בשבע 304: מיגון לגאולה

חגית רוטנברג , ו' באב תשס"ח

חושך שרר בחוץ, ורק הכוכבים בשמיים האירו לצועדים בסמטאות העיר העתיקה. הלילה היה ליל תשעה באב, ומאות המתפללים שסיימו לומר את הקינות מול הכותל המערבי צעדו חרישית לבתיהם. גם אריאל צעד בתוך זרם האנשים הגדול, מחזיק חזק ביד של אבא כדי לא ללכת לאיבוד. באוזניו עדיין הדהדו הקולות העצובים בהם קראו האנשים את מגילת איכה ליד הכותל, ופתאום גם לו נהיה עצוב בלב. 'הלוואי שלא יהיה פה עצוב כל כך', חשב בלבו, 'אני דווקא מעדיף לצחוק ולשמוח'.

"עוד מעט מגיעים הביתה", שמע את אבא מזרז אותו, "אתה קצת חולם היום, אריאל". הוא השתדל להחיש את צעדיו, אבל משהו שראה בזווית העין תפס אותו. הוא סובב את הראש לאחור: מהסמטה שחלפו על פניה לפני רגע, בקע אור לבן וזוהר. אריאל הרגיש שהוא חייב להגיע לשם. הוא עזב את היד של אבא, ורץ לכיוון האור. "אריאל, מה אתה חושב שאתה עושה?", שמע את אבא צועק לו מרחוק, אבל משהו משך אותו לשם כמו מגנט. ככל שהתקרב לסמטה, האור הלך והתחזק.

אריאל נעצר לרגע כדי לשאוף אוויר, ואז התגלתה לעיניו דמות של אדם זקן. הבגדים שלו היו קצת קרועים וזקנו הלבן התנופף ברוח. הוא צעד כפוף, ומדי פעם נאנח בכבדות. אריאל התקרב לזקן, והסתכל לתוך עיניו המאירות. צמרמורת עברה לו בכל הגוף כשהזקן הביט בו וחייך חיוך עצוב. 'זה בטח צדיק נסתר, ואולי אפילו מלאך?', תהה אריאל בלבו.

ופתאום, בלי שהבין למה, יצאה לו מהפה השאלה: "אדון זקן, אולי אתה יודע מתי לא נצטרך להיות עצובים יותר בתשעה באב?".

הזקן הסתכל לאריאל טוב טוב בעיניים, ליטף אותו על הלחי, ואמר: "שאלה טובה שאלת. כדי לענות לך, כדאי שנלך לשבת במקום אחר". אריאל עצם עיניים לרגע, כי רוח חזקה נשבה פתאום, וכשפקח את העיניים שוב, נבהל: הוא ישב על קצה הר גבוה, ומתחתיו ראה את כל הבתים של ירושלים ובמרכזם – הר הבית. "אתה יודע מתי לא תהיו עצובים יותר?", שמע לפתע את הזקן מאחוריו, "כשכאן", והוא הצביע על הר הבית, "יעמוד בית המקדש".

"אבל מתי זה יקרה? אני מרגיש שאתה יודע!", התעקש אריאל. "כשאתם תרצו שזה יקרה", השיב הזקן, ובקולו נימה של צער. "ברור שאנחנו רוצים! מי לא רוצה שיבוא המשיח ויהיה בית מקדש?", התפלא אריאל. הזקן נענע בראשו: "אתה בטוח, ילד?". הוא הצביע על אחד הבתים, ונתן לאריאל משקפת מיוחדת: "הסתכל מה קורה שם, ותענה לי". אריאל הסתכל: "הי, זה השכנים שלנו, משפחת גורביץ'!", התלהב. הוא הביט דרך המשקפת, וראה: אבא גורביץ' רואה משחק כדורגל בטלוויזיה, אמא גורביץ' מדברת בטלפון, והילדים הקטנים משחקים בלגו.

"עכשיו תזוז עם המשקפת ימינה", הורה הזקן. אריאל הסתכל ימינה: "הי, משפחת חלפון, גם אותם אני מכיר". אבא חלפון קרא את מוסף הכלכלה, אמא חלפון ראתה סרט בווידיאו, והילדים פתרו תשבצים.

"אז מה, ילד", פנה אליו הזקן, "אתה בטוח שכולם מחכים רק לבית המקדש?". אריאל נבוך והשפיל את עיניו. פתאום הוא נזכר: "אבל אדון זקן, אתה יודע שיש לי חבר, ליאור, שגירשו אותו מהבית שלו לפני שלוש שנים? הרסו לו את כל היישוב.

אתה יודע כמה הוא מחכה שיבנו אותו מחדש? ראיתי בעצמי: יש לו לוח שנה עם תמונות מהבית שלו, וכל יום הוא כותב שם: 'היום יבוא המשיח, ואם לא היום אז מחר'. אז אולי תבוא, לפחות כדי לראות כמה הוא מחכה לך?". אריאל הביט בזקן בציפייה. הזקן שתק, ורק דמעה גדולה נשרה מעיניו, והתגלגלה על זקנו הלבן.