בשבע 305: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"ג באב תשס"ח

שאלת השבוע: מתנחלת דתיה באולימפיאדה – כבוד מגזרי או שעטנז בלתי אפשרי?

לא לכך נועדנו/ הרבנית אסתר לבנון

כבוד בוודאי שאין כאן, אבל גם לא אי-כבוד.

הכבוד של עם ישראל אינו באולימפיאדות אלא ברוח. אמנם בריאות הגוף היא דבר חשוב מאוד, כי לאמיתו של דבר זהו רכוש שנתן לנו ריבונו של עולם, ויש לחיות בבריאות. אבל מכאן ועד אולימפיאדה המרחק רב.

לאומות העולם אולימפיאדה היא דבר טוב. אבל עם ישראל זקוק לאולימפיאדה בתחום הרוח והמידות, בהובלת העולם, בבחינת "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". זו התהילה האמתית של עם ישראל. ובאולימפיאדות של אומות העולם, דגל זה אינו מוזכר כלל.

זאת ועוד: באולימפיאדה יש גם בעיה של חוסר צניעות, בעיקר כשמדובר בבת. כמו כן, כל טקס הפתיחה שהעולם עוצר את נשימתו בגללו, מתנגש עם ערך השבת - ערך חשוב ומקודש לעם ישראל.

אין לי דבר נגד הנערה שמייצגת אותנו. איני מכירה אותה ואיני בקיאה בפרטים. אך באופן כללי אומר כי לפני שמחליטים על השתתפות באולימפיאדה יש לתת את הדעת על המכלול, ועל עם ישראל לזכור את ייעודו בעולם ולרומם את כבוד שם שמים.

אני מאחלת לכל נציגי ישראל שישאו את שם ישראל בגאון.

קידוש שם שמיים ברבים/ הרב יהודה הרצל הנקין, רב ופוסק, מחבר שו"ת 'בני בנים'

עובדה שזה כן "אפשרי", שאפשר להיות דתי או דתייה באולימפיאדה. זהו מסר כללי מאוד חשוב, שאסור לטשטש אותו. היציאה לעולם הגדול אינה בהכרח כרוכה בעבירה על המצוות - לא שבת, לא כשרות ולא צניעות.

מי שעיסוקו הוא למנוע את היציאה לעולם הגדול על ידי בני נוער, עשוי לראות את הדוגמה האישית של בת-אל כאיום על מה שהוא יגדיר כהסתגרות רצויה. אך גדול הרבה יותר מספרם של בני נוער אשר ברגלם האחת כבר עומדים מחוץ לעולם הישיבות והאולפנות, ואשר בת-אל יכולה לשמש עבורם כמופת.

מובן שיש סוגי ספורט שונים, ויש צורך לבחון גם את התמונה הכוללת וגם לעמוד על הפרטים. לדוגמה, אינה דומה תחרות אישית לתחרות קבוצתית, מצד ההשפעה החברתית על המשתתף הדתי. כמו כן, יש ענפי ספורט צנועים יותר וצנועים פחות. במקרה של אומנות הלחימה של בת-אל, 'טאקוונדו', יש להתייחס לשאלות של התנהגות לא צנועה לכאורה כמו לבישת מכנסיים, נגיעה באימון על ידי בעיטה וכדומה. אך בעלי ההלכה יודעים שיש כר נבחר להכשיר דברים אלה בדיעבד או אף לכתחילה, וכמו שביארתי בכרכים של 'שו"ת בני בנים' ובבמות שונות.

ולו נהיה מסופקים בפרט זה או אחר, אין להכחיש שהתוצאה הכללית של ההתנהלות היא חיובית, ואף מהווה קידוש שם שמים ברבים. וסוף סוף, זהו מה שייזכר.

לתל-אביב עוברת בבייג'ין/ יהושע מור יוסף, יועץ תקשורת

מתנחלת באולימפיאדה היא לפני הכול אישיות עצמאית שהצליחה להגיע להישג ספורטיבי מן המעלה הראשונה, והיא ראויה להערכה על המאמץ, הנחישות, כוח הרצון, ההתמדה וההשקעה בדרך לבייג'ין.

מעבר לכך, ודאי שהיא כבוד למגזר. לא משום שבת-אל גטרר, המתנחלת מכוכב יעקב שבמטה בנימין ואלופת הארץ באומנות הלחימה טאקוואנדו, יצאה לבייג'ין בשם המתנחלות לדורותיהן, אלא משום שציבור המתנחלים יוצא נשכר מהופעתה בביג'ין. על אחת כמה וכמה אם תזכה במדליה אולימפית.

וכל כך למה? הרי אם תושב חדרה יזכה במדליה אולימפית בשחיית פרפר - המגזר החדרתי לא ייצא מגדרו, כפי שציבור המתנחלים יישא על כפיים את בת אל גטרר. למה ומדוע? משום שהמתנחלים הם מגזר, לטוב ולמוטב, ואילו החדרתים הם ישראלים-יהודים שחיים בעיר בין נתניה לבין חיפה, עם חוף ים מבוזבז על תחנת כוח שמייצרת חשמל. המתנחלים לעומתם, בשל ייחודם, שונותם ומורכבותם, הם מגזר.

באופן פרדוקסאלי, אני סבור שמטרתו של מגזר המתנחלים היא לעשות ככל האפשר כדי לבטל את סממני המגזר ואת תחומיו, ולהפוך לישראלים כמוך וכמוני. אף על פי שאני סבור שמגיע שבח למגזר המתנחלים על אופיים ועל טיבם, טוב יעשו אם יטשטשו את קווי האופי המבדילים בינם לבין החברה הישראלית. לא מדובר בשיפוט ערכי של המגזר, אלא בהכרה בעובדה שהשונות יוצרת מרחק, המרחק יוצר בורות, והבורות יוצרת התנתקות.

ככל שנצליח במשימת ביטול החומה המנטאלית הניצבת על גבולות הקו הירוק, כך נצליח בחיזוק אחיזתנו ביהודה ושומרון. שיא ההצלחה יהיה כשנהפוך לישראלים לכל דבר, ולא למגזר. את החומה המנטאלית מבקיעים גם באמצעות מתנחלת ראשונה שיוצאת לבייג'ין. אם היא תפתיע ואף תצליח לגרוף מדליה אולימפית, אזי החור בחומה יגדל וכולנו  נקפוץ ראש למעיינות דולב שבמערב בנימין.

לייצג בכבוד גם את המגזר/ אברהם זוכמן, הממונה על החינוך הגופני במשרד החינוך

כבוד גדול הוא לייצג את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים, וכל שכן כאשר המייצגת באה מן המגזר הדתי והציבור שומר המצוות. להיות ספורטאי או ספורטאית דתית זה לא עניין של מה בכך, ובוודאי להיות שחקן שמייצג את מדינת ישראל בהופעות בינלאומיות ובמשחקים האולימפיים.

נוסף על הלחץ הטבעי המופעל על כל ספורטאי מעצם התחרות המשמעותית בחייו, צריך הספורטאי הדתי להתמודד יום יום ושעה שעה עם דילמות ומגבלות הקשורות להיותו שומר תורה ומצוות: החל בשמירת שבת - הגעה למקום התחרויות ברגל או כניסה ויציאה אל החדר במלון ללא יכולת להשתמש במעלית, וכלה באספקת אוכל כשר הראוי לספק את התזונה האיכותית לה זקוק הספורטאי.

ראוי לציין כי על ספורטאי דתי מוטלת אחריות רבה כמי שמייצג גם את המגזר הדתי ולא רק את המדינה. התנהלותו עומדת במבחן יום יום, ומנהלי המשלחות מצפים ממנו להיות לדוגמה ומופת בפני האחרים. ציפיות אלו גורמות לחץ נוסף על הספורטאי הדתי: מה יאמרו בבית על כך ששחקתי בשבת? מה יחשבו על כך החברים? האם יראו בי כמי שנחלש מבחינה דתית? האם השתתפותי תגרום לספורטאים אחרים להימנע מפעילות תחרותית ברמות גבוהות? האם היא תגרור פסיקה רבנית קיצונית?

חשוב לי לציין כי לרבות מן הבעיות שהוזכרו ניתן לדאוג מבעוד מועד, ולהיערך אליהן בטרם יציאה מן הארץ. כמי שהיה בשנות ה-80 שחקן נבחרת ישראל בשני ענפי ספורט, כדורסל וכדורעף, אני יכול להעיד כי קשיים אלו עמדו גם בפני, אולם מעולם לא הנחתי להם לעמוד בדרכי. שיחקתי בגאווה עם כיפה על ראשי, והקפדתי על שמירת השבת בכל מקום בו הופעתי.

ברצוני לחזק את ידה של בת-אל, לעודד אותה להמשיך בפעילותה, ולתמוך בדרכה לעמוד באתגרים הספורטיביים. אני מאחל לה הצלחה במשחקים אלה ובהמשך דרכה הספורטיבית.