בשבע 304: החלום

רחלי מלמד , ו' באב תשס"ח

התעוררתי עם התרגשות בלב. משהו טוב היה מונח בתת-ההכרה שלי וניגן לי בראש. בין הנטילה לצחצוח נזכרתי. הייתי שם! עצמתי שוב את העיניים, וראיתי את הכל. חי, נושם, מוחשי כל-כך.

רוצה לחזור ולנשום את זה, אך נשטפת בהכנות הבוקר: סנדוויצ'ים לבית ספר, קוקיות לילדה, חולצה נקיה לילד ו"אל תחזיק את הסוודר ביד! תלבש אותו!". קר כאן, קר מאוד. לא כמו בגוש.

הילדים יצאו, כוס הקפה שלי מתקררת מולי, ואני יושבת בשקט הזה על הספה, עוצמת עיניים ומנסה להיזכר. להחזיק ביד את החלום, שלא יברח...

לא יודעת בדיוק איך נקלענו לשם, לגוש, ככה זה בחלומות.

הרשו לנו להיכנס, והסטטוס היה ברור מאוד:"זה זמני, זה רק לכמה רגעים, מאבטחים אתכם, תעשו סיבוב ותחזרו". נכנסנו דרך שער ברזל, כמו בישוב שלנו. היה שקט גמור. היינו בערבוב של כמה יישובים ביחד: בית הכנסת של נווה דקלים, הרבה בתים בנויים, והחוף הוא של שירת הים. השמיים היו אפורים ובוהקים- ברדיו היו אומרים על זה "עננים בגובה רב". הסתובבנו בין השבילים, בין הבתים. כולם שלמים, אבל ריקים. ללא חלונות, ללא דלתות. חשוכים.

בבית הכנסת מארגנת חבורה של אברכים מסיבת הודיה, הירקן מגן-אור מנגן על אורגן וילד קטן עומד לידו וקורא בנעימה פיוט מספר שבידו. הנה שרה'לה! אנחנו מתחבקות. זה כנראה לא חלום, הנה- גם היא הגיעה. אני מסתכלת סביב- ורואה גם את איתן ותהילה עם התינוק הקטן, בטיולון. בחול קשה מאוד להסיע אותו. הם מחייכים מרחוק, מנפנפים לשלום. כולם מחייכים.

אני רוצה לראות את הים. מאז הגירוש לא העזתי ללכת לשום חוף אחר. מין פחד כזה, שאולי יש עוד חוף ים יפה כמו החוף בגוש, ואז- נשכח את החוף שלנו, ולא נחזור אליו. אני פונה מערבה ורואה רק בטונדות צפופות צפופות. גם את הרווח המזערי שנשאר בינהן סתמו בעוד בטונדה- מזכירים לנו שאנחנו כאן אורחים לרגע, שעוד מעט החלום יסתיים, שעוד רגע נצטרך לחזור- איש איש למקומו הלא-טבעי.

אני מגיעה לסוף שדרת הבטונדות. מולי עומד חיילצ'יק, נראה כמו הטירונים בשבוע אבט"ש: אפוד, נשק, כובע צהלי רחב-שוליים. בחלום אני מסתכלת עליו ומישירה מבט. לא כמו במציאות: מתחמקת מלהביט, נמנעת מלדבר, כמו מתעלמת. מתעלמת... הלוואי... הלוואי שיכולתי באמת להתעלם. אני רואה חייל, וכל פעם מחדש, הלב שלי מחסיר פעימה. זה לא עובר ולא נרגע. ודווקא כאן, בחלום... משונה.

אני עוקפת אותו ונעצרת. חושבת רגע על מה שאראה מאחורי הבטונדות.
אראה שוב את הים היפה שלנו, זה שברגעים מופלאים של אז, נראה לי המקום היפה ביותר בעולם,
או שאראה אותו מלא בזבל ולכלוך, מוזנח ומופקר? ואולי, אולי זה מסוכן מעבר לבטונדות?
אולי ממתין שם צלף פלסטיני, ויורה בכל מי שעובר ומעיז להוציא את הראש?

כמו לפני מפגש מרגש, הבטן מתהפכת לי ואני עוברת את הבטונדה האחרונה, מציצה דבר ראשון על החוף: הוא נקי. ללא רבב. חול וחול וחול. עכשיו אני מעזה להפנות את מבטי גם על הים, הים עצמו. והוא שם. כמו תמיד. גדול, רגוע, מכיל. אני נעשית שלֵווה, ומחייכת אליו. "אנחנו עוד נחזור" אני כמו מבטיחה לו- והוא מחייך בחזרה, חיוך כחול-אפור ועמוק.

אני חוזרת פנימה ומתארגנת ליציאה. תמיד אני בין הראשונים, גם אם יש עוד חמש דקות, גם אם ברור שלא יצאו בזמן. בטבעי אני כזאת. אני מתקדמת לכיוון שער היציאה. תחושה חמוצה עולה לי בגרון. באמת, אני רוצה להישאר. פתאום אני מסתובבת חזרה, לחוף, מתכופפת וחופנת בידי חול מחוף הים. מה תעשי איתו? אני שואלת את עצמי, ובלי להסס תוחבת אותו לכיס הפליז השחור שלי. מה אכפת לי מה יהיה אחר כך עם הכביסה...

וזהו. התעוררתי.
אני פותחת את העיניים, עדיין על הספה, מול כוס הקפה המתקררת.
לקום, לרוץ לעבודה, לחזור, לאלתר צהריים לילדים... מרוץ החיים שוב שואב אותי חזרה, ואני נכנעת לו, נשטפת בתוכו.
בערב, אני שוב על הספה, קופאת מקור ב"זמני של הזמני" שלנו.
"ידידיה, אולי ראית את הפליז השחור שלי? אני קופאת"
"כן, שמתי אותו הבוקר בכביסה, אני לא יודע איך זה קרה, אבל הכיס שלו היה מלא בחול".