חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 304ראשיהפצה

נאמן תורה ועבודה - בגליון השבוע

עוד בימים הראשונים להגעתם של המגורשים למלונות, הבין הרב יוסף צבי רימון שבראש סולם העדיפויות בשיקום יש להעמיד את בעיית התעסוקה.
07/08/08, 18:59
חגית רוטנברג

על פרוכת ארון הקודש בבית הכנסת המרשים של קהילת אלון-שבות דרום, רקומות בכתום מילות הפסוק הנושאות עמן את התפילות רוויות היגון של אותו קיץ: "ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא". "הוספנו את זה אחרי הגירוש", מסביר רב הקהילה, הרב יוסף צבי רימון, "כדי לזכור". אבל סיור קצר בבית הכנסת המרהיב ביופיו, המכיל אלף מקומות ישיבה ומעוטר בסמלי מנורת המקדש בווריאציות שונות, מעורר הרהורים נוספים שנולדו בעקבות אותן תמונות מלפני שלוש שנים: איך, חלילה, יחללו הפורעים גם את מקדש המעט הזה, וכיצד עלולים הדחפורים לעלות גם על בתיה השלווים מצופי האבן של אלון-שבות. "אנחנו לא חושבים על זה", אומר הרב רימון, "זה לא נמצא על סדר היום. יש מאה משפחות שמחכות בתור כדי להיקלט כאן".

מתפללים לשלום המדינה


פעילות בזכות סיוע מלמעלה: "לפני כשנה התקשר אליי בחור מהגוש, והודיע לי שהוא עומד להתחתן. בירכתי אותו במזל טוב, והוא התחיל לבכות. 'אני לא עובד, ההורים שלי לא עובדים, אין לנו כסף לחתונה', סיפר. סיימנו את השיחה, ולא היה לי מושג מה אני הולך לעשות. השעה היתה שמונה בערב, והחלטתי להמשיך ללמוד. בשעה עשר מצלצל הטלפון: על הקו נמצא אדם שאומר לי שהוא שמע שאני עוזר לתושבי הגוש, והוא מוכן לתת למישהו מהם אולם חתונות עם 300 מנות"
יום שישי בצהריים. הרב רימון רכון עם הגבאי מעל ספר התורה על הבימה, מתקנים אות שנמחקה בספר. בית הכנסת רחב הממדים הזה נבנה כולו מכספי תושבי השכונה, שתרמו את הסכום כולו לפני שהחלה בניית השכונה עצמה. "כי קודם כל נותנים לבית ה'", מסביר הרב.

את הקהילה הצעירה כאן הוא מנהיג זו השנה השמינית, ומודה שהוא אוהב כל רגע בתפקיד. "לתת דרשות בשבת זה החלק הקטן של העבודה", אומר הרב רימון. את עיקר מרצו הוא משקיע בטיפוח הקשר עם הילדים והנוער, והיחס האישי לצרכיה של כל אחת מ-300 המשפחות בקהילתו.

אני מבקשת לדעת מה היו התחושות בקהילה אחרי הגירוש. הרב רימון יודע לספר על אכזבה וקושי עצום, אך בעיקר על תחושה ש"אי אפשר יותר לסמוך על אף אחד. הבנו שאנחנו צריכים להוביל ולעשות בעצמנו, אין עם מי לפעול. אם האדם שאותו העלינו לשלטון עשה לנו את זה, אז עכשיו צריך לראות איך אנחנו מקדמים את הדברים לבד".

היו דיבורים על שינויים בתפילה לשלום המדינה למשל?

לפני שהרב עונה, זורק אחד מחברי הקהילה שמסתובב במקום הערה בנוסח: "אנחנו עובדים על זה", אבל הרב רימון מתנגד: "היו דיבורים על זה, אבל לא שינויים בפועל, בעיקר בגלל רב הקהילה", הוא רומז. "כי גם אם אנו מאוכזבים וגם אם כואב לנו, המדינה הזו היא יותר מכמה אנשים שיושבים שם בממשלה. אכזבות לא מנפצות חלום ענק ואדיר כמו מדינת ישראל, שהיא יסוד כסא ה' בעולם. שינוי בתפילה לשלום המדינה פוגע בעצם השותפות שלנו במדינה הזו".

הרב רימון היה אחד מהחלוצים שהתגייס כל כולו לסיוע לעקורי גוש קטיף, עוד מהימים הראשונים במלונות. "שאלו אותי איך הסתדרתי: כל כך הרבה עבודה עם המגורשים, ומצד שני המחויבות לקהילה. החלטתי פשוט להמשיך עם שניהם – לקחתי את היישוב והקהילה איתי למלונות. הם נרתמו למשימות, והעזרה נמשכת עד היום. יש קשר מיוחד בין קהילת אלון-שבות לקהילות העקורים בעין-צורים ובניצן". בתקופה הקשה במלונות, כתבו העקורים לאנשי אלון-שבות במכתב תודה נרגש: "ברית עולם נכרתה בין אלון-שבות לגוש קטיף", מצטט הרב רימון. הוא מוסיף שכל הזוגות הנישאים כיום באלון-שבות עומדים תחת חופה שהוקדשה במתנה מאמנית שגורשה מגוש קטיף.

המדינה: שאנחנו נעסיק אותם?


הרב רימון הבין שדווקא אנשי הגוש, שהיו רגילים לעבוד יום ולילה, זקוקים קודם כל למענה תעסוקתי, אבל "לא העליתי אז בדעתי שמי שיעזור להם לפתור את הבעיה יהיה אני", הוא מודה. "בדקתי במלונות, אבל גיליתי שאף אחד לא עושה כלום. בלית ברירה, החל הרב רימון, ללא ניסיון וללא קשרים מיוחדים, במלאכת איתור מקומות עבודה: "פניתי למוסדות המדינה, ושם שאלו אותי איך אפשר למצוא עבודה לכל כך הרבה אנשים. אמרתי: 'תמצאו להם עבודה זמנית'. שוב הם שאלו 'איך אפשר למצוא אפילו עבודה זמנית לכל כך הרבה אנשים?'"
ידיו של הרב יוסף צבי רימון (40) היו מלאות עבודה עוד בטרם מחדליה של ממשלת ישראל הטילו עליו משימת קודש נוספת. מלבד תפקידו כרב קהילה, הוא משמש כר"מ בישיבת 'הר עציון', ובמקביל מעביר שיעורים גם בישיבת ההסדר בירוחם, במכללת הרצוג באלון-שבות ובמדרשה לבנות בקיבוץ מגדל-עוז. מעבר להוראה, תחום שחביב עליו בפני עצמו, הוא מקדיש את עתותיו לכתיבת ספרי הלכה, והמטרה מבחינתו היא "לחולל מהפכה בתחום".

אבל החל מ-י' באב תשס"ה, יום תחילת הגירוש, קיבל סדר יומו העמוס של הרב רימון צביון שונה לחלוטין. "באותו יום קיבלתי טלפון מרבני הגוש, שביקשו ממני לבדוק מה קורה במלונות, האם הם מוכנים לקליטת אנשים מהגוש. התקשרתי למלונות, וגיליתי שהמצב רחוק מלהיות מוכן. גייסתי מאות מתנדבים מהקהילה שלי ואלפים מכל רחבי הארץ, שהגיעו למלונות. בלילה ישבתי בבית עם אשתי, והכנו תוכנית עבודה מסודרת: מה בדיוק יהיה חסר לאנשים כשהם יגיעו למלון".

תוך כדי דיבור, רוכן הרב רימון למדף תחתון בספרייתו, שם מונחים בארגזים קלסרים, ניירות וניילונים גדושים מהחומר שאסף וכתב לעצמו באותם ימים הלומי כאב. הוא שולף פנקס גדול צהוב דפים, ומעלעל בו בעדינות. "זה מרגש אותי להחזיק עכשיו בדפים האלה", הוא מראה לי את הרשימות האותנטיות, כתובות בכתב יד מסודר, "כתבתי את זה לפני שלוש שנים, את רואה? זה ממש מתוך מה שקרה במלונות. פנקסים שנכתבו בדמע".

מתוך הכתוב צף ועולה מחדש זכר אותם חודשים ארוכים ונוראים במלונות, "ומי שעבר את זה, זה פשוט עשה לו שריטה", קובע הרב רימון. ברשימות, המכונות בפי הרב "יומן הייאט", אפשר לגלות את הצרכים המינימליים שלא סופקו לעקורים שזה עתה הושלכו מבתיהם. כמו למשל הצורך בכביסה, במיוחד אחרי 'תשעת הימים', אבל לא רק: גם המחשבה איך לקבל את הבאים למלונות, בשלטי 'ברוכים הבאים' אך מצד שני לא בשירה, או הכנת מפת העיר ירושלים, כולל מיקום בתי כנסת ומקוואות ושעות פתיחה, שסייעו לאורחים, בעל כורחם, לחזור לאיזושהי שגרה מינימלית.

היומן, אותו כתב הרב בסערת רגשות מדי לילה, כשחזר לביתו מהמלונות, נכתב במשך כמה שבועות, אך כבר ביום הרביעי לכתיבתו הוסיף בו הרב את השורה שהפכה לגולת הכותרת של פעילותו: "חייבים לפתור את בעיית התעסוקה!", ציין לעצמו. הוא הבין שדווקא אנשי הגוש, שהיו רגילים לעבוד יום ולילה, זקוקים קודם כל למענה בתחום הזה, אבל "לא העליתי אז בדעתי שמי שיעזור להם לפתור את הבעיה יהיה אני", הוא מודה. "הייתי עסוק עם הקהילה, הישיבה והספרים שלי, ובכלל תחום התעסוקה לא היה תחום שאני מבין בו. ניסיתי לחפש אנשים שיתעסקו בזה, בדקתי במלונות, אבל גיליתי שאף אחד לא עושה כלום".

בלית ברירה, החל הרב רימון, ללא ניסיון וללא קשרים מיוחדים, במלאכת איתור מקומות עבודה: "פניתי למוסדות המדינה, ושם שאלו אותי איך אפשר למצוא עבודה לכל כך הרבה אנשים. אמרתי: 'תמצאו להם עבודה זמנית'. שוב הם שאלו 'איך אפשר למצוא אפילו עבודה זמנית לכל כך הרבה אנשים?'". משראה כי כך הם פני הדברים, התיישב הרב רימון בביתו, ומצא עבודות זמניות ל-17 איש. כיוון שהימים היו לפני חג הסוכות, שובצו אותם מגורשים בעבודות של הרכַּבת סוכות או מכירת ארבעת המינים. ההצלחה הראשונית הקטנה עודדה את הרב רימון להמשיך בפעילות, וחמ"ל התעסוקה שפעל מתוך סלון ביתו הלך והרחיב את פעילותו. 150 מתנדבים התגבשו סביב אתגר מציאת העבודה למגורשים במלונות, חלקם בבית הרב וחלקם מול דורשי העבודה במלונות. בהמשך הוקם אתר 'ג'וב קטיף', שריכז בתוכו הצעות עבודה אפשריות. עם התרחבות הפעילות, עבר החמ"ל המאולתר למשרדים שקיבלו בירושלים, ואף מיתג את עצמו בשם החדש 'תעסוקטיף'.

אז איך מוצאים כל כך הרבה מקומות עבודה? הרי אין לכם מאגר מסודר כמו בלשכת התעסוקה.    
    

הרב משה ליכטנשטיין, בכתב הגנה על הגירוש: "לדעתי, יש הגזמה באומדן הסבל שייגרם לאנשים שיתפנו מגוש קטיף. עם כל ההבנה לאותם אנשים שנאלצים לעבור למקום אחר, עדיין מדובר במעבר דירה... אין זה מעבר דירה רגיל אלא מעבר דירה מחמת אילוצים – עקירה מיישוב, אך בסופו של דבר, איש אינו מתכוון לשחוט אותם, להרוג אותם, לפגוע בגופם או לנשל אותם מנכסיהם. עם ישראל בסך הכל מבקש מהם ומקהילתם לעבור דירה. הקריירה של רוב האנשים לא תיפגע וכולם יקבלו פיצויים עבור דירותיהם". כמה פשוט
"התחלנו בצורה הכי פרימיטיבית", הוא משחזר. "התקשרנו לאנשים וביקשנו שכל אחד יברר בקהילתו אם מישהו יודע על מקומות עבודה. אספנו הצעות עבודה ממש מפה לאוזן. אבל אז הבנו שלא מספיק להעלות הצעות עבודה לאתר האינטרנט כדי לפתור את הבעיה".

ההיכרות מקרוב עם הלך הרוח השפוף של המגורשים במלונות הביאה את הרב רימון וצוות המתנדבים שלו לתובנה שכדי להחזיר את האנשים הללו למעגל העבודה, יש צורך ביותר ממאגר הצעות ממוחשב: "הם בדיכאון, אין להם כוח. 'אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים' – צריך לבוא ולחלץ אותם מזה. 

"לקחתי את המתנדבים שלנו, וישבנו עם האנשים במלונות, אחד אחד. צריך לשבת לכתוב איתם קורות חיים, הרי יש שם כאלה שמעולם לא נדרשו לכך. היה צריך לשבת איתם ולמצוא עבודות שמתאימות להם מתוך אלו שהופיעו באתר. הבנו שפה נידרש לעבוד בצורה אחרת: יש ללכת אל האנשים, ללוות אותם. להסביר להם שאם מקבלים עשרה סירובים ממקומות עבודה – לא צריך להתייאש. להוביל אותם לקורס מקצועי שיתאים להם, אבל גם שזה יהיה במקצוע שאפשר למצוא בו עבודה אחר כך".

עבודה לבני חמישים פלוס

חתך האוכלוסייה הבעייתי ביותר, מבחינת מציאת מקום עבודה, הם בני החמישים פלוס, אלו שהשקיעו את מיטב שנותיהם בגוש במשק חקלאי משלהם או במקצוע אחר, וכעת, בגילם המבוגר, אין להם ביקוש בשוק העבודה והם נותרים חסרי אונים. עבור אלו, פיתח 'תעסוקטיף' תוכנית מיוחדת שמתבצעת כעת באופן ניסויי: הרעיון הוא מלגות תמורת התנדבות או תמורת עבודה שפחות מתאימה לאותו אדם, אולם היא ברירת מחדל בנתונים הקיימים. "העיקר הוא שהם ייצאו מהמעגל בו הם נמצאים, הם מוכרחים להשתקם. הישיבה בבית הורסת להם את הבריאות ואת המשפחה", מסביר הרב רימון. "בפיילוט של התוכנית, ראינו שמי שיוצא להתנדבות מוצא אחר כך גם עבודה. זה עוזר".

'תעסוקטיף' סלל דרכים נוספות לעזור למבוגרים יותר לעמוד שוב על הרגליים, ולא רק להם. הארגון מציע מסלול מיוחד לפתיחת עסקים עצמאיים לאלו שלא מצליחים להשתלב במאגר הצעות העבודה הקיים. המסלול כולל ליווי מהצעד הראשון: סיוע בכתיבת תוכנית עסקית, מימון התחלתי בצורה של הלוואה או מענק, וליווי בתקופת הרצת העסק, על מנת שלא יקרוס. מהנתונים שמספק הרב רימון עולה כי 'תעסוקטיף' סייע בהקמתם של 130 בתי עסק חדשים שמנוהלים על ידי עקורי הגוש. הוא מציין כי בעוד ש-50 אחוז מהעסקים נופלים בדרך כלל בשנתם הראשונה, הרי ש-94 אחוז מהעסקים שהוקמו בליווי 'תעסוקטיף', ממשיכים להתנהל גם שנתיים ושלוש מאז הקמתם. בנוסף, מפנה הארגון את המתאימים לכך לקורסים מקצועיים על מנת שיוכלו לרכוש מקצוע חדש ולהשתלב בעבודה.

הצוותים המקצועיים של 'תעסוקטיף', שכוללים פסיכולוגים, אנשי עסקים שמבינים בשדה התעסוקה וכן קבוצת מאמנים (קואוצ'ינג) שהוכשרה לכך מקרב המגורשים, עוברים מדלת לדלת באתרי המגורים הזמניים, ומתעניינים במצבה של כל משפחה. "לפעמים צריך לשבת שעות עם מישהו כדי לשכנע אותו לצאת לעבוד. גם אם הוא מקבל עבודה, צריך ללוות אותו כדי שלא ייפול. הרבה פעמים צוות שלנו נכנס לבית כדי לעזור בתעסוקה, ומוצא את עצמו נותן מענה לצרכים אחרים כמו קשיים בתוך המשפחה". 

עד כה מצאו עבודה 850 איש מקרב קהילת המגורשים בזכות 'תעסוקטיף'. אבל הרב רימון אינו נח על זרי הדפנה: "יש עוד 750 איש ללא עבודה. צריך להבין שהאדמה בוערת", הוא מתריע, "כל יום שעובר עוד משפחה נופלת, מתייאשת. במיוחד המבוגרים יותר. ככל שעובר הזמן, קשה יותר להחזיר את האדם לעבודה: אדם שנמצא שלוש שנים בבית – יותר קשה להוציא אותו. אחרי שלוש שנים גם רוב העבודות כבר נתפסו. למצוא עבודה חדשה או לפתוח עסק זה מאוד קשה, במיוחד בגיל מבוגר".

איך אפשר לאפיין את הקבוצה שעדיין לא חזרה לעבודה?


"היו דיבורים על שינויים בתפילה לשלום המדינה, אבל לא שינויים בפועל. כי גם אם אנו מאוכזבים וגם אם כואב לנו, המדינה הזו היא יותר מכמה אנשים שיושבים שם בממשלה. אכזבות לא מנפצות חלום ענק ואדיר כמו מדינת ישראל, שהיא יסוד כסא ה' בעולם. שינוי בתפילה לשלום המדינה פוגע בעצם השותפות שלנו במדינה הזו"
"מתוך 750, 350 איש הם מעל גיל 50. השאר הם כאלה שבאו בעיקר ממקצועות כמו מזכירות, אנשי תחזוקה, ביטחון וחקלאים. אלה אנשים שעבדו למשל 20 שנה במועצה האזורית בלי שום תעודה, ועכשיו, עם הנתונים האלה, קשה למצוא מקום אחר". לעומתם, פלח המורים מצאו את עצמם, פחות או יותר, במסגרות אחרות באותו מקצוע. עם זאת, יש כאלה שמצאו עבודה אך מתמודדים עם פער עצום בתנאים ובשכר, שבדרך כלל זעום יותר מזה שהיו רגילים לו. "למשל, אדם שהיה נהג ותיק בגוש, עם זכויות ומשכורת טובה, מתחיל עכשיו מאל"ף, בלי זכויות ועם משכורת נמוכה. הפער הזה גורם לחלק מהאנשים להישאר בבית ולא לצאת לעבודה". נציין כי יש גם כאלה שמצאו עבודה בתחום ובתנאים דומים למה שהורגלו לו לפני הגירוש, ויש בודדים שמשכורתם אף עלתה, כגון מי שפתחו עסק עצמאי. החקלאים, אגב, זוכים גם הם לסיוע מהארגון, אך מה שבעיקר דרוש להם הם סכומי כסף גדולים, שחסרים גם כך בקופתו של הארגון.

רבים עדיין משוועים לעזרה

המימון למענקים, ההלוואות והקורסים המקצועיים מגיע ברובו מחסדי התורמים, וגם זה עדיין לא מספיק למימוש היעדים הרבים: "כדי להחזיר 850 איש לעבודה, השקענו סכום של עשרה מיליון שקלים. כדי להחזיר עוד 750, שהם מקרים מסובכים יותר, אנחנו זקוקים לעוד מיליונים", אומר הרב רימון. "יש לנו אנשי מקצוע, צוות מסור והרבה רעיונות, אבל הכסף הוא קריטי. הוא מבדיל בינינו לבין עוד מקומות עבודה לעקורים".

אבל לא רק כסף יכול לעזור: הרב רימון מסביר שגם אנשים שיודעים על מקומות עבודה, בעיקר באזור הדרום, או כאלה שהם בעלי קשרים מתאימים לצורך כך ויכולים להעביר מידע למוקד, יכולים אולי להציל עוד כמה משפחות משקיעה ומהידרדרות. "גם אם הייתי מקים את הארגון רק כדי להציל חמש משפחות – זה היה מוצדק. כששואלים אותי איך יש לי זמן להקדיש לנושא הזה, אני משיב: אם אדם שם לב אלו אנשים מדהימים הם תושבי הגוש, ורואה באיזה מצב הם נמצאים, הוא מבין שפשוט אין לו ברירה. כל אחד חייב לקום בבוקר ולשאול את עצמו מה אני עושה היום כדי לעזור להם לחזור לעבודה".

מה בעצם 'תעסוקטיף' עושה שמשרד התמ"ת או לשכת התעסוקה לא מצליחים לעשות?

"ישבתי כמה פעמים עם מבקר המדינה, והוא שאל אותי: 'מה היית עושה אחרת בתחום התעסוקה?'. אמרתי לו: 'כמו שאת העקירה ידעו לעשות בלי ביורוקרטיה, וברגע אחד יכלו לאשר מיליונים, כך היה צריך לבצע גם את השיקום. ברגע שאתה עובד עם ביורוקרטיה – נסתם הגולל'. המבקר, אגב, הסכים איתי", מספר הרב. למען הדיוק, הוא מציין כי המדינה פעלה בתחום התעסוקה, אולם זכתה להצלחות בודדות. על פי נתוני משרד התמ"ת, 95 אחוז מקרב המגורשים שחזרו לעבודה עשו זאת דרך 'תעסוקטיף'.

אתה לא מרגיש לפעמים תרעומת על מוסדות המדינה, שאתה נאלץ לעשות את העבודה שלהם במקום להמשיך ללמוד ולחבר ספרי הלכה?

"שאלה מצוינת", אומר הרב ומהרהר, בורר את מילותיו. "אני חושב שאחת הסיבות שאולי הצלחנו ב'תעסוקטיף', חוץ מסייעתא דשמיא, נבעה מזה שעיקר מחשבתי וענייני היה להסתכל כל הזמן איך לתקן ולעשות טוב יותר, ולא איך לכעוס ולצעוק על מי שלא בסדר. אומנם את הביקורת שיש לי אמרתי בכנסת, אבל צריך להכיר לפעמים בעובדה שאם אתה לא תעשה, אף אחד לא יעשה. זה מצער שהם לא עושים כלום, אבל אני חש שמחה וזכות לעזור לתושבי גוש קטיף היקרים לקום על הרגליים ולהוביל שוב".

אין בך כעס על הזלזול של המדינה בעקורים?

"יש בי הרבה צער וכאב על כך שרבים מהעקורים עדיין נתונים בקשיים, וגם על כך שהמדינה לא עשתה מספיק את מה שהיתה צריכה לעשות. זו המדינה שלי ואני אוהב אותה, אבל אני מרגיש שהיא לא בסדר. על העקירה אפשר להתווכח, אבל על השיקום, הצד האנושי – אפשר להתווכח? הייתי מצפה מהמדינה לאמות מידה גבוהות יותר".

לפני מספר שבועות, השתתף הרב רימון בטקס מיוחד בו העניק נשיא המדינה, שמעון פרס, את 'אות הנשיא למתנדב' לארגון 'תעסוקטיף'. כן, מודה הרב רימון, קבלת האות מידיו של שמעון פרס, מהדוחפים ל"התנתקות", צרמה גם לו. אבל במחשבה מעמיקה יותר, הוא מצא כמה הסברים שדחו מבחינתו את הקושי הבסיסי. "ראשית, מדובר בהחלטה ממלכתית שהתקבלה על ידי ועדה חיצונית, ללא קשר לנשיא. החלטה ממלכתית להכיר בנו היא חשובה, והנשיא שולי כאן. שנית, נכון שהמעמד אינו מושלם, אבל בסופו של דבר הוא יכול להועיל מאוד לתושבי הגוש. אנחנו מנסים כבר שלוש שנים לפרוץ לתקשורת, ללא הצלחה. אך ברגע שנודע על קבלת אות הנשיא, מייד הועליתי לראיון ארוך ברשת ב'. חמש דקות אחר כך התקשר יהודי מהולנד שרוצה לעזור לנו בעקבות מה ששמע ממני ברדיו.

"החשיפה התקשורתית היא משמעותית. גם בחו"ל יותר קשובים לנו כשאנחנו באים עם הכרה ממלכתית כזו. שלישית, קבלת האות הזה משמעותה היא שמדינת ישראל מכריזה קבל עם ועולם: 'למרות שהבטחנו פתרון למתיישבים, לא אנחנו מצאנו אותו, אלא המתנדבים'. יש כאן אמירה גדולה ומוצהרת, יותר מכל מה שיאמרו מבקרי המדינה". 

אגב, הידע והניסיון שצבר צוות 'תעסוקטיף' משמש אותו כעת לסיוע גם למגזרים נוספים השקועים בבעיות תעסוקה. "כרגע הסיוע לאנשים מחוץ לגוש ניתן בצורה מצומצמת, למשל אנשי שדרות. אבל בהחלט, אם יהיו לנו האמצעים – נרחיב את הפעילות. אם מצאנו דרך לעזור למגורשים, הקב"ה כנראה מכוון אותנו לדרך שבה נוכל לעזור לעוד אנשים".

ואם הוזכר שם שמיים, הרב רימון מבקש לחתום את פרק 'תעסוקטיף' בראיון בסיפור, אחד מני רבים, שממחיש עד כמה מתנהלת הפעילות בזכות סיוע מלמעלה: "לפני כשנה התקשר אליי בחור מהגוש, והודיע לי שהוא עומד להתחתן. בירכתי אותו במזל טוב, והוא התחיל לבכות. 'אני לא עובד, ההורים שלי לא עובדים, אין לנו כסף לחתונה', סיפר. 'אני פונה אליכם כדי שתעזרו לנו'. אמרתי לו שייתן לי לחשוב על זה. סיימנו את השיחה, ולא היה לי מושג מה אני הולך לעשות. השעה היתה שמונה בערב, והחלטתי להמשיך ללמוד. בשעה עשר מצלצל הטלפון: על הקו נמצא אדם שאומר לי שהוא שמע שאני עוזר לתושבי הגוש, והוא מוכן לתת למישהו מהם אולם חתונות עם 300 מנות. נדהמתי לשמע הצעתו, והוא סיפר לי שהבן שלו מתחתן, ולשם כך הזמינו אולם עם אלף מקומות. ברגע האחרון הבן רצה אולם אחר, אך בעל האולם הראשון קנס אותם בתשלום 300 מנות, והוא מציע את זה למישהו שצריך.

"מייד התקשרתי לבחור והצגתי בפניו את הנתונים. הוא כמובן קפץ על המציאה. כשהתורם שמע שזה הסתדר, הוא כל כך שמח, שהתחייב לממן להם גם את התזמורת". הרב רימון מדגיש כי מעולם לא הגיעו אליו הצעות מסוג זה, אלא ש"בזכות תושבי הגוש יש סייעתא דשמיא מיוחדת".

בשום אופן לא מעבר דירה

קשה להתעלם מן העובדה שדווקא הדמות הפועלת בצורה כה נמרצת לרווחתם של העקורים הגיעה מבית מדרש שרבותיו, הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, ידועים בעמדתם היונית-שמאלנית בשאלות מדיניות, ושגם בסוגיית העקירה לא השמיעו את התנגדותם ברמה. בהרצאות שהועברו בישיבת הר עציון טרם הגירוש, המתועדות בספר 'בסערת העקירה', ישנן גם אי אלו התבטאויות שלא היו מביישות את מחולל הגירוש עצמו.

אולם כשהרב רימון, לשעבר תלמיד הישיבה וכיום מכהן בה כר"מ בעל ותק של 13 שנה, נדרש להסביר את עמדתו ביחס לעקירה, הוא אינו חושש להציג עמדה שקרובה יותר לקצה הנצי: "אני חושב שהעקירה היתה דבר נורא", הוא קובע, "מבחינה אנושית, ביטחונית ופוליטית. אנושית – אנשים הגיעו לגוש על פי החלטות ממשלה, והקימו שם דברים מדהימים. אנשים שכל החיים תרמו למדינה – פתאום זרקו והשפילו אותם.

"ביטחונית – היום כל אחד מבין שהמלחמה בצפון היתה תוצאה מהעקירה. כל אחד מבין את הנזק העצום בכוח ההרתעה וגם הקסאמים בשדרות שנגרמו כתוצאה מזה.

"פוליטית – שרון נבחר על בסיס מצע מסוים, אנחנו העלינו אותו לשלטון. יש כאן בהחלט הונאה ורמאות, כל מה שנעשה כאן זה דבר לא ישר מכל הבחינות".

ומה לגבי הבחינה ההלכתית? בתור איש הלכה אתה לא רואה את העקירה כאיסור גם מהבחינה הזו?

"אני חושב שהדברים מחוברים. כל הדברים שהזכרתי מצטרפים לעובדה שמדובר בארץ ישראל, ולכן הבעיה הרבה יותר חמוּרה מכל בחינה שהיא, כמובן גם הלכתית. ודאי שיש הפסד מצד יישוב ארץ ישראל עצמו".

אם זה איסור הלכתי, הרי שאסור לבצע ולהשתתף במעשה כזה. אתה תומך בקביעה הזו?

"אני חושב שהדברים מורכבים ולא פשוטים", הוא נזהר. "אם זה היה כמו אכילת חזיר, גם סירוב הפקודה היה ברור. אבל הדברים מורכבים יותר. אם כי התלמידים שלי דאגו לזה שהם לא יהיו חלק מהעקירה. ברור שגם אני, באופן אישי, לא יכולתי להיות חלק מהעקירה מכל בחינה שאפשר לתאר. למרות זאת, הדברים מורכבים ואני לא חושב שהפסיקה פה היא חד-משמעית".

את הספר 'בסערת העקירה' הרב רימון עדיין לא קרא בשלמותו, והוא אפילו לא מונח על מדף הספרים אצלו בבית. זה לא ספר שהוא משתבח בו, ושתי נקודות עיקריות בספר מקוממות אותו. האחת היא סיפורו של סרן דוד, בוגר הישיבה, קצין שהתנדב מרצונו ליטול חלק בגירוש. "הזדעזעתי", הוא מודה, "למרות שזה שהוא בוגר הישיבה לא אומר שהוא מייצג אותה. לא הסכמתי עם מה שאמר שם. אחר כך הוא סיפר לי שהתנדב כי חשב שיוכל להקל בכך על האנשים שם. אני יכול להבין מה הוא אומר, אך אני לא אוהב את הגישה הזו".

ההתבטאות השנייה, ספק מקוממת ספק תמוהה בשל ניתוקה מהמציאות, היא זו של הרב משה ליכטנשטיין, שההרצאה שנתן בישיבה בימי טרום הגירוש מוכתרת בספר בשם "ההתנתקות – כתב הגנה". "לדעתי, יש הגזמה באומדן הסבל שייגרם לאנשים שיתפנו מגוש קטיף", אומר שם הרב ליכטנשטיין, "עם כל ההבנה לאותם אנשים שנאלצים לעבור למקום אחר, עדיין מדובר במעבר דירה... אין זה מעבר דירה רגיל אלא מעבר דירה מחמת אילוצים – עקירה מיישוב, אך בסופו של דבר, איש אינו מתכוון לשחוט אותם, להרוג אותם, לפגוע בגופם או לנשל אותם מנכסיהם. "עם ישראל בסך הכל מבקש מהם ומקהילתם לעבור דירה. הקריירה של רוב האנשים לא תיפגע וכולם יקבלו פיצויים עבור דירותיהם".

כמי שמכיר מקרוב את "הקריירה שלא נפגעה" של העקורים, מתנגד הרב רימון בכל תוקף לניתוח זה של הרב ליכטנשטיין: "להתייחס לעקירה מגוש קטיף כאל מעבר דירה – זו ראייה מעוותת", הוא מוחה בתוקף. "גם במובן הפרטי, אליו התכוון הרב ליכטנשטיין, מצד התושבים ולא מצד ארץ ישראל, זה יותר קשה ממעבר דירה. עוקרים אותך נגד רצונך. מי שרוצה ראיות, יראה את המציאות היום ויבין שזה לא מעבר דירה. הם חסרי עבודה, רובם לא התחילו לבנות את הבית.

"זו עקירה", מטעים הרב רימון, "לא 'פינוי' ולא 'מעבר דירה'. זו פגיעה איומה באנשים. מעבר דירה זה אדם שעובר למקום שהוא רוצה. פה זה לעקור אדם ממקום שהוא אוהב, שגדל בו. תוקעים אותו במקום שלא מוכן עדיין לקלוט אותו. זורקים אותם במלונות ובכל מיני מקומות, הם מאבדים את מקום העבודה, יש טראומות לילדים – זה דבר נורא. כרחוק מזרח ממערב ממעבר דירה".

יחד עם דבריו החריפים, מבקש הרב רימון להדגיש את רוח הפתיחות המנשבת בישיבה עליה התחנך, ומדגים אותה בבחירתו של הרב עמיטל ברב יעקב מידן לראש הישיבה, על אף שעמדותיו הפוליטיות של האחרון הפכיות לאלו של הרב עמיטל.      

בעקבות הסבא המשורר

את עיקר מרצו עד לגירוש, אבל גם לאחריו, משקיע הרב רימון בתחום בו הוא מקווה לחולל מהפכה: לימוד הלכה. בטרם הוא מסביר לי על שיטתו בנושא, הוא מעמיס על השולחן את ספר הלכות השמיטה שחיבר למבוגרים, את החוברת באותו נושא לבני הנוער, ואת משחק הקלפים לילדים שמסכם אותן הלכות. וזו התוצרת שלו רק בתחום השמיטה. הוא כבר הוציא גם ספרים של הלכות צבא, שבת ועוד. כל אלו הם חלק קטן מתוכנית המִתאר הגדולה שלו: סדרת 'הלכה ממקורה' – ספרי הלכה שיחוברו על פי נושאים ב'שולחן ערוך', שיציגו את השתלשלות ההלכה ללומדים בצורה ידידותית ונעימה, באמצעות תרשימים צבעוניים והסברים מאירי עיניים.  

"כשהייתי אברך בישיבה, גיליתי שאנשים מפחדים ללמד הלכה בבית הספר. או שהם חושבים שזה משעמם, או שיש להם ידע מינימלי וכשילד שואל אותם שאלה הם לא יודעים לענות. החלטתי להתמחות בתחום של הלכה, ולחבר את האנשים לתחום הזה. אני מאמין שהלכה זה הדבר הכי חשוב שיש, זה מה שמשנה אותנו. מחשבה זה טוב, אבל בלי קיום אמיתי של הלכה – איפה נהיה? אני גם מאמין שהלכה זה דבר מרתק. אנשים מכירים רק את השורה התחתונה, וגם זה בקושי, אבל כשמכירים את היסודות זה מעניין".

הרב רימון פיתח שיטה שלדבריו מקנה את ההלכות בצורה מעמיקה ורצינית, תוך הכרת המקורות והטעמים, ומצד שני מביאה את הדברים בצורה שכל אינטלקטואל יוכל להבין, והיא תהפוך את לימוד ההלכה למהנה. "אני מרגיש שזו השליחות שלי בעולם, להראות שהלכה זה דבר מעניין ונחמד", הוא אומר.

הרב רימון הוא יליד תל-אביב, בוגר ישיבת נתיב מאיר והר עציון, כיום נשוי ואב לשישה. רעייתו, העוסקת בהוראת תנ"ך לנשים, היא בתו של הרב אליהו בלומנצוויג, ראש ישיבת ההסדר בירוחם, אותו הוא מכנה "אחד האנשים העמוקים ביותר בהבנת הרב קוק".

על אף שראשו ורובו שקוע בהלכה, מעיד הרב רימון על עצמו, כי גדל עם אהבה מיוחדת לתורת הרב קוק. את האהבה המיוחדת הזו ספג היישר מהדמות ששאב ממנה הכי הרבה בחייו, על אף שלא פגש בה מעולם. "סבא שלי, המשורר יוסף צבי רימון, שאני קרוי על שמו. הוא התארח אצלנו כל הזמן על שולחן השבת, כאשר אבא שלי היה מקריא משיריו או מביא דברים משמו. לדעתי, וגם לדעת הרב קוק, הוא היה גדול המשוררים הדתיים בתקופה שלנו. השירה שלו היתה קשורה לכל העולם, אך הכל מחיבור אל הקב"ה. הוא היה בן בית אצל הרב קוק, ושיריו אף פירשו במובן מסוים את דברי הרב. השירים שלו הנחו אותי בכל מיני רגעים בחיים, כולל בפעילות עם מגורשי גוש קטיף".