בשבע 305: מעשה בגולות

אסתי רמתי , י"ג באב תשס"ח

אח שלי הוא ילד מוזר. הוא נחמד, אני לא אומר שלא, תמיד שמח ומבסוט מהחיים, אבל לפעמים אני ממש לא מבין אותו.
באופי אנחנו ממש שונים. לי למשל יש המון חפצים על המדף. שלוש קופסאות מלאות גוגואים (אני שומר מהעונות הקודמות), המון ספרים, מבנים שבניתי מלגו ולא הסכמתי שיפרקו ואת אוסף הגולות המדהים שלי, חמש צנצנות ענקיות מלאות גולות מכל הסוגים והמינים. אגב, זה די חבל. הוא היה יכול להיות עוד יותר מדהים, אבל על זה אני תיכף אספר לכם.

המדף של גלעד, לעומת זאת, כמעט ריק. יש לו אולי שני ספרי קריאה מרופטים, דגם עקום של מטוס שהוא בנה, ואת המשניות שהוא זכה בהן פעם בחידון. אה כן, ואת אוסף הגולות שלו, שהוא ממש עלוב לעומת שלי. בקושי חצי צנצנת. 
אז כמו שאמרתי, הסיפור שרציתי לספר לכם הוא על אוסף הגולות, שלו ושלי. ואם תקראו אותו, אולי תבינו למה אני חושב שהוא מוזר.

כל שנה גלעד ואני נוסעים בחופש הגדול לדודים שלי שגרים במושב. יש להם בית גדול ודי ריק, כי רוב הילדים שלהם כבר נשואים. היחידים שנשארו בבית הם מירב, שהיא בת עשר, ויונדי (זה קיצור ליונדב) שהוא בן שבע עשרה.

כיף במושב. יש שם עיזים ותרנגולות, בריכה ומגרש כדורסל והמון מקום להשתולל בו. אז אנחנו עובדים קצת ומשחקים הרבה, ותמיד חבל לנו כשהשבוע נגמר וצריך לחזור הביתה לעיר.

השנה נסענו אליהם בתחילת החופש, והיה כיף כרגיל. אבל בערך עשר דקות לפני שהיינו אמורים ללכת לאוטובוס שיחזיר אותנו הביתה, יונדי נכנס לחדר.

"הי, אתם כבר הולכים?" הוא שאל, "חבל! רציתי לתת לכם משהו... אתם יודעים מה, אולי תספיקו לקחת לפחות חלק. בואו!" והוא הוליך אותנו במהירות לחדר שלו. "אתם זוכרים את אוסף הגולות שלי?" הוא שאל, ופתח דלת של ארון. שש קופסאות ענק שקופות ומלאות גולות ניצבו שם. "החלטתי שאני כבר לא צריך אותם, ואת מירב הם לא מעניינים. אתם יכולים לקחת כמה שבא לכם, או כמה שתספיקו....".

נראה לי שהעיניים שלי נהיו עגולות כמו הגולות. וואו! שכחתי שהיה ליונדי כזה אוסף ענק. והוא מוכן לתת לנו אותו! אבל איך ניקח אותן בעשר דקות...?  

גם גלעד נראה מרוצה. "תודה, יונדי!" הוא אמר בחיוך, ופתח את אחת הקופסאות. הוא נבר בה מעט, שלף מתוכה אולי עשרים גולות, ושם אותן בכיס. מזווית העין ראיתי שהוא מצא כמה נדירות, אבל לי היו תכניות אחרות.

"יונדי, אתה מוכן לעזור לי לשים את הקופסאות בתיק שלי?" שאלתי. "את כולן?" הוא התפלא, "איך תסחב כזה כובד?"
"שטויות, אני אסתדר. חבל להשאיר אותם כאן אם אתה לא משתמש בהם", אמרתי.
פתחתי את התיק וניסיתי לפנות בו מקום. אחר כך יונדי עזר לי לדחוס פנימה שלוש קופסאות. ניסיתי להכניס עוד אחת בכוח -  אבל לאכזבתי התיק היה מפוצץ.
"חבל, הרוכסן ייקרע", הזהיר יונדי, "וחוץ מזה, אתם תכף מפספסים את האוטובוס. בואו, אני אלווה אתכם".

נפרדנו מהדודים, ויצאנו בריצה מהבית. או לפחות יונדי וגלעד. עם התיק הכבד שלי היה לי קשה אפילו ללכת. אבל בסוף הגעתי, והספקתי לעלות בזמן. 

בדרך הביתה, הייתי קצת מצוברח. כל הזמן חשבתי על שלושת הקופסאות שנשארו אצל יונדי בארון. מי יודע איזה גולות נדירות הפסדתי? לעומת זאת, גלעד שישב לצידי הוציא את עשרים הגולות העלובות שלו מהכיס, והתבונן בהן בחיוך גדול שוב ושוב. עכשיו תגידו, הוא לא ילד מוזר? לי היה פי מאה ממנו, והצטערתי. אז איך הוא היה כזה מבסוט?!