בשבע 305: הסכם מגרון ואיכות השלטון

הדיון הציבורי הנוקב, הער והנרחב הוא ההיבט מבשר הטובות של פולמוס הסכם מגרון.

עמנואל שילה , י"ג באב תשס"ח

באמת שרציתי לפרסם כאן דעה חד משמעית, בעד או נגד ההחלטה בעניין מגרון שהתקבלה השבוע בהנהלת מועצת יש"ע. אלא שמסך של ערפל כבד מקשה מאוד על ראיית העובדות לאשורן, ואיך אפשר להיות נחרץ כשהעובדות אינן לפניך? הנה כמה שאלות שלא הצלחתי למצוא להן תשובה ברורה, ותאמינו לי שניסיתי.

1.  היכן תמוקם מגרון החדשה, זו שמדובר על הקמתה כתחליף לנוכחית? במנשר שיצא לאחר החלטת הנהלת מועצת יש"ע נאמר שזה יהיה "במקום סמוך" לאתר הנוכחי. קודם לכן קיבלו חברי המליאה המורחבת של המועצה מכתב בחתימת סגנית יו"ר המועצה, בו נכתב כי היישוב החדש יוקם "בסמוך מאוד" ליישוב הנוכחי. אז מה זה "סמוך מאוד" וכמה זה "סמוך"? חצי קילומטר, קילומטר, שניים, חמישה? תחום שבת? תחום שבת למי שהניח עירוב?

עד לאיזה מרחק אפשר למתוח את הסיפור על מעבר מיישוב זמני אל יישוב קבע, כדי שנוכל לספר לאחרים ולעצמנו שבעצם לא מדובר בעקירת יישוב בהסכמתנו בתמורה לבניית יישוב אחר, אלא בשלבים טבעיים של התפתחות אותו יישוב, וכפי שנעשה בעבר ביישובים אחרים?

2.  האם בתי הקבע החדשים של תושבי מגרון יהיו, לפי הסכמת אנשי מועצת יש"ע, יישוב חדש מוכר על ידי רשויות המדינה, או רק שכונה נוספת ביישוב קיים? האם באמת קרה נס ורשויות המדינה, שמתייחסות אל היישוב מגרון כאל בנייה בלתי חוקית, הסכימו בעקבות עתירת 'שלום עכשיו' להקים תחתיו התנחלות חוקית חדשה - מעשה שלא נעשה כבר מזמן, ושעומד בסתירה להתחייבויות בינלאומיות של ישראל ולמדיניות ממשלות ישראל מזה כמה שנים? או שמא באופן רשמי מדובר על שכונה ובקריצה על יישוב? האם שוב נתפתה להסתמך על הקריצות הללו? האם המצב המשפטי הקשה שאליו נקלעה מגרון אינו תוצאת ההסתמכות על סוג כזה של הבנות לא רשמיות?

3.  ומה יקרה באתר הנוכחי של מגרון, לפי ההסכם, לאחר שתושביו יעברו אל בתיהם החדשים? האם הוא יימסר לערבים? לכאורה אין להניח שתחילה התושבים יועברו בצו בג"ץ משום שהערבים טוענים לבעלות מוכחת על האדמות, ולבסוף באורח פלא יישארו האדמות בידיים יהודיות. אך זה בדיוק מה שנטען, כעובדה ולא כמשאלה, בשני המסמכים שיצאו מאת אנשי המועצה: "בכל מקרה, גם לאחר השלמת התהליך, לא מדובר על עזיבת האתר הזמני ומסירתו לערבים או לשממה, חלילה, אלא השארתו בריבונות ישראלית".

על מה מבוססת הקביעה שהאתר לא יימסר לערבים ותישאר בו "נוכחות יהודית", כפי שכתבה שכנתי רבת-הפעלים שרה אליאש (המנשר שיצא לאחר ההחלטה זהיר יותר, וקובע שהאתר יישאר "בריבונות ישראלית")? בוודאי שלא על ההליך המשפטי לקביעת הבעלות על האדמות שמתקיים בבית משפט השלום בירושלים, שאין כל אפשרות לחזות את תוצאותיו. ובכן מה? במשרד הביטחון נתנו הבטחה? בכתב? ומה ערכה של הבטחה כזאת? האם לא ראינו כבר כיצד הופר הסכם חתום שבמסגרתו התחייב מפקד איו"ש לאפשר ליהודי חברון לחזור לבתי 'שכונת שלהבת' אם רק יסכימו לפנותם מרצון באופן זמני? ולמעשה, לאחר שהתושבים היהודים יעזבו את מגרון, כיצד תימנע מסירת אדמות המקום לערבים, הנחשבים כבעליהן החוקיים?

4.  האם בתשובת המדינה לבג"ץ, שאמורה להימסר היום, ייאמר במפורש שמועצת יש"ע הסכימה להעתקת מגרון לאחר שייבנה יישוב הקבע? האם יוצגו מסמכים בחתימת ראשי המועצה המאשרים את הסכמתם? או שמא יסתפק בג"ץ בהצהרה של אנשי משרד הביטחון על ההבנות שהושגו, מבלי שאנשי המועצה יאשרו זאת באופן רשמי? במנשר של מועצת יש"ע נאמר כי אם לא יאושר ההסכם ומגרון תיהרס בצו בג"ץ, זה יהיה תקדים מסוכן של מחיקת יישוב באמצעות כלים משפטיים בלבד, ללא החלטה מדינית. ומה לגבי התקדים המסוכן והחמור של הסכמת מועצת יש"ע לעקירת יישוב - ולו יישוב שממילא צפוי להיעקר בכוח, ולו בתמורה להקמת התיישבות חלופית?

שיקום ההרתעה

השאלות הללו עייפו אתכם? גם אותי. נדמה לי שיש מי שמעוניין להשאיר אותנו בערפל. אבל בעצם, העיסוק בפרטים הללו הוא סוג של טמינת ראש בחול. השאלה כיצד לצאת בנזק מינימלי מבג"ץ מגרון אינה יכולה להידון בנפרד מהשאלה האסטרטגית כיצד מצילים את עפרה ובית אל, אלון מורה ואיתמר ועוד כשבעים יישובים. בעצם ימים אלו העבירה ממשלת ישראל לאבו-מאזן 'הסכם מדף' ובו גזר דין מוות על כל היישובים שמחוץ לגדר ההפרדה, שהיא קו גבול הקבע המיועד של ישראל בכל התוכניות המדיניות המדוברות בין ישראל, ארה"ב והרשות הפלשתינית.

פעם האמנו, אפילו אחרי ימית, שיישוב רשמי ומאושר הוא עובדה מוצקה שקובעת את המפה. גם אנשי שמאל מובהקים לא האמינו, למרות שמאוד רצו, שניתן יהיה לעקור בכפייה רבבות מתנחלים מבתיהם מבלי שהארץ תבער. בעקבות חורבן גוש קטיף וצפון השומרון, מההנחה הזאת נותרו רק ענן אבק ועיי חורבות.

מובילי המאבק הכתום, שהם גם מגבשי הסכם מגרון, לא האמינו שמותר לנצח את צה"ל, ולכן גם לא האמינו שאפשר. האמת היא שהם לא ממש ניסו. מלכתחילה הם הסתפקו במחאה סמלית, כי מבחינתם לעמוד על זכויותינו במאבק פיזי בשטח (בידיים ריקות, כפי שאמר שרון פעם) ולנצח - זה הסוף של המדינה. וכך, במקום שצה"ל והמדינה יצאו מהגירוש בתחושה טראומטית ובהחלטה שלעולם לא עוד, המאבק נוהל באופן שהוציא את אדריכלי הגירוש ומפקדיו עטורי תהילה ושיכורי ניצחון, עם טעם של עוד.

גם המאבק על בתי עמונה הסתיים בחורבן, אבל מוביליו מהצבא ומהמשטרה יצאו בתחושת "עוד ניצחון כזה ואבדנו" - שרוטים וחבולים מבחינה ציבורית, מאוימים ורדופים בכלים משפטיים (תודות לאורית סטרוק וחבורתה), וחוששים מאוד מסיבוב נוסף מהסוג הזה. אין ספק שההישגים היחסיים שקיימים בהסכם מגרון המדובר, כמו למשל נכונות המדינה להשאיר את מגרון במקומה עד לאחר הקמת ההתיישבות החלופית, הם תוצאת החשש של המדינה מעימות נוסף נוסח עמונה.

האם ההתיישבות הנותרת ביו"ש מתכוונת להתנער ולשקם את יכולתה למנוע פיזית גירוש והחרבה בכפייה של 70 יישובים? אם זו המטרה, מגרון היא הזדמנות לניסוי כלים ולעליית מדרגה בצריבה התודעתית של עמונה. וגם אם היישוב ייכבש וייחרב, אפשר יהיה כבר למחרת להתחיל לבנותו מחדש. זה הרבה יותר קל וקרוב מחומש. אבל מבחינתם של אנשי מועצת יש"ע, אופציית המאבק היא אסון. הם מקרינים חולשה בקביעתם כי במאבק פיזי אנו יכולים רק להפסיד, ובכך הם מאפשרים לאולמרט וחבר מרעיו להמשיך ולחרוש רעה על כל היישובים. אז הם יתנו לנו כעת אישור לשכונה חדשה אחת. מה בכך? הרי בבוא היום, חלילה, איש לא ימנע מהם למסור אותה לפלשתינים. 

פה אחד

נסתפק בעוד הערה אחת: תושבי מגרון דחו את ההסכם, וכך גם הנהלת המועצה האזורית בנימין. גם רבים מגדולי הרבנים הביעו התנגדות להסכם. אבל בהנהלת מועצת יש"ע הוא התקבל פה אחד.

אולי מישהו יכול להסביר לי כיצד קרה הדבר? האם הרכב הנהלת המועצה אינו מייצג את מגוון הדעות ביש"ע? האם כולם שם מיישרים קו עם דעתה של חבורה דומיננטית? רבותיי חברי ההנהלה, בסוגיה עקרונית כל כך, מורכבת ומסועפת, שנויה במחלוקת שחוצה את המחנה, איך קורה שכולכם חושבים אותו דבר?

האם שמעתם נימוקים כה משכנעים שמשום מה אי אפשר להשמיעם לציבור, אפילו לא לחברי הנהלת מועצת בנימין? או אולי מישהו מאיים עליכם? כמי שמפעם לפעם מעז להשמיע דעה שונה, אני יכול להעיד על מערכת לחצים שאינה בוחלת באמצעים, כוללת הפעלת חרם על מחלקת המודעות של 'בשבע' (אמצעי שלעולם לא יופעל כלפי התקשורת השמאלנית החותרת לחורבן ההתיישבות), בניסיון למנוע ממני לשתף את קוראי העיתון בדעותיי. כולי תקווה שתמימות הדעים המופלאה בין חברי ההנהלה איננה תוצאה של לחצים דומים.

ונסיים בנימה אופטימית. כמדומני שמזמן לא התקיים בתוך מחננו דיון ער, מעמיק ומקיף בהשתתפות מעגלים רבים כל כך. בבואם לטפל בסוגיית מגרון נתקלו ראשי מועצת יש"ע בשכבת פעילים ואנשי ציבור דרוכה, ספקנית ולעיתים חשדנית, שדרשה לבחון את הדברים לעומק ולא מיהרה לקבל את נימוקיהם ותכתיביהם. גם לשיטתם של מגבשי ההסכם, אין ספק שהצורך להתמודד עם הטענות ולהדוף את הביקורת הביא אותם להשגת הסכם טוב יותר.

אם אנו בדרך לקראת הטמעת נורמות של דיון ציבורי פתוח, הנהגה שנאלצת לנמק את צעדיה, וקורטוב של שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות - איכות השלטון ביש"ע רק תצא נשכרת.