בשבע 305: שלוש אחרי הגירוש

'גירוש' עושה את מה שהיה צריך להיעשות מזמן: סרט שעוסק בהזנחת המגורשים ולא מפחד לשאול את השאלות הקשות.

אמציה האיתן , י"ג באב תשס"ח

אינפורמציה: בימוי – יגאל הכט. הפצה – קרן 12 השבטים לתרבות יהודית

הנה לכם סרט שאפשר להגיד עליו – סוף סוף. ממש כך. כבר יותר משנתיים שאני באופן אישי מחכה שמישהו ירים את הכפפה ויפיק סרט על המגורשים, ועל הניסיון שלהם להשתקם ולבנות את ביתם מחדש. למה לא עשיתי זאת בעצמי? שאלה טובה. זה בעיקר עניין של תקציב (אתם יכולים להחזיר את הארנק לכיס, איני פנוי לזה בתקופה הקרובה). אבל שמחתי לשמוע על יוצר שאכן החליט לתקוף את הנושא המורכב של ההתנתקות מהזווית הזו בדיוק. יגאל הכט נמצא רוב זמנו מחוץ לארץ הקודש, אך נמצא פה מספיק זמן כדי ליצור, והשם של חברת ההפקה שלו מעיד על הכיוון שאותו בחר – 'חוצפה הפקות'. במסגרת אותה חוצפה כבר הוציא הכט סרט על הפן הדמוקרטי, או יותר נכון – הלא כ"כ דמוקרטי, של ההתנתקות. הוא לא פוחד לשאול שאלות קשות, וגם אינו מסתתר מאחרי אובייקטיביות מזוייפת.

על הסרט האחרון, 'גירוש', התחיל הכט לעבוד כבר לפני זמן רב. הוא צילם את המגורשים כשנה לאחר הגירוש, וגם שנתיים אחרי. הסרט מסתיים בצילום מעודכן שלוש שנים לאחר 'ההתנתקות', וזה בדיוק מה שחזק בסרט הזה – לאחר שלוש שנים אין כמעט התקדמות בטיפול המדינה באנשים אלו.

אחד הקטעים המביכים אפילו את הצופה הממוצע, הוא הסצינה שבה מגיע הבמאי למקום שבו התחילו לעבוד בשנה הקודמת, ושואל את הקבלן בשטח מה הספיקו לעשות. מכיוון שבאותו מקום בסה"כ נסלל כביש, שולח אותו הקבלן לאזור אחר ששם ישנה בנייה. בכמה בתים מדובר? הוא לא מרפה, והתשובה המדהימה – שני בתים. גם בכך הוא לא מסתפק ומכתת רגליו לאותו אזור, שם הוא מגלה שני בתים שנמצאים בשלב היסודות ההתחלתי. זוהי תמצית ההתקדמות של מוסדות המדינה בטיפול בפליטי ניצן, ואת זאת מיטיב הכט להציג בסרט 'גירוש'.

במהלך הסרט מתלווה הבמאי למספר דמויות מתוך ציבור המגורשים. כנראה שיש איזשהו כוח משיכה באנשים האלה, מכיוון שתוכלו למצוא את אותן דמויות בסרטים רבים מבין אלה העוסקים בהתנתקות. זה לא מוריד מעוצמת הנוכחות שלהם ומחשיבות הדברים שאומרים למצלמה, אבל בסופו של הסרט יצאתי בהרגשה שלא הצלחתי להיכנס ממש לתוך אף אחת מהדמויות. אולי זה נובע מעומס הנושאים והמקומות המובאים בסרט, ואולי מכך שגישתו הסובייקטיבית של הבמאי מובילה אותנו למקומות שאליהם הגיע, כאילו במקרה. אנחנו מלווים אותו ואת מצלמתו ו'נגררים' אחריו לכל מקום שאליו נקלע, לטוב ולרע. זה הגורל שנגזר על סרט שכנראה נכתב ותוכנן לאחר הצילומים, ולא לפניהם.

יכול להיות שמחומרים אלה ניתן היה להפיק יותר מסרט אחד. הדבר בולט במיוחד בנושא שנסקר בהרחבה בסרט – התקשורת ויחסה ל'התנתקות' ולמגורשים. ההישג הגדול של הכט הוא בכך שהצליח להוציא מפיהם של בכירי המדיה הודאה בכך שאכן היתה הטיה ברורה של התקשורת לטובת 'ההתנתקות', ושמלבד ימי הזיכרון לגוש קטיף, התקשורת מתעלמת מנוכחותם של כל כך הרבה פליטים, ללא בית וללא עבודה. הנושא הזה ראוי לסרט בפני עצמו, ובתוך המגוון הרחב שמוצג בסרט הזה, הוא קצת מאבד מעוצמתו, וחבל.

אני מנחש, שלרבים מבין קוראי המדור הסרט לא מחדש דברים רבים, אך המיקוד שלו בנושא השכוח הזה, והמסקנות הנובעות ממנו, הופכים אותו לסרט בונה.

לסרטים חדשים או לסתם ביקורת בונה – seret@etrog.tv