בשבע 304: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , ו' באב תשס"ח

שאלת השבוע: שלוש שנים אחרי – איך השפיע הגירוש על חוסנה האסטרטגי של מדינת ישרל, על המגזר הדתי, על צה"ל ועל הפוליטיקה?

הציבור נאלץ להתבגר/ עמית הלוי, מנכ"ל המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית

מדינת ישראל נתונה זה עשרות שנים תחת מתקפה ערכית-מוסרית של כוחות פוסט ציוניים הפועלים לאכיפת סדר יום לאומי חדש. רוחות אלו, שמקורן באליטה האינטלקטואלית והתרבותית, הצליחו להשליט את ליבת הערכים שלהם על המדיניות של רוב המערכות הציבוריות בישראל, תוך שימוש שיטתי ומתוחכם במערכת המשפט, התקשורת ומוקדי כוח כלכליים וחברתיים אחרים.

לנגד עינינו התהווה עולם מושגי ותרבותי, המגדיר מחדש את זכויותינו הלאומיות, זכויות אדם וחברה, סדרי שלטון ומשטר, צדק סוציאלי, דמוקרטיה, מוסר ועוד. על בסיס מושגים אלו – מחלקת כיום קק"ל קרקעות לערבים ותולה שלטים לציון ה'כיבוש', מני מזוז קובע את דרכי ההסתערות במלחמה עד רמת המ"כ, ישראל חותמת הסכמים עם החמאס המצהיר על השמדתה, הכנסת מחוקקת תחת גבולות 'מבחן בג"ץ' וכך בעוד תחומים רבים.

הגירוש מגוש קטיף, שנוהל כמערכה מתוכננת ומסודרת על ידי אותם כוחות רדיקליים ומסוכנים, היה ועודנו צוהר חשוב מאוד לציבור הדתי לאומי להבנת תהליכי העומק העוברים על החברה הישראלית ולהכרת הכוחות הפועלים בה, תחת המסווה הדמוקרטי, החוקי והציוני.

במובן זה, אפשר לציין שלושה מאפיינים מרכזיים בציבור זה מאז ההתנתקות:

1. החינוך הטוב והתמים של בני עקיבא נדרש להתבגרות ולהסרת מעטה הנאיביות כלפי מערכות השלטון ונציגיו – התברר שלא כל לובש מדים צדיק ולא כל בית משפט היכל הצדק.

2. העמיק הצורך בגיבוש חזון לאומי יהודי – מהי מדינה יהודית? מהם ערכיה? מה היחס הנכון בין ערכים הומניים וליברליים לזכויות לאומיות ומסורתיות? 

3. הבשילה התביעה לצמיחתה של מנהיגות מקרב הציבור הדתי-לאומי, שתהיה מסוגלת לעמוד בראש המדינה ולבצע את הרפורמות הדרושות במדיניות הציבורית של ישראל.

נדמה כי תהליכים אלו רוחשים ומתרקמים בצורות שונות בציבור הדתי-לאומי. אלו הן ה"תוצאות החיוביות" של הגירוש, המהווים, בעיניי, פתח של תקווה ושינוי לעתידה של ישראל.  

שחיתות שאין מתועבת ממנה/ עו"ד ד"ר חיים משגב

שני ראשי הממשלה האחרונים שהיו למדינת ישראל חטאו, לכאורה, בפלילים, אבל  רק אחד מהם, אהוד אולמרט, נאלץ להסכים לוותר על כסאו. קודמו, אריאל שרון, נשא אף הוא קופה של שרצים על גבו, גדושה פי כמה, אבל איש לא דרש ממנו להתפטר. גם כאשר החקירות תכפו והלכו וגם לאחר שטיוטה של כתב אישום הוכנה, אז בידי פרקליטת המדינה, מי שנבחרה לימים לכהן בבית המשפט העליון, הכל נהגו בו ביראת כבוד; משל מדובר במשיח בכבודו ובעצמו.

היועץ המשפטי לממשלה סירב להגיש לבית המשפט את כתב האישום שהוא מצא על שולחנו, והעיתונאים ושאר נוטרי החומות ו"אבירי שלטון החוק", לרבות אלה המגלגלים כיום עיניים לשמיים בהתחסדות איומה, נתנו לו גיבוי ושמרו עליו כעל אתרוג יקר ערך. הסיבה לכך היתה אחת ויחידה: אריאל שרון, מי שקיבל שוחד במיליונים, הוא ומשפחתו, הבטיח לעקור אלפי יהודים מבתיהם – וליצור בכך תקדים  לדורות; ניתן לעקור מתנחלים מבתיהם, אם רק יודעים להציג את המהלך כאקט מדיני מבריק בדרך לשלום המיוחל.

זאת שחיתות שאין מתועבת ממנה – וכל מי שנתן לה יד לא יכול היום לרחוץ בניקיון כפיו. אריאל שרון 'גנב' את קולות בוחריו, והלך בכוח שניתן לו בקלפי נגד מה שלשמו ולמענו הוא נבחר, וגניבה זו רעה בעיניי מכל גניבה אחרת. היא גרועה פי כמה מן המזומנים שנטל או לא נטל אהוד אולמרט לכיסו.

אריאל שרון, וכל מי שתמך בו בכנסת, בממשלה, בתקשורת, במערכת אכיפת החוק, העמיד את מדינת ישראל בעמדה כה נחותה, עד שכיום שוב אין ביטחון שהיא תשרוד לאורך זמן. המלחמה בלבנון מול חיזבאללה, שהסתיימה בתבוסה משפילה, הוכיחה לכל  עד כמה רעה היתה שחיתותו של אריאל שרון. הוא השאיר אחריו צבא מסורס, רמטכ"ל טיפש, מפכ"ל לא ישר ויועץ משפטי לממשלה שגרוע ממנו אי אפשר היה למצוא. רק לאחר שמני מזוז שיתף פעולה עם תהליך ההתנתקות באורח מחפיר, ורק לאחר שהוא נהג כפי שהוא נהג בחיים רמון ובמשה קצב, אפשר היה לעמוד על גודל שלומיאליותו. דומה שאין היום אדם שלא מבין שמני מזוז, האיש שסגר את תיק החקירה של אריאל שרון, אחראי יותר מכל אדם אחר לשפל המוסרי שאליו הגיעה המדינה היהודית.

יכולת הלחימה אבדה/ ד"ר גדי אשל, מטה 'חומש תחילה'

העקירה ואילוף צה"ל לביצועה, שינו באופן דרסטי את מהותו של צה"ל ואת כושרו הלחימתי; ולא רק את דמותו בעיני עם ישראל, בעיני האויב הערבי ובעיני עצמו. כי כדי לבצע את העקירה הוסב צה"ל מצבא לוחם לכוח פצל"ם. פצל"ם הוא קיצור צה"לי ל"פעולות צבאיות לא מלחמתיות". למעשה, מדובר בקוד מכובס שהמציאה מפקדת זרוע היבשה (מז"י), לזהוּת חדשה של צה"ל; זהות שמנתקת את צה"ל מסיבת קיומו וממשימתו הטבעית: הגנה על ישראל, ומסבה אותו לארגון מוכוון משימה פוליטית. שמאלנית, כמובן. והמשימה: עקירת יהודי חבל עזה וצפון השומרון מביתם, החרבת יישוביהם ומסירת האדמה לאויב הערבי. והכל סתם – רק כדי לחלץ אתרוג מושחת מבית האסורים. משימה שהיא ההפך המוחלט מרוח צה"ל – ה"אני מאמין" שהוא נשמת צה"ל.

צה"ל הוסב לפצל"ם מוכוון גירוש יהודים ב-18 חודשי "ההכנה המנטלית" – כך קראו לזה בצה"ל. הסבה שהיתה לא רק שינוי ייעוד, אלא ממש הסבת זהות. הסבה שהיתה לוז החיים בצה"ל שנה תמימה; הסבה שבה חונכו המפקדים והחיילים מחדש. חונכו לדבר ב"שיח חדש",אורווליאני, חונכו לראיית עולם פוסט-מודרנית, מבלבלת ומסרסת, חונכו שאין אמת. שהאויב הוא סה"כ "אחר"; כמונו, רק עם נראטיב שונה. שאין טעם בניצחון. שאדמה וכיבוש שטח הם בעצם עונש שיש להתרחק ממנו, ושתפקידם בחיים הוא הגנת הדמוקרטיה הישראלית.

הטכניקות שהטמיעו תאמו את ההסבה: ניתוק רגשי, הסטת המבט מנערוֹת בכתום והימום המתיישבים בצעדה בסך במסות ובאפודים שחורים, בתוככי יישוביהם. אך מעל הכל לוטשה אמנות ההתנהלות מול תקשורת מפרגנת. והכל במקום הפזצט"א ופקודות ברורות ותרגול לחימה.

אבל 10 חודשים לאחר המבצע המתוקתק ביותר של צה"ל מעודו – תדהמה. פתאום נפל הדבר האמיתי: מלחמה באויב, מלחמת לבנון השנייה, ובה הפתעה: כשל לוחמתי. האם זה אך מקרה שאותו פיקוד שהצטיין כל כך בהמטרת טלוויזיות במחנה רֵעים, המשיך להתכנסות וקוּדם לתפקידי הלחימה המרכזיים, זיגזג ופלבל מול אויב במשך חודש ימים? האם אין קשר בין צעידה מצוחצחת של 7 מעגלים של צבא שעבר הסבה להיות "שומר שלום" לניסיון להמם מחבלים מחופרים היטב, מרחוק? האם הכל רק ביש מזל?

הנסיגה עודדה את החיזבאללה/ יגיל הנקין, חוקר היסטוריה צבאית, מרכז 'שלם'

ההשפעות ברורות, ואינן סוד גדול: עליית החמאס, וכך גם דברים אחרים כמו יחס חיזבאללה אל ישראל שנובע, כמו שהם עצמם אומרים, מהנסיגה מגוש קטיף, נסיגה שחיזבאללה ראה בתור הפסד של ישראל. הנסיגה נתנה עידוד לתיאוריה שהיהודים מבינים רק כוח. כמו כן, הנזקים שישראל חטפה ברורים: אובדן הריבונות בדרום, התפישה לפיה יש צורך למגן כל דבר בעוד בטון.

מנגד, יש תוצאה מועילה, אם כי נלווית ולא מתוכננת, להתנתקות: פגיעה ברעיון של מדינה פלשתינית. זאת כי הפלשתינים מראים טוב מאוד כי שטח שלא נשלט בשליטה ישראלית לא קורה בו טוב. משטר אבו-מאזן קיים רק מפני שהאחריות הביטחונית באזור בידי ישראל, ובכך העולם קיבל עוד הוכחה כי ברגע שנותנים לפלשתינים הזדמנות, חמאס לא בוחר בדרך שתוביל אותו לבניית מדינה, אלא בדרך של מאבק מתמשך, ובכך הוא מראה לעולם שמדינה פלשתינית היא רק תירוץ.

אומנם אפשר להאשים את ישראל שמדובר בהתנתקות חלקית ולא אמיתית, כי אנו לא מתייחסים אל עזה בתור מדינת אויב, וכן הגבול לא סגור ומסוגר אלא אנו עדיין מעבירים להם דלק, חשמל, סיוע וכדומה, וכן אנו מתערבים בעזה על ימין ועל שמאל ואנו דורשים שליטה על הגבול והחלטה מי יוצא ומי נכנס לעזה, אבל על אף כל זאת יכול היה חמאס לבחור בנתיב אחר. אף שישראל לא מתנתקת לגמרי, חמאס יכול היה לבחור למחות על העניין. במקום זה, חמאס מתמקד בתפיסת עמדת כוח בעזה, ולא בהפיכתו לשלטון ממשי. על כן, מעשי חמאס מרחיקים את קיומה של מדינה פלשתינית לא רק בעזה, אלא גם ביהודה ושומרון.