולא רק את הכיסא שאתה יושב עליו". מה שנכון נכון: כשלבני החליטה להישאר בממשלה אחרי דו"ח וינוגרד, היא בהחלט ראתה את המנהיגות, לא את כיסא שרת החוץ. ומכיוון שציפי לבני רואה את עצמה כמועמדת להנהגה, החלטתי לחפש את שמה בגוגל כדי למצוא אותם ערכים וחזון שעליהם היא מדברת.

ואלה הממצאים: שרת החוץ שלנו רוצה להיות ראש ממשלה, סבורה כי מי שעשה עבירה צריך לשלם בכיסאו, חושבת שתנצח בפריימריז, מבטיחה להוציא את ישראל מהדכדוך, מכריזה כי יש לה מספיק ניסיון, טוענת כי אסור לקדימה לפשל, קובעת כי אסור להיכשל בשלום, מצדיקה את איבוד אמון הציבור בפוליטיקאים, מתנגדת לפלשתינים הקיצונים, תומכת בערבים המתונים, מוטרדת מרעיון ההודנה בעזה, מגנה את הטרור בטורקיה, מתחייבת להמשך המאבק בטרור, תומכת במדינה פלשתינית, בחוק השבות, בממשלת אחדות, בקיצוץ בתקציב ובגלעד שליט, רואה בישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, רואה בישראל מדינה דמוקרטית ויהודית.

אמירה ערכית מיוחדת? כן, היתה אחת: הטענה כי פיגוע התאבדות נגד חיילים אינו טרור. זוהי אמירה ערכית מובהקת, בעיקר אם אתם פלשתינים, רק שאת זה אמרה השרה כבר לפני שנים. אילו ערכים העניקה לנו השרה בימי הממשלה הנוכחית? ובכן, למעט התבטאות רפה אחת על הצורך בהקלות למתגיירים, לא מצאתי שום אמירה ערכית החורגת מהקלישאה הלעוסה ביותר, כמו פרשן כדורגל המודיע שהכדור הוא עגול. אצל לבני, מסתבר, מנהיגות היא עניין של חזון – חזון ההצהרות היבשות.

המונה דופק

43 ספורטאים ייצגו אותנו בשבועות הקרובים באולימפיאדה, המשלחת הגדולה ביותר ששלחנו אי פעם. אז ראשית, נאחל לכולם הצלחה, ודבר נוסף... רגע, רגע, אומרים לי באוזנייה כי ברגע האחרון הצטרף למשלחת גם השחיין עופר טיטאניק, שאמנם לא השיג את הקריטריון האולימפי בבריכה, אבל עבר מקלחת שלמה בשתי דקות וחצי ויצא בחיים. יופי, עכשיו המשלחת מונה 44 ספורטאים. למה לא? אנחנו מפרגנים.

רגע, עכשיו מעדכנים אותי שהתקבל ערעורו של הקלע יצחק קסוקר, וגם הוא מצטרף למשלחת האולימפית. מתברר שהציפור שהרג בטעות באליפות העולם סבלה קודם לכן ממחלת לב. אז עכשיו יש לנו 45 ספורטאים בבייג'ינג. איזה יופי! מה? גם המתעמלת? הבנתי, רשמו לה את תרגיל הקורה כתרגיל קרקע, כי שם היא היתה רוב הזמן. אז הגענו ל-46 נציגים מישראל. שיהיה להם בהצלחה מכל הלב. מעניין למה לא נתנו לאלוף החתירה לנסוע, אחרי כל ההישגים שלו בעשרות השנים האחרונות. אז מה אם עכשיו הוא נשיא המדינה?

אנחנו בעד שייסעו כמה שיותר. אולי לא יהיו לנו הרבה מדליות, אבל העיקר שמובטחים לנו לפחות שלושה שיאים לאומיים: שיא במספר המשתתפים, שיא בתירוצים, והשר ראלב מג'אדלה.

יודע את מקומי

המכתב הבא הופץ לא מזמן ברשת, ובשבועות האחרונים הוא מעורר שם דיונים הנעים בין שעשוע לחוסר אמון. אף שהוא נראה מפוברק, מתברר כי מכתב כזה אכן נשלח על ידי אדם אמיתי אל אחד מאורחי חתונתו האמיתית. וכך כותב החתן:
"מבקשים להודות לכם מקרב לב על השתתפותכם בחתונתנו ועל השי הנדיב שהענקתם לנו. רציתי שתדעו שמנת הגורמה שאכלתם עלתה לנו 350 שקל למנה (700 לשניכם), כך שלמעשה שילמנו על השתתפותכם באירוע 400 שקל... בפעם הבאה שאתם מרגישים דחף כה עז להיות פילנתרופים כל כך גדולים לזוג צעיר המממן את חתונתו מן הכסף שאין לו, אלא מן המתנות של החתונה.... שלחו להם מתנה בדואר. האמינו לי שתשמחו אותם הרבה יותר".

ללא ספק מכתב מקומם, נפוח וחצוף, כפי שאפשר לצפות מאדם שהשקיע 350 ש"ח במנת אוכל אחת. אבל המקרה הקיצון לא פוטר אותנו מלבדוק את עצמנו, את הדרך שבה אנו מתייחסים למתנות הניתנות לנו או על ידנו.

"מתנה = מנחה, תשורה, דבר שאדם נותן לחברו ללא תשלום לאות חיבה או הוקרה או לזכר מאורע וכדומה", כותב אבן שושן ברב המכר המצוין-למרות-העלילה-הקלושה שלו. לפי ההגדרה המילונית, 'מתנות' רבות שאנו נותנים ומקבלים אינן מתנות כלל – חלקן ניתנות כתשלום על השתתפות באירועים, ואחרות ניתנות מתוך תחושת חובה ולאו דווקא חיבה. כמו כן, ותקנו אותי אם אני טועה, כמעט אף פעם אין קשר בין תוכן השי לבין החיבה שהוא אמור לבטא, להוציא אולי מתנות בין בני זוג.

הקביעות הבאות הן נכונות ביקום בריא, אך כנראה לא בחברה שלנו: מתנה לא אמורה לממן אירועים. מתנה לא נמדדת בכסף. מתנה נותנים לאנשים אהובים (וגם הזמנות לחתונה שולחים לאנשים אהובים). מתנה נותנים רק כשבאמת רוצים. את המתנה לא אמור לבחור מקבל המתנה. רשימות מתנות באירועים הן רעה חולה של חברה מנוונת שהפכה את רכישת המתנה לעול ואת קבלתה לפרקטיקה.

אז מה זה אומר מבחינה מעשית, בהנחה שהצ'קים והסרוויסים בכל זאת לא ייצאו מחיינו כל כך מהר? אולי הגיע הזמן שהחברה תאמץ, לשם שינוי, טרנד חיובי – טרנד שיחזיר למלה 'מתנה' את כבודה האבוד. הנה הכללים שאני מציע:
* מתנות לאירועי מצווה יינתנו על ידי קרובי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה בלבד, ומחירן לא יעלה על מחיר 50 ליטר דלק בתדלוק עצמי.

* מתנות ימי הולדת לאנשים מעל גיל מצוות יבוטלו לחלוטין.

* לא תינתן מתנה על נישואים שאינם ראשונים לפחות לצד אחד. מנישואי סיבוב שלישי והלאה, החתן והכלה יתחילו לקנות מתנות לאורחים.

* כרטיסי ברכה יכללו לא פחות מ-20 מלה בכתב יד, לא כולל בס"ד ותאריך.

* על מתנות בלתי צפויות ונטולות אירועים לא תהיה כל הגבלה, למעט אם המקבל הוא ראש ממשלה לא פופולארי.

אלה סתם רעיונות ראשוניים, ואני פתוח לשינויים. הרעיון הכללי הוא להפסיק לפרנס את יצרני המזכרות וכרטיסי הברכה ולהתחיל לפרכס את חברינו הטובים וקרובינו האהובים. כמובן, יש ליישם את הרעיונות לא לפני יום הולדתי הבא עלינו לטובה. עד אז, אין להטיל כל מגבלה על כמות המתנות או על מחירן. אפשר גם צ'קים.