בשבע 305: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ג באב תשס"ח

המשורר הלאומי

מחמוד דרוויש היה בדיוק כוס התה של חלקים נרחבים בשמאל הישראלי: משורר, אינטלקטואל, תומך נלהב במאבק הפלשתיני ולא ממש מחבב יהודים. כן, בדיוק כמו קיצוני השמאל שלנו. אין פלא, אפוא, שכמות ההספדים הישראליים לזכרו ברחבי הרשת והתקשורת לא היו מביישים אפילו את רבין יצחק הקדוש מאוסלו.

אם דרוויש היה ניו-זילנדי, יפני או אסקימואי – בקושי היינו שומעים על מותו. אבל פלשתיני שגם יודע לכתוב? די בזה כדי להפוך אותו לגיבור מקומי. העובדה שפלשתיני המחמד הזה דווקא התנגד לאוסלו, ואף טען כי "הגדה המערבית" שבה אולץ לחיות אינה מולדתו – אלא דווקא הגליל – לא מפריעה לאותם מעריצים. הם מדחיקים את הידיעה כי אם היתה כאן לוחמה פלשתינית בגליל ובנגב, היא היתה זוכה לתמיכתו הנלהבת של המשורר המכובד. די להם בכך שהאיש מת ממחלה ולא מהתאבדות באוטובוס כדי לסגוד לו וליצירתו.

מיומנו של טיל

היי, מה זה, שורף לי מאחור! איפה אני?! אהההה, הכל מסתובב פתאום... אז כך זה מרגיש... לא רע, לא רע בכלל. הנה עליתי לאוויר אחרי הכול. כבר הייתי בטוח שזה לא יקרה. חשבתי שאחרי כל הדיבורים השחצניים של המנהיג שלנו, מדינות העולם יעשו משהו כדי לעצור אותי. באמת מוזר שהם שתקו.

הנה עיראק. איזה בלגן... היי, זה לא הקצה של ערב הסעודית שם למטה? והנה ירדן. לא רע הטיול. אם כי קיוויתי שישלחו אותי לאמריקה. למה לא? אני יודע שהיתה התלבטות ממי להתחיל, מהשטן הגדול או הקטן, ובסוף החליטו על האויב הציוני. כל כך רציתי לראות עולם, לעבור בין יבשות, ובסוף אני צריך להישאר במזרח התיכון. נו שוין, מה יכול להיות. פטרייה זו פטרייה בכל מקום, נכון? היי, הנה הטיל הגרעיני של הישראלים! הלו, שלום לך! הוא לא שומע, קצת רחוק מדי. רגע, זה לא טיל גרעיני, זה טיל נגד טילים. הלו, אני כאן! תעית קצת בדרך! מעניינת הטקטיקה ההגנתית הזו. הייתם מצפים שהם יגיבו בהתקפה נגדית על איראן. נראה כי יצר המיגון השתלט עליהם לגמרי.

הנה הנהר, הנה הכפרים הפלשתיניים. קל לזהות אותם לפי הריקודים על הגגות. מוזר, נראה כי לא אכפת להם שאני עומד לפגוע גם בהם, העיקר שהיהודים ייעלמו. רגע, לא אמרו שצריך להיות כאן קו ירוק או משהו? טוב, הראייה שלי זה לא מה שהיה. זהו, אני חושב שהגעתי לתל אביב... כן, הנה האנדרטה של תומרקין, קשה לפספס. נראה לי שחלק מהתושבים יקבל אותי בשמחה רק כדי שהאנדרטה הזאת תתאדה. אבל רגע, מה קורה שם? למה כולם שמחים וחוגגים? סלח לי, אדוני, מה קורה שם? על מה הם שמחים? הבנתי, יש כאן מסיבה לציון החיבוק של המאמן דיוויד בלאט עם שחקנים איראניים... טוב, אני חושב שאין זמן טוב יותר להתחיל בנחיתה.

נשק יום מצחין

קראתי כי ביום ו' האחרון השתמש צה"ל לראשונה בתותח סירחון נגד מפגיני השמאל בנעלין. האמצעי החדש לפיזור הפגנות, הנושא את השם 'בואש', הוא נוזל מסריח האמור להחליף את כדורי הגומי והגז המדמיע. אחד הצלמים שהיו במקום סיפר ל-ynet: "זה ריח ממש נורא, יותר נורא מביוב, זה מריח כמו משהו מת, ונתפס בעור ובבגדים, לא כמו פצצת סירחון שמתנדפת". כצפוי, התגובות היו חצויות: טוקבקי השמאל התרעמו מדוע הנשק החדש לא נוסה תחילה על מתנחלים, ובימין טענו כי נוזל הסירחון ניסה להוריד מעליו את המפגינים ולא הצליח.

וככל שחושבים על זה, הרעיון להשתמש בנשק החדש דווקא נגד השמאל נראה כמעט גאוני. כי מה יעזור כאן גז מדמיע, אם השמאל כבר מיילל על בניית הגדר? ומה יעזרו אלות נגד מי שהיו נערי כאפות משחר ילדותם? כן, האנרכיסטים נגד הגדר יכולים לעמוד במכות ובכדורי גומי. אבל בסירחון שידבק בבגדיהם הגזורים במקומות הנכונים? בריח שידחה את בושם הוורסאצ'ה החדש? לא, זאת כבר גזירה שאין לעמוד בה. כיבוש-כיבוש, אבל עד כאן.

חמסה עלינו

א. "יש התעצמות משמעותית מאוד של חיזבאללה בשנים האחרונות", אמר שר הביטחון, אהוד ברק, בעת שביקר בתרגיל של צה"ל ברמת הגולן. שאני אספר לו למה זה קרה או שאתם?

ב. האם רק אצלי המלחמה בין הרוסים לגיאורגים עוברת ליד האוזן? אני מודה ומתוודה: אין לי מושג מה לעשות עם הידיעות מקווקז. ברור לי שזה חשוב מאיזושהי סיבה, אבל אני לא מצליח לגבש עמדה או עניין בנושא. אולי אם היו אלה גרוזינים ולא גיאורגים הכול היה נראה אחרת.

ג. ומחוסר עניין נעבור לשעמום טוטאלי: מי ינצח בקדימה, שאול מופז או ציפי לבני? נדמה לי שהתשובה ברורה: לבני לוקחת בגדול. לא קשה לדעת, פשוט צריך לראות במי ח"כ יואל חסון תומך.

ד. השר מופז תקף את דרישת ש"ס להעלות את קצבאות הילדים. שוב חוסר האחריות הזה של שר התחבורה – עכשיו יקפצו מחירי המטרנה ברחבי תבל.

ה. מבזק DVD: סרטי גנגסטרים הם לא הז'אנר החביב עלי, אבל במגבלות הז'אנר – 'השתולים' של מרטין סקורסזה מצדיק את האוסקרים שעליהם זכה לפני שנה וחצי. זוהי דרמת פשע ארוכה ומסובכת אך מרתקת על מאבק כוחות בין סוכן סמוי משטרתי לבין גנגסטר שחדר לשורות המשטרה. תסריט שנון, בימוי וירטואוזי ומשחק מצוין – מה צריך יותר. אולי רק סיום קצת יותר מוצלח.

יודע את מקומי

זהו, נמאס לי. החלטתי לייסד תנועה חדשה שתטפל בנושא החשוב ביותר על סדר היום – חשוב אפילו יותר מנאום של ציפי לבני. כן, עד כדי כך. התנועה החדשה תיקרא "מוטב מוקדם" (שם זמני) ומטרתה המוצהרת - לבטל את שעון הקיץ.
די, אי אפשר יותר. חופשת קיץ עם ילדים, שבתות שבהן צריך למצוא להם תעסוקה, מוצאי שבת שבוטל באופן כללי, זמני תפילות מנחה וערבית שמתנגשות בזמן ההשכבות, צום תשעה באב שמסתיים באמצע הלילה, שעת צהריים שמתחילה אחר הצהריים – כיצד ניתן להתמודד עם כל אלה? הגיע הזמן להרים קול זעקה, להתקומם מול הסגידה התקשורתית לשמש ולחיסכון בחשמל, ולדרוש: אל תגעו לנו בשעון.

כל היום מדברים כאן נגד ההפרטה המוגזמת של מוסדות הציבור. אבל מהו שעון הקיץ אם לא הפרטה של נכס ציבורי כמו לוח השנה? גם אם נניח כי שעון הקיץ חוסך לנו אנרגיה וכסף, האם הכול צריך להימדד בכלים כלכליים? ומה עם הלילות הקסומים? מה עם הרומנטיקה? למה לא יכול להיות לנו ערב נורמלי, עם ירח ורוח קרירה בשעה סבירה? כי כך מקובל בכל העולם?

כמובן, הטיעון הקשה ביותר למתנגדי שעון הקיץ הוא נושא תאונות הדרכים. סביר להניח שאור יום בשעות החזרה מהעבודה חוסך לנו לא מעט תאונות בשנה. אבל אם כך, מדוע שעון הקיץ לא מתקיים בחורף? ומדוע פוגעים בשעון אבל משחררים עברייני תנועה כבדים להשתולל בכביש? ובכלל, אולי עדיף להקדים את שעת סיום העבודה במקום לאחר את שקיעת השמש? אנא מצאו פתרון טוב יותר לתאונות (החלפת מופז יכולה להיות צעד ראשון), פתרון שלא יקשה על חיינו היומיומיים. כי בעוד המחוקק אומר בערב "מי ייתן בוקר", אני ורבים אחרים מבקשים "מי ייתן ערב".