בשבע 305: שיעור באמונה ובענווה

חורבן גוש קטיף לימד אותנו שלא אנו הקבלנים של תהליך הגאולה, אלא הקב"ה הוא המוביל ואנחנו רק הפועלים. רצינו שתפקידנו יהיה לחגוג את נס ההצלה, אך מסתבר שהתפקיד שיועד לנו היה ללמוד את השיעור הזה.

יפעת טל , י"ג באב תשס"ח

בתור אחת שזכתה להיות בין אנשי גוש קטיף, לבנותו מתוך אהבה לאנשים הנפלאים, לאווירה ולנופים, לשבת בו במסירות בעת היריות והפצמ"רים, ולהיות מגורשת ממנו על כל הכרוך בכך - אני רוצה להעלות כאן קול שלא נשמע בדבריו של העורך, במדורו מהשבוע שעבר שנקרא "על מה אבדה הארץ". אני לא מתיימרת לנתח על מה הארץ אבדה. אני כן מנסה לדעת מה ניתן ללמוד ולאן להתקדם מתוך כך. בדבריי הבאים אתמקד בע"ה בנקודה אחת מתוך לקחים נוספים שלענ"ד יש ללמוד.

על מבנה בית הכנסת המרכזי בנוה דקלים, זכור לטוב, נתלתה כחודש לפני הגירוש כרזה ענקית, באורך כתשעה מטרים, עליה נכתב "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". באותם ימים, למרות שעל פני השטח הטבעת התהדקה סביבנו והיה ברור שצריך נס גלוי כדי שלא יתרחש הגירוש, האמינו אנשי הגוש: הגירוש לא יתממש! ריבונו של עולם יכול למנוע הכול באופן ניסי, ואנו נחגוג מסיבת הודיה בי' באב! רק מי שהיה שם (או חווה רגעים דומים בחייו הפרטיים) יכול להבין אלו דרגות של אמונה נצרכות כדי לאחוז בכך, בניגוד לכל העובדות שבשטח.

הכרזה הענקית בלטה לעין כל העוברים. המסר היה ברור: אנשים מתכננים את הגירוש, וה' ימנע אותו.

האמנתי עד לרגע האחרון שה' יכול למנוע את הגירוש, וגם דמיינתי את הנס. אך ידעתי מצד שני: גם אנחנו "איש". "רבות מחשבות" גם בלבנו, מחשבות של אנשים. אנשים יקרים, טובים, מסורים, מאמינים, אבל - אנשים! עצת ה' היא זו שתקום בתוך המציאות הזאת. גם אם אנחנו רוצים דברים טובים ונכונים, דברים שלמדנו בבית המדרש שהם הצודקים והאמיתיים, דברים שאנו רוצים לא בשבילנו אלא בעיקר בשביל קידוש ה', גם אז - נשארנו אנשים לעומת ריבונו של עולם, ועצתו היא שתקום!

גם כיום, כאשר עורכים עצרות תפילה, חסרה לי מאוד מאוד הנימה הזאת, הכיוונון הזה, לבוא לפני ריבונו של עולם בתחינה לא רק שיסייע בקידום מה שאנחנו רוצים. לומר לפני ה' יתברך: מתורתך הקדושה למדנו מה רצוי ונכון במציאות, במה להשקיע את כוחותינו. ובכל זאת, כאשר אנו באים אליך מול כל המציאות הקשה הזאת, מול אויבי עמנו שממשיכים ללא לאות לנסות להשמידנו, מול ממשלה שמזמן איבדה את אמוננו, מול כוחות משטרה שמוכנים לרמוס בנו באכזריות, מול צבא שיש בו בעייתיות בנושא חיילים וחיילות ("והיה מחנך קדוש...") ועוד ועוד פרטים כואבים בכל המציאות - אנו לא באים כאלה חכמים ונבונים, מתכננים ומתיימרים, זקופים עם סימני קריאה. אנו באים אליך מתוך ענווה ושפלות, מתוך ידיעת מקומנו.

ריבונו של עולם, אתה הוא שגואל את ישראל. אתה הוא שמנהל את כל המאורעות. אתה הוא זה שבונה את הארץ, ואתה הוא זה שמקים את הישובים. אנחנו רק עושים את חלקנו במפעל שלך. אנא, הצל את המפעל שלך. אנא, אפשר לנו להמשיך לפעול במפעל שלך למען שמך באהבה. אתה יודע מהו הדבר הנכון ביותר שצריך לקרות. אם גלוי וידוע לפניך שאנחנו צריכים למלא תפקיד אחר, אנא למד אותנו מהו תפקידנו ותן לנו את הכוחות למלא אותו.

גם לפני הגירוש ניתן היה להגיע לדיוק הזה. לבוא לפני ריבונו של עולם מתוך הידיעה העצומה שהוא המנהיג את המציאות, שהוא יכול לעשות נס גלוי בכל רגע, ושאנו פועלים כדי ליישם את מה שכתוב בתורתו, כדי למנוע חילול שמו, ובכל זאת - בתחינה. ריבונו של עולם, אתה השולט על המציאות. אתה זה שתקבע מה שיהיה. עלינו מוטל לדמיין את הנס (כי מחשבותינו פועלות במציאות) ולעשות כל שביכולתנו לאפשר לו להתרחש, אך לדעת שרק אתה תחליט אם הוא יתרחש. אנחנו בידיך הטובות והרחומות. אוחזים רק בך.

ולא באים בהצהרות. ולא כאלה יודעים.

להכנסת ספר התורה ולחנוכת המקווה שהיו בנוה דקלים ביום שלישי, יום לפני שרוב היישוב גורש מביתו, לא הלכתי. היו שם אנשי אמונה גדולים ועצומים. יום לפני הגירוש הם צעדו בשירה ובשמחה. באופן מפליא הם הילכו מתוך אמונה שהכול יימנע. בתוך מציאות בלתי-אפשרית הם היו מדהימים בהתנהלותם. הערכתי אותם ביותר, אך חשתי שהייתי עושה זאת אחרת. לא בנגינה ובשירה כי אם בבכי. לא בכי של ייאוש, אלא של תחינה ותלות: רבש"ע, אנו תלויים רק בך, ולא בכוחות אחרים במציאות. בנינו את המקווה הזה למרות הכל: למרות המחסומים, למרות החיילים, למרות הצווים. בנינו אותו לבנה על גבי לבנה בזמן שכל המציאות זעקה שאין סיכוי, שהגירוש הולך לקרות. בנינו אותו מתוך אמונה בך. כעת הגענו לרגע האמת. אנא, בטובך, בחסדך, ברחמיך, זכה אותנו להיות כאן גם בחורף הבא. זכה אותנו לכך שיירדו כאן גשמים ויתמלא האוצר, ויוכלו ישראל קדושים לטבול בו לטהרה לשמך הגדול.
 
ריבונו של עולם החליט וגזר שהגירוש יתקיים. בתוך תהליך הגאולה, למדנו שיעור בכך שלא אנו הקבלנים של התהליך. לא אנחנו מובילים אותו. אנו הפועלים, והקבלן הוא הקב"ה. הוא שמחליט מה יהיה תפקידנו הבא. רצינו שהתפקיד יהיה לחגוג את הנס, אך התפקיד נהיה ללמוד את השיעור הזה.

בעניינים רוחניים יכול האדם לפעול פעולות חיוביות, לשם שמיים, אך להיות עם הרבה גאווה. לא גאווה במובן המקובל שלה (כבוד עצמי, התנשאות על הזולת וכדו'), אלא גאווה של "כוחי ועוצם ידי" - אני הקבלן כאן. דווקא כאשר פועלים למען דברים קדושים צריך יותר ענווה, שכן עושים דברים חשובים וגם ללא נגיעה אישית. זוהי קרקע מסוכנת לתחושה של ניהול העניינים, שהקב"ה זה שיסייע לנו, ושברור שאם אנו באים באמונה - אז ננצח.

יהי רצון שנזכה לעשות את חלקנו במהלך הגאולה הנפלא והמורכב, בדור הזה שבו אנו זוכים לחיות. שנזכה במהרה לבניית המקדש, לחידוש הנבואה והסנהדרין, להופעת ה' מלך העולם בצורה גלויה במציאות!