בשבע 304: השתמשו בנו וזרקו אותנו

בסערת הדיון על הזנחתם של מגורשי גוש קטיף, נשכחה קהילת מגורשי צפון השומרון אי שם בקיבוץ יד חנה.

עפרה לקס , ו' באב תשס"ח

הגגות בשכונת חומש של יד-חנה אדומים, הגינות מטופחות ובניית הקבע בעיצומה. במבט ראשון, היישוב יכול להיראות כדוגמה לגירוש ויישוב מחדש. 32 המשפחות שהגיעו לכאן מגנים, כדים ניסנית ובעיקר חומש המשיכו הלאה, ואצלן הדחפורים בונים.

אך מי שפוסע צעד נוסף קדימה מבחין במכולות העומדות ליד כל בית, כמו צלקות,  כאילו מודיעות: "כאן חיים אנשים על בסיס זמני". עדיין. הכניסה לתוך הבתים מגלה עוד טפח מתחושת הארעיות, בעיות בריאות, הקושי להתגבר על הטראומה ושסעים חברתיים החורצים בנפש הכואבת בלאו הכי. יד-חנה מאגד את הרסיס הכי גדול שנשאר מיישובי צפון השומרון, ובכל זאת התושבים חלוקים.

הגענו ליד-חנה כדי לבדוק איך עלה המיזוג בין המתיישבים הימנים והקיבוצניקים השמאלנים. חשבנו שנשמע ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים או דו-קיום מדהים, ובמקום זה עלה שוב ושוב המושג הכל יכול – כסף. הוא זה שגרם לקיבוצניקים לקבל את המתיישבים, הוא זה שגורם למחלוקת בתוך הקיבוץ והוא זה, כמה מצער, שמפלג היום את העקורים.
נכון, יש גם נוסטלגיה וגעגועים, אבל מאבק הקיום נותן פה את הטון.

מה נתנה העקירה?

ד"ר יעקב אוליצקי, כבן 60, עומד בחצר של ה'קראווילה' שלו, בודק את שלום העצים והפסיפלורה ששתלו הוא ואשתו. בסמוך הולך ונבנה בית הקבע שלהם. הם בחרו לבנות אותו מעץ "כדי לגמור כמה שיותר מהר". כסף? "לקחנו משכנתא ועוד כמה הלוואות", הם אומרים ומקווים שבכלל יזכו ליהנות ממנו.

האוליצקים לא רגילים שמגיעים ושואלים לשלומם. שלוש שנים, הם אומרים, לא ביקר במקום אף חבר כנסת. גם עובדים סוציאליים לא נראים באופק. יעקב עבר אירוע לב, שהביא אותו למוות קליני לפני שנתיים. לו, כרופא מנוסה, ברור שהרקע הוא כאב הלב שבגירוש והצורך לבנות בית מחדש בגילו המתקדם.

אסתר ויעקב אוליצקי הגיעו לחומש בדיוק ביום הולדתו ה-45 של יעקב, והספיקו להיות שם עשר שנים. "הגענו לשם לבקר חברים, ונדלקנו על המקום", נזכרת אסתר. "החלטנו שאנחנו נגור רק בשומרון".

כשבני הזוג אוליצקי מספרים על חומש, העיניים שלהם מתמלאות אור. הם מתארים את הנוף המדהים שנשקף משם, את השקט, את גן העדן הפרטי. "ביקרת בחומש?", שואלת אסתר, "אולי ראית חצר עם ברושים ואורן ופרחים כאלה לבנים ואדומים? זאת החצר שלי!".

"כשהגענו, הכל היה שם אבן וחול", מסביר יעקב. "לא היתה שם אדמה. כל דבר שצמח בחצר – אשתי עמדה על ארבע ושתלה". "כל הבריאות שלי נמצאת שם. עכשיו אני כמו סמרטוט שהוציאו ממנו את המים", היא מוסיפה. הם, אישית לא עולים לחומש: "זה, פה", אומר יעקב ומצביע על הלב, "לא יעמוד בזה פעמיים".

בני הזוג אוליצקי הגיעו לישראל ממניעים אידיאולוגיים. כשהורם מסך הברזל, בחרו בני המשפחה האחרים להגר לקנדה ולארצות הברית. הם היחידים שעלו ארצה. דגל ישראל אומנם מונף בגאון מעל ה'קראווילה', אך הם מרגישים זרוקים ומוזנחים. אסתר: "אני חשבתי שחומש היא הגבול של המדינה, שאנחנו עושים משהו חשוב. היינו מסכימים להחלטה של הממשלה, אבל מה זה נותן לעם ישראל ולמדינה? מה?".

גם ליד בית הקבע החדש שלהם נשתלו ברושים. יעקב ואסתר משתדלים כן להסתכל על העתיד באופטימיות מסוימת. אבל הטראומה, כך נראה אפילו בעין לא מקצועית, טרם עוכלה.

האוליצקים מספרים על קשיים כלכליים: המיזוג הנחוץ כדי לחיות ב'קראווילה', במיוחד לחולה לב, מנפח את חשבון החשמל. עורך הדין אותו נדרשו לשכור כדי להוציא את הפיצויים לקח קרוב ל-30 אלף שקלים, והבנייה גוזלת מהם הרבה כסף ואנרגיה.

הם לא מאמינים לאף אחד. מופז היה אצלם ביישוב ואמר, לדבריהם, שהם יוכלו להישאר עד ספטמבר. "כשהוא הלך, אמרו לנו לארוז את החפצים ושהוא אמר שעד למחרת לא יישאר אף אחד", אומר יעקב, ואסתר נזכרת, נעלבת איך הבחורים שהגיעו לסייע לאריזה לעגו לה. "חצי מהדברים שלי נשארו שם. הם זרקו הכל לתוך מכולה. ועוד צחקו. אני רציתי להכניס כל מיני דברים למכולה, והם שכבו על הדשא שלי מתחת לעץ שלי וצחקו: 'אולי היא רוצה גם את הדשא לקחת?'".

שמעתם על ועדת החקירה הממלכתית שמתכוונים להקים?

יעקב: "אני חושב שזה חשוב לעתיד המדינה: מה נתנה העקירה? כלומר, מה הערבים קיבלו ומה אנחנו בזבזנו, שלא לעשות עוד פעם אותה הטעות חס וחלילה".

אסתר: "אני הייתי רוצה שיבדקו כמה כסף קיבלו כל המשרדים שמסביב ל'התנתקות', וכמה אנחנו. ושיבדקו גם מה אנחנו יכולים לבנות פה, מהכסף שנשאר מהפיצויים. הייתי רוצה לדעת איפה העזרה הפסיכולוגית, כמה כסף הם מקבלים".

כשיעקב יוצא לרגע, אומרת אסתר מהר: "זה עצוב. בא לי פשוט לבכות, אבל אני מתאפקת כי בעלי היה במצב קשה מאוד, אני מפחדת. ואם יקרה לו משהו, מי ישלם על הבית הזה?".

מי יעזור לאלמנת הנרצח?

"חומש זה הבית. פה אני לא מרגישה בבית", אומרת מינה קרובר, אלמנתו של בוריס קרובר שנרצח בפיגוע דריסה לפני שבע שנים, ליד חומש. "אני ממשפחה שכולה, ושלוש שנים אף אחד לא שאל אותי איזו עזרה אני צריכה, לא מבחינת כסף, אלא עזרה אחרת, בבנייה למשל: איזה קבלן לקחת. זה לא מעניין אף אחד".

מינה לא עובדת. בחומש הייתה לה קצבת נכות, וכעת, בגיל 62, היא מקבלת קצבת זיקנה. בגיל שלה, להתחיל לבנות בית קבע, ולנהל את זה לבד, זה לא פשוט. הביטוח הלאומי וגם המִנהלת סגרו בפניה את הדלת, והמצב הכלכלי אינו פשוט.  
מספר רב של אנשי חומש המתגוררים ביד-חנה אינם עובדים, בשל סיבות בריאותיות או בשל הגיל. חיי קהילה, מספרת מינה, מעולם לא היו בצד החזק של היישוב, ובכל זאת, היא אומרת, "שם היינו יותר יחד, כאן אנחנו בודדים. כל אחד עם הבעיות שלו.

"אני לא רואה משמעות לזה שיצאנו מחומש. חיינו שם 11 שנים יפות. אז למה?".

מגורשי השומרון נשכחו?

היה אפשר לצפות שמצבם של מגורשי חומש יהיה אחר מאשר זה של גוש קטיף. הם סגרו עם המִנהלת לפני הגירוש. כל אחד קיבל דונם אדמה, והעתיד שלהם דווקא ברור. אבל הקהילתיות, היחד הזה של אנשי הגוש, שימור הזיכרון המשותף והתמיכה ההדדית חסרים כאן מאוד. הידרדרות בריאותית? יש גם כאן. שישה התקפי לב ושלושה מקרי סרטן אירעו בקהילה הקטנה הזאת מאז הגירוש. לא בריא להיות מגורש, גם אם היית צייתן ושמעת בקולה של הממשלה.

"לדעתי, אנחנו מחטיאים משהו בקשר לצפון השומרון", אומר ראובן טביב, מזכיר חומש לשעבר וחבר ועד יד-חנה-חומש היום. "קחי את מבוא-דותן, תני להם פיצויים, והם הולכים. וגם חרמש. אנחנו מחטיאים את העבר וגם את ההווה. היישובים שקיימים שם – במקום שיתחזקו, הם הולכים ונחלשים". טביב לא אומר במפורש לאיפה הוא מפנה את האצבע המאשימה, אך הרמזים מובילים למועצה אזורית שומרון, אם לא למעלה מזה. על בנצי ליברמן, שהיה אז ראש המועצה, הוא אומר "אדם נחמד, אבל כבול".

טביב יודע לספר איך לפני הגירוש נאלץ להשתחל לתוך מפגש של נציגי יישובי חוף עזה, כדי להתקבל אצל ראש הממשלה שרון. "לאורך כל הדרך לא היה שום חיבור בין גוש קטיף לצפון השומרון, וגם היום, בפרסומים על יום השנה, צפון השומרון לא נמצא. עושים את זה משהו זניח".

ובאמת, מעט מוזר שאנשי חומש כלל אינם מיודעים על אירועי יום השנה. טביב היה בקרני-שומרון בסוף השבוע שעבר, וגילה את המודעות על האירועים. "את מבינה? אז יש פרסום שם בשומרון, זה לא ששולחים איגרת לכאן ואומרים 'יש התארגנות, אתם איתנו, ניקח אתכם'. ביררתי מה הולך להיות, וראיתי שזה לא מתאים לקהילה. אבל אם היה גוף שהיה יכול לארגן אותנו, היינו באים".

פרט לכמה משפחות מגרעין חומש המתגוררות היום בשבי-שומרון, החלק השלם היחיד מהפאזל הזה של גנים-כדים-שא-נור-חומש נמצא כאן, ביד-חנה.

ה'קרווילה' של טביב נראית כבית קבע רגיל. הכניסה מחופה באבן, גינת נוי מטופחת בכניסה, בלי לדלג על מזרקה. פינת הישיבה שעשו כל האנשים כאן מחוץ לבית, כדי שיהיה אפשר לארח מישהו בחום הגדול הזה, כוללת אצלו מטבחון קטן, ועל יד הולך ונבנה בית הקבע שלו. "בקצב שלנו, לאט לאט".

טביב הוא ממייסדי חומש, הוא עלה לשם עם אשתו והיה דמות מרכזית ביישוב.

"אני מסתובב הרבה בשומרון, ואין שבוע שאני לא עובר ליד חומש. זה אבסורד. אני תמיד אומר לאשתי שאם הממשלה תתיר, אני את הבית בחומש אבנה, גם אם מבחינה פיזית כבר לא יתאפשר לי לגור שם".

חיכוכים על רקע כלכלי

טביב הוא גם השדכן של היישובים יד-חנה-חומש מצדה של הכלה, כלומר חומש. בזמן הגירוש הוא היה מזכיר היישוב, והתושבים נתנו בו אמון מלא. 

"תמיד הבענו את ההתנגדות שלנו ל'התנתקות'. בהתחלה לא הייתי מוכן לשום משא ומתן, וגם לא לדבר עם בשיא, אבל חצי שנה לפני ה'התנתקות', כשראינו לאן הדברים הולכים, יצאתי בצורה שקטה מאוד לסייר בשטח. קבענו לנו גבולות גִזרה: בין ראש-העין לבין חדרה".

נציגי היישוב היו בכמה מקומות, בהם יד-חנה, אבל ההצעות של הקיבוץ לא מצאו חן בעיניהם. טביב נפגש עם ראש הממשלה, ואמר לו "אני מקווה שהתוכנית שלך לא תתממש, אבל אם תהיה התנתקות, נלך לנירית, לחגור או לצור-יגאל". שרון, אומר טביב, אישר כל אחת מן האופציות, וביקש ממנו שיודיע לו בהמשך לאן בוחר היישוב ללכת.

בינתיים החלו אנשי יד-חנה, קיבוץ שהיה שקוע בחובות כלכליים כבדים ובמשבר חברתי לא פשוט, לחזר אחרי טביב. הפעם ההצעות שלהם היו נדיבות יותר: "הם הבינו שיש כאן משהו שיכול אולי לעזור להם, והם אמרו לי: 'שקלנו את האפשרויות: אנחנו מוכנים לקבל אתכם כשותפים מלאים בכל הנכסים שלנו, המדינה תמחק לנו את החובות, ונלחץ ביחד שגם אתם וגם אנחנו נקבל דונם ונוכל לפצל את המגרש'. אני, באופן כללי, הייתי מעדיף להיות על חצי דונם בחגור או בנירית, אבל בראייה קהילתית אמרתי לעצמי: 'מה יהיה עם הקהילה? כאן אנשים יקבלו יותר, והם יוכלו לשקם את חייהם טוב יותר'".

איך קיבלו אתכם כאן? אתם הרי שונים מאוד.

"גם בשומרון לכל אחד יש קודם כל החיים האישיים שלו, ויש גם יישוב נגד יישוב ויש חילונים ויש דתיים. הפוליטיקה של עצמנו לא שונה מזו של פה. היא נמצאת אצל כולנו.

"דעות מדיניות הן לא נושא ביומיום. אנשים מהקיבוץ באים אליי לשאול ולהתייעץ על נושאים שונים. האידיאולוגיה לא באה לידי ביטוי ביחסי השכנות, וגם לא בנכסים המשותפים".

לא הפריע לך שמדובר באנשים שהתנגדו לדרך שלכם במשך שנים וחיזרו אחריכם רק ממניעים כלכליים?

"זה נכון שלקיבוצניקים השתלם לחבור אלינו, אבל גם אנחנו קיבלנו פה דברים שלא היינו מקבלים במקום אחר".
יש חיים משותפים?

"קודם כל, זה יישוב אחד. ומאחר שהם 65 משפחות חברים על הנייר, ואנחנו פיזית 35 משפחות, שריינו לעצמנו שליש בוועד. אבל אי אפשר להכחיש: הפעילות המשותפת מגיעה מתוך חשדנות הדדית".

טביב מסביר שדווקא בשנה הראשונה אחרי העקירה לא היו בעיות, משום שהמגורשים היו עסוקים בהתאוששות ראשונית, וחברי הקיבוץ עוד לא חשו בשינוי. בהמשך התחילו המתחים על רקע כלכלי, וכל אחד הקפיד שזולתו שלא יקבל יותר ממנו.
ההסכם הראשון שיצרה מדינת ישראל למיזוג בין ישוב קיים לבין עקורים היה בין אנשי פאת-שדה למבקיעים. שם, מסביר טביב, שפכה מדינת ישראל הרבה כסף בהכנת תשתיות ליישוב הוותיק ולעקורים באופן שווה. "השקיעו שם 20 מיליון שקלים בתשתיות, ואז, לפחות ברמה הנראית לעין, הם הרגישו שווים".

במקרה של יד-חנה-חומש, המדינה החליטה לחסוך והשקיעה באופן לא שוויוני, מה שיוצר ויכוחים. בנוסף קיימים פערים הנובעים מכך שכל משפחה מקבלת דונם אדמה: אנשי חומש הגיעו מראש למגרשים של דונם, אצל הקיבוצניקים זה מסובך יותר.

גם בתוך מגורשי חומש לבין עצמם, מסביר טביב, המצב לא פשוט ואפילו הגיע לידי משבר. בינו לבין נציגת המגורשים השנייה בוועד היישוב, אתי רג'י, נוצר קרע. האוכלוסייה, בעקבות כך, מפוצלת.

"אבל זה הולך להיפתר. גיבשתי מסמך עם המזכיר ונציג הקיבוץ, והוא ייתן תשובות לפערים הקיימים בינינו".

לא מאהבה הביאו אותנו

 אתי רג'י, תושבת גנים לשעבר, ממש לא חושבת שהדברים הולכים להיפתר. פיה מלא טענות כרימון, והיא משוכנעת שהקיבוצניקים מקבלים יותר מהמגורשים. היא בהחלט מאשימה את טביב באינטרסים אישיים שגורמים לו לראות את הדברים אחרת. עד התקופה האחרונה, היא אומרת, גם הוא זעק שהמצב אינו תקין. לפתע פיו התמלא במים.

רג'י, ממייסדי גנים, נשארה אחרונה ואחזה בקירות ביתה כדי שלא יפנו אותה. רג'י מצרה על כך שבני היישוב שלה לא קיבלו חיבוק מהמועצה כשהיו צריכים אותו. "לא אמרו לנו: 'בואו, תישארו בשומרון, אתם הבנים שלנו'. אם היו עושים את זה, אני בטוחה שהרוב היו נשארים. אבל מה, אנחנו חילונים, אז חושבים שאנחנו רוצים רק כסף".

רג'י חתמה על הסכם ההגעה ליד-חנה מתוך חוסר ברירה, כך היא אומרת. את פרטי החוזה עליו חתמה לא חשפו בפניה.
"המדינה עשתה הרבה טעויות. אבל אחת המרכזיות היא, שהיא לקחה קבוצה של אנשים המורכבת מכמה יישובים, והכניסה אותה לתוך קבוצה אחרת, גדולה יותר, שיושבת בבית שלה, והמטרה שלה ברורה: לקבל כמה שיותר לעומת העקורים. הרי לא מאהבה הביאו אותנו לכאן".

רג'י מספרת שעמוס צוק, שכיהן כאחראי על השומרון מטעם מִנהלת סל"ע, היה מזכיר יד-חנה מעט קודם. צוק, לפי רג'י, רקח את האיחוד יד-חנה-חומש, מתוך דאגה לאינטרסים של הקיבוץ. רג'י מוסיפה שהמזכיר הנוכחי של היישוב, יעקב סיזל, שהוא מזכיר ממונה מטעם רשם האגודות, יצג את אנשי הקיבוץ בהסכם שנעשה ביניהם ובין אנשי חומש, וכיום, כשהוא ממשיך לכהן כמזכיר היישוב, הוא נוטה לכיוון הקיבוץ. 

רג'י ממשיכה ומפרטת שורה של טענות, ובהן שהקיבוצניקים קיבלו יותר נחלות ("כל דונם עבור כל ילד שלהם, גם אלה שבחו"ל, והם גם מקבלים רווחים מאזור התעשייה"), בעוד שהמגורשים נאלצו לשלם 50 אלף דולר עבור האדמה, כי כך כתוב ב'חוק פינוי-פיצוי'.

"יש אנשים שמכרו כבר חצי דונם כדי לאכול, ואין להם ממה לבנות את בתי הקבע. לקיבוצניקים יש דונם עבור כל ילד". עוד היא טוענת, שכל הקהילה משלמת את החובות של הקיבוץ ומצד שני, הקיבוצניקים נהנים מכספי הרווחה שמגיעים למגורשים מהמִנהלת. וכן: שטביב סוגר את העניינים עם נציג הקיבוץ בלי להתייעץ.

"לקיבוץ דאגו. מה, לא דואגים מספיק לקיבוצניקים? והעיקר אנחנו, המתנחלים, אנחנו העצם בגרון של המדינה. הכבישים בהתנחלויות, זה מה שמבזבז כסף...".

בני הזוג רג'י הגיעו לצפון השומרון דרך בית"ר. הוא היה מדריך, היא הייתה תיכוניסטית, הם הגיעו לשא-נור ועלו לגנים. "האמנו לכל ההבטחות של הפוליטיקאים שהאדמה הזאת נחוצה. השתמשו בנו ובאידיאולוגיה שלנו, ואחרי זה זנחו אותנו. זה שנתנו. פיצוי זה לא פיצוי, זה בית תמורת בית שבנינו במשך תקופת חיים. הרמנו שם ארמונות. פה אנחנו לא יכולים".
"אמרתי לקיבוצניקים 'אתם מכרתם את עצמכם בעד כסף. אותי, אם החוק לא היה מוציא, לא היו יכולים לעשות את זה גם בעד כמה מיליונים טובים'". רג'י ובעלה חיים אינם בונים את בית הקבע שלהם בשל המצב הרגיש. חיים: "הכעסים הם כלפיי המדינה. אתה עוקר מישהו שחי 20 שנה במקום מסוים, ואתה עושה הכל מהר מאוד. בהסכם ההעתקה, המדינה לא ראתה את העקורים. הם רצו לומר מהר 'הצלחנו', הם לא רצו לא להסתכל על מכלול הבעיות כדי לפתור אותן'".

מי צריך בית כנסת?

מי שמתחבר לטענות של רג'י הוא ישי שוסטר, מאנשי יד-חנה. "אני חושב שרק בדבר אחד אני מסכים עם צבי הנדל", הוא אומר: "שמיזוג של קהילת עקורים לתוך קהילה ותיקה נידון לכישלון".

הקהילה ביד-חנה, מסביר שוסטר, היתה הרוסה על רקע חברתי ובעיות כלכליות. לא נכון היה לקלוט לתוכה את קהילת העקורים. "אני הראשון שמברך על פינוי ההתנחלויות. וצריך להביא את האנשים משם לאנשהו. אני לא מאלה שאומרים 'לא בחצר שלי', אבל אני חושב שלא נכון לעשות את שתי הקהילות יישוב אחד. הם יכלו להיות לידנו. אנחנו חיים בשכנות טובה מאוד עם שאר היישובים בסביבה".

ישי שוסטר הוא קול כמעט יחיד ביד-חנה. "אנשים שמו את הסטפות של הדולרים ואת הדונם אדמה מול העיניים, וזה סנוור אותם. היו רק שני אנשים שאמרו: 'בואו נעצור קודם'. אני לא יודע אם לא אהבו אותי קודם, אבל אחרי שאמרתי את זה שנאו אותי".

שוסטר מוחה קודם כל ואחרי הכל על הדרך שבה הדברים נעשו: בסוד ומבלי לשתף את חברי הקהילה. "במקרה אשתי ראתה אנשים עם כיפות וסטיקרים 'יהודי לא מגרש יהודי', והיא שאלה: 'מה זה?'. הסתבר שהם עשו סיור במשק עם מנהל הקיבוץ ועמוס צוק. ידעתי שצוק עובד במִנהלת ההתנתקות, וזה הדליק לי נורה אדומה. התקשרתי ליעקב סיזל, שיחקתי כאילו אני יודע משהו, אף על פי שלא ידעתי כלום. סיזל התפתל, אבל הסתבר שזה היה סיור לפני שהם הגיעו לפה".

מה בדיוק מפריע לשוסטר? העובדה שלא דנו בנושא, התחושה שהכסף יענה את הכל וההרגשה ש"שילמו לי אתנן בכסף שלי. הרי אלו אדמות שלנו. אז מה, נתנו לנו אותן במתנה? אז נכון, לא יכולתי לממש דונם אדמה, אבל חצי דונם בסופו של דבר כן היינו מקבלים".

כן, ויש גם חשש דתי. עד שאנשי חומש הגיעו, הקיבוץ היה חופשי לחלוטין, כהגדרתו של שוסטר. כעת מפריע לו שהעירו לבתו ביום כיפור, כשהיא חיללה את היום הקדוש.

אז מה, הבעיה היא ויכוחים אידיאולוגיים?

"הלוואי שהבעיות היו אידיאולוגיות. היו כאן תושבים שהרימו גבה על בניית בית הכנסת. בשביל מה צריך אותו? הרי בחגים צריך להביא תגבור מבחוץ כדי להשלים מניין. אבל הוויכוחים האמיתיים הם על תקציב וכסף".

שוסטר מודה שחיי החברה בקיבוצו היו במצב קשה, אבל הוא חושב שהיה צריך לטפל בהם במקום לפנות אל הירוק-הירוק הזה.

תגיד, הגיעה אליכם קבוצה של 32 משפחות שעברו טראומה. איך קיבלתם אותם? נתתם להם פרח? חיבוק? עוגה?
"חיבוק הוא משהו שצריך לתת מהלב. אשתי מאוד התיידדה עם משפחה משם, והיא מבקרת אותם הרבה. הקהילה שלנו ביד-חנה עברה טראומה לא פשוטה בשנים האחרונות, והבעיה היא שמי שמנהל אותה זה כספומטים נושמים. אומנם אי אפשר בלעדיהם, אבל לצדם צריך איש רוח, מישהו שייתן באמת את החיבוק, יגשר בין שתי הקהילות". 

"האידיאולוגיה מתה"

הדי בן-עמר הוא חבר ועד ביד-חנה-חומש. "כשהציגו לנו את המהלך כולו, הייתי מאוד בעד", אומר בן-עמר. וכן, הוא מתכוון לאפשרויות הכלכליות שהיו טמונות בהסכם.

לא חששת ממיזוג? בסך הכל מדובר בשתי קהילות שונות מאוד אידיאולוגית.

"זה נכון, אבל בסוף כולנו בני אדם. אני מרגיש שאנחנו דור המדבר שיעבור את הקושי של ההתמזגות. בתוך 10-15 שנה, שזו תקופה מתקבלת על הדעת בחיי יישוב, ההבדלים יימחקו".

יש טענה שמכרתם אידיאולוגיה תמורת כסף.

"כבר שנים רבות לא היתה ליד-חנה אידיאולוגיה מסודרת. פרט לכך, לא מכרנו כלום חוץ מאת השותפות שלנו. וגם ככה, עוד לפני חומש, היינו בכיוון של יישוב קהילתי".

כשבן-עמר נשאל על פעילויות תרבות משותפות ודאגה לרווחת המתיישבים, הוא אומר שאכן הטיפול בתחום הזה לוקה בחסר: "המנהל הנוכחי הוא מצוין, רק שאין לו אוריינטציה קהילתית. אני מחפש כבר כמה זמן מנהל או מנהלת קהילה שיענו על הצורך הזה".

מפתיע אולי, אבל בן-עמר מקבל את הטענות של רג'י לפחות בנוגע לכך שהקיבוצניקים מקבלים יותר. הוא אומנם היה מעדיף שהיא תסתכל על חצי הכוס המלאה, אבל אומר שהעובדה שהקיבוצניקים קיבלו יותר היא תוצאה של המשא ומתן שניהל כל אחד מן הצדדים עם מִנהלת סל"ע לפני המיזוג.

לא נראה לך מעט מוזר שההטבות שקיבלה יד-חנה הגיעו לה בעקבות עקורי חומש, ובכל זאת הם קיבלו יותר מן המגורשים?

"זה פשוט תלוי מי ניהל את המשא ומתן קודם. אבל מרגע שהתמזגנו, אנחנו שווים".

תגובת מנהלת סל"ע:
 
"ההסכם שנחתם עם תושבי חומש הוא הסכם נדיב המעניק לכל משפחה שני מגרשים מפותחים באחד האזורים המבוקשים ביותר בארץ. ההסכם נחתם בתיאום מלא עם אנשי חומש ונציגיהם למשא ומתן תוך השוואת תנאיהם לאלה של חברי הקיבוץ, כחלק ממהלך של מיזוג קהילות.

"לצד הסיוע בבניית תשתיות, מנהלת סל"ע משקיעה משאבים רבים בסיוע חברתי ואישי למפונים. הסיוע ניתן למשפחות, יחידים, בני נוער וחיילים. ממשלת ישראל קיבלה עד היום 16 החלטות בנושא הסיוע החברתי והחינוכי בסכום כולל של 100 מיליון ש"ח". 

תגובות

* את תגובתו של יעקב סיזל לא היה ניתן להשיג.

* מהמועצה האזורית שומרון נמסר כי גרשון מסיקה משרת את הציבור מזה שמונה חודשים, וככזה, הוא מנסה לחדש קשר עם מגורשי צפון השומרון. "נציג מטעמי נפגש לפני שבועיים עם אנשי חומש המתגוררים ביד-חנה, וסוכם על פגישה שלי ושל מנהלי מחלקות המועצה, פלוס נציגי המתיישבים שהמשיכו לגור בשומרון, וזאת כדי ליצור קשר של אימוץ וחיבוק. בתוכנית, בין השאר, קיום ישיבת מליאה ביד-חנה".

מהמועצה נמסר עוד, כתגובה לדברי ראובן טביב אודות מבוא-דותן וחרמש, כי ביישובים יש היום קליטה, כל בית פנוי להשכרה נתפס מיד, ובחרמש יש גם קבוצה שמעוניינת לרכוש בתים. המועצה, כך נמסר, משקיעה רבות כדי לחזק את המתיישבים במקום. "רוב התושבים היום הם עם הפנים קדימה, לקליטה, והמועצה הולכת איתם יד ביד".

* יוסי דגן ממטה 'חומש תחילה' מסר כי "אנחנו בקשר טוב עם המתיישבים הוותיקים של שא-נור, משם גורשנו, וכן עם המשפחות הוותיקות של חומש, ואנחנו מעדכנים אותן מדי פעם. חלקם עולים איתנו, ומאלה שקשה להם נפשית לעשות זאת, קיבלנו את ברכת הדרך והבטחנו שביום בו המאבק יצליח, נקרא להם להקים את היישוב מחדש, יחד איתנו".

דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול

שלוש שנים אחרי, פתרונות המגורים נראים עדיין רחוקים. הנתונים שלהלן נמסרו מוועד מתיישבי גוש קטיף, ונוגעים להם בלבד:

* בחמישה אתרים החלה בניית הקבע ובשלושה אתרים אחרים הסתיימה הכנת התשתיות.
* כ-85 אחוזים מן התושבים החליטו להישאר בתחום קהילותיהם, ופרושים על פני 18 אתרים זמניים.
* כיום ברור שמה שהיה אמור להספיק ל-4 שנים מקסימום, יצטרך להספיק ל-6-8 שנים.
* אי הנוחות הנגרמת לעקורים היא בלתי נסבלת, הן בשל מבני המגורים עצמם, הן בשל חוסר במבני ציבור.
* גם חוסר הוודאות מהווה עננה שלא חדלה לרחף מעל.
* הסכמים שנחתמו עם אנשי הגוש או הבטחות שלטוניות שניתנו להם – לא מומשו.

ofralax@gmail.com