בשבע 304: מיקרוסקופ

עדי גרסיאל, חני לוז, ישראל מידד, חגית ריטרמן , ו' באב תשס"ח

מארבעה יוצא אחד/ עדי גרסיאל

עיתון הארץ במצוקת מזומנים. איך אני יודע? פשוט מאוד – עורכי החדשות מרחוב שוקן שיבצו השבוע את אותה תמונה יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום – ארבע פעמים (ראו תמונות). המדובר בתמונתה של ילדה פלשתינית שעל פי החשד נפצעה מאבן שהושלכה בידי נער מיצהר.

ביום א' פורסם הצילום ליד הדיווח על האירוע; למחרת הוצמד לידיעה על מעצר החשוד במעשה; ביום ג'  הוא פורסם עם הדיווח על הארכת המעצר ולמחרת צורף הצילום לכותרת "בכיר בצה"ל: נעצור את אלימות המתנחלים בגדה".
ומכיוון שאיש לא חושד שבעיתון לאנשים חושבים מנסים לקדם אג'נדה אנטי-מתנחלית, ברור שהסיבה לשכפול היא כלכלית גרידא.

אבל מעבר לציניות, אין ספק שמדובר במקרה חמור שראוי לטיפול הולם של מערכת האכיפה. אך האם מישהו מזקני ארכיון הארץ זוכר אי-פעם רצף כה מתמשך של תמונות של ילד ישראלי פצוע – וכאלה היו לצערנו עשרות רבות בשנים האחרונות?

החברים של אהוד/ חני לוז 

אמנון דנקנר פתח עוד פתח הצצה קטן לאחורי הקלעים של עולם העיתונות: בראיון בערוץ 10 דיברו כמה מחבריו הקרובים של אולמרט המקורבים עד כדי מפגש סלון שבועי בליל שבת, על יחסיהם עימו. דנקנר הודה באותו ראיון, שבתקופת הבחירות הוכנה כתבת דיוקן על אולמרט ל'סופשבוע', שלא מצאה חן בעיניו והיתה, לדבריו, מלאה בטעויות ואי דיוקים. מה עשה העורך הראשי? "החלטתי לכתוב אותה מחדש, על פי דרכי. מה שקוראים עריכה כבדה".

האם הכתבה החיובית הביאה את אולמרט לשלטון? במערכת מורכבת, אין גורם אחד שאחראי לתוצאות. אבל שילוב הכוחות של כתבים ועורכים עם סוללת יח"צנים משומנת ומשמנת היטב, הם שמהווים את הבסיס הרחב למה שקרוי 'שיקול הדעת' של הבוחרים. ואלה העלו לשלטון, בסופו של דבר, את אולמרט.

 כשהיה עדיין עורך 'מעריב', הודה דנקנר בכנס בנושא תקשורת, על הלחצים וההשפעה של היח"צנים למיניהם על העיתונות: העורך רוצה סקופ? פרסם כתבה על לקוח אחר שאני מיח"צן, ואשחרר לך ראיון או מידע בלעדי. משומרי הדמוקרטיה, הפך חלק ניכר מהתקשורת לסכנה לדמוקרטיה.

גם בערוץ 2 שודרה השבוע כתבה החושפת את אחורי הקלעים של מחלקת הצהוב בעיתונות - צלמי הפפרצי. הציבור התמים חושב שמדובר בצילומים אותנטיים ללא ידעת הידוען/ית. אך הכתבה חשפה שבעצם, רוב הצילומים מוזמנים ומתוזמנים מראש.

לקראת הבחירות, מתקפת היח"צנים למיניהם תהיה חזקה, משומנת ומתוחכמת יותר. עיתונאי שעדיין נמצא במקצוע כדי לחשוף עוולות ולהגן על הדמוקרטיה, כדאי שיפנה את זרקורו לחשיפת הספינים של עמיתיו.

הנביא מוחמד/ ישראל מידד
 
בשבוע שעבר קיימה קבוצת השמאל הקיצונית "הגדה השמאלית" טכס הוקרה למוחמד בכרי, במאי הסרט 'ג'נין ג'נין'. בית המשפט קבע שהסרט ה'תיעודי' שלו שקרי, אך לא מצא בכך משום דיבה.  מתנגדים לבכרי נערכו מול מקום הטכס, ונירית אנדרמן מ'הארץ' תיארה אותם כ"עשרות מפגינים זועמים במיוחד". אתר וואלה כינה אותם "פעילי ימין".

מוזר שלמרות הגוון הפוליטי של הקהל שהיה שמאל מובהק, שכלל ח"כ דב חנין, איש הקומוניזם, ענת סרגוסטי מ'אג'נדה', המילה 'שמאל' נעדרת מן הכתבה. 

אנדרמן טוענת שהשוטרים נשארו אדישים לאירוע, בעוד אתר וואלה מציג פעילות נמרצת של השוטרים כדי להפריד בין הצדדים.  ועוד הערה, אנדרמן ציטטה ללא ביקורת את דבריה של סרגוסטי, שרק כאשר "מקרינים סרט שנוצר מעמדה אחרת (מהעמדה הבטחונית) הוא מיד נתפש שמסוכן".  הרי אין מי שחלק על זכותו של בכרי ליצור סרט, תיעודי או אפילו תעמולתי.  אלא שהחיילים שהשתתפו בקרב בג'נין טענו שבכרי הציג תמונות מסולפות.

אם התקשורת סוקרת אירוע כזה בסלקטיביות אידיאולוגית, לא רחוק היום בו יזכה מוחמד בכרי בפרס ישראל לעשייה קולנועית, ויצפצף על כל המפגינים בחוץ.

מילה טובה / חגית ריטרמן

במוצאי שבת הגעתי איכשהו לערוץ טלוויזיה אירופי שעסק ביהודים. דיברו שם על תופעת ההתבוללות, והציגו עמדות שונות בשאלת הגיור. חמישה אנשים ישבו סביב שולחן עגול, התווכחו פה ושם, אבל לא צעקו זה על זה. כשאחד דיבר – האחר שתק והקשיב. נו, טוב, חשבתי, האירופים עם הסבלנות שלהם.

בפאנל אבירי השולחן העגול השתתפו שר באותה מדינה, חוקר מהאקדמיה, חבר פרלמנט מהשמאל הקיצוני ורב. פתאום שמתי לב שלא רק שהפאנל כולו מורכב מיהודים – גם השפה היא עברית. ואז התברר לי: אופס, אני על הערוץ הראשון. 
שלומי גולדברג, עורך ומנחה 'הבית היהודי' (ערוץ 1, מוצ"ש), אמנם לא זכה בסוף השבוע האחרון בפרס האקדמיה, אבל התוכנית שלו מציעה, אפילו לצופים נטולי לפלפיוּת, דיונים מעניינים וגם מכובדים. בלי התלהמות, בלי צעקות ובלי עלבונות כלפי זה שחושב אחרת ממך.

מדוע מצליחים אנשי 'הבית היהודי' היכן שאנשי 'פוליטיקה', 'מועצת החכמים' ו'בטריבונה' כשלו? נדמה שלא בזכות בחירת מרואיינים מנומסים, שהרי הללו ודאי מתדיינים אחרת בתוכניות בהן צעקות הן השיטה, אלא בזכות ניהול אחר.

בחזרה לפתחלנד?/ עדי גרסיאל

עורך המוסף הפוליטי השבועי של ידיעות אחרונות החליט שאורי אליצור יפסיק לכתוב את טורו שם. במוסף, שבמשך שנים נחשב לסמן שמאלי וכונה 'פתחלנד' וה'כפולה האדומה', כותבים כיום עוד ארבעה עיתונאים המזוהים ברמות שונות עם הציבור הדתי-לאומי: אורי אורבך, ג'קי לוי, חנוך דאום וידידיה מאיר. ייתכן שההחלטה נובעת מרצון ל'דלל' את אוכלוסיית הכותבים מהמגזר. 

השערה זו נתמכת מהעובדה שבפרסומות הרדיו למוסף מוזכרים רק שמותיהם של בעלי הטורים ב. מיכאל ומאיר שלו, שניהם בעלי דעות שמאליות.

ידיעות בחרו שלא להגיב.     

חדשות בחדשות / חגית ריטרמן

רשות השידור החליטה לפסול את תשדיר הפרסומת של 'המטה להגנת העם והארץ' "מדליקים נר לגוש קטיף". לטענת הרשות, במילה 'גירוש' יש "נקיטת עמדה פוליטית", ובמילה 'התנתקות' אין. בשבוע שעבר פסלה את התשדיר גם הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הנימוק שלה היה ש"הנושא" עצמו, כלשונה, "שנוי במחלוקת".


העיתונאי חיים זיסוביץ' החליט לפרוש מהגשת התוכנית 'תיק תקשורת', שהגיש משך ארבע שנים, לאחר שמונה לדובר אוניברסיטת בר-אילן. זיסוביץ' שימש השנה גם כמרצה ביחידה לעיתונאות ותקשורת באוניברסיטה.

ח"כ לשעבר שאול יהלום פוטר מעבודתו כמגיש תוכנית ברדיו 'קול חי', כך פורסם בגל"צ. יהלום אמר שלהבנתו שהאוריינטציה הציונית שלו לא תאמה את הקו החרדי של התחנה, והזכיר גם חובשי כיפות אחרים שאינם עוד חלק מהתחנה. בקול חי אמרו שהם עושים שינויים ארגוניים ושהוצע לו לעבוד בלילה.