חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מסורת חיה ובועטת - בגליון השבוע

בת-אל גטרר נוהגת לבעוט בשבת בתחרויות 'טקוואנדו', לא לפני שהיא מדליקה נרות גם בשביל חברותיה לנבחרת ● הכדורסלנית הדתייה נעמה שפיר קיבלה היתר הלכתי לשחק בשבת, ומקפידה ללבוש גם במשחק חולצה עם שרוולים.
21/08/08, 21:58
חגית רוטנברג

בעת פרסום שורות אלו (יום ה') יושבת דניאל גטרר במתחם האולימפי בבייג'ין, צופה בבתה בת-אל, נציגת ישראל באמנות הלחימה 'טקוואנדו', נאבקת להשגת המדליה הנכספת. בשיחה מוקדמת עם דניאל, שעות מועטות טרם צאתה מישראל לסין, היא אומרת כי היא כלל לא מבינה מה הבעיה בכך שבתה בת ה-20, צעירה דתית תושבת כוכב יעקב שבבנימין ובוגרת אולפנת עפרה, משתתפת באליפויות ספורט באירופה ובתחרויות אולימפיות. "אני חושבת שזה הולך מצוין יחד, אין התנגשות בין הדברים", היא אומרת במבטא צרפתי קל. "אולי חסר לה שם קצת הפינוק של האוכל כמו שיש לאחרים, אבל זה לא נורא. אז כמה ימים היא אוכלת פירות וירקות, שימורים שהביאה מהבית. יש שם גם רב של חב"ד שדואג לכל מי שרוצה לאכול כשר".

לקומה 18 ללא מעלית


הרב יעקב אריאל: "ספורט לשם בריאות זה טוב, וכל עוד הוא חובבני זה נסבל. אבל כשמדובר בתחרותיות, במקצועיות - זה חורג מגבול הטעם הטוב, זה לא יהודי. אם מישהו זוכה במדליה רק כי השיג את האחר באלפית שנייה - הרי שהתרבות שלנו היא אחרת. התחרותיות פסולה. הרי הצופים רק יושבים מול המרקע, מפצחים גרעינים ומשמינים. זה ההיפך מספורט"
בת-אל גטרר, הנציגה הדתית היחידה במשלחת ישראל לאולימפיאדה, החלה להתאמן כבר מגיל 9. מגיל בת-מצווה היא משתתפת בתחרויות. אמה מספרת כי בת-אל לא ראתה צורך להתייעץ עם רב לגבי עיסוקה הספורטיבי, כיוון שלא מצאה סתירה בין צרכיה הדתיים לצרכיה המקצועיים. "למשל, כשהיא נוסעת לחו"ל אחת לחודש, התחרויות שם מתקיימות בשבת. במקרה כזה היא הולכת לתחרות ברגל, אבל היא לוקחת את זה בקלות", מדגימה דניאל את ההתמודדות עם הבעיות שצצות בכל זאת. "עצם התחרות בשבת אין בה שום פעולה של חילול שבת. זה אולי לא הכי אווירה של שבת", היא מסייגת, "אבל בת-אל תמיד מדליקה שם נרות, ומביאה גם לחברות שלה להדליק. הנבחרת עושה ביחד קידוש. הם מכבדים אותה, משתדלים לא לאכול לידה דברים אסורים. כשהם יוצאים למסעדות, היא מזמינה רק שתייה".

באחת הפעמים, מספרת האם, שוכנה בת-אל עם חבריה לנבחרת ישראל בקומה ה-18 של בניין מסוים. בת-אל עלתה ברגל בשבת את כל 18 הקומות, כאשר חלק מחבריה מצטרפים אליה ומלווים אותה. יצוין כי בארץ לא מתקיימות תחרויות או אימונים בשבתות, עובדה שמקלה על ההתמודדות.

מה לגבי בעיות צניעות?

"בתחרויות זה רק בנות נגד בנות. באימונים זה גם עם בנים, אבל בת-אל לא רואה בזה בעיה. זה רק בעיטות. חוץ מזה", מוסיפה האם, "היא לא כזאת חרדית".

בלי קשר למידת הצלחתה הפעם במשחקים האולימפיים, בת-אל מתכוונת להמשיך ולהתקדם בענף הספורט האהוב עליה. היא גם תצטרך להמשיך בהתמודדות עם היותה שומרת מצוות במקביל לטיפוס בסולם הדירוג המקצועי, אם כי, כאמור, היא לא רואה בכך בעיה. 

"הרב התיר לשחק בשבת"


במשחקי אליפות אירופה הורו השופטים לאברהם זוכמן להסיר מראשו את הסיכות שבהן הצמיד את הכיפה. "נאלצתי, לראשונה בחיי, לשחק ללא כיפה. כל צעד שעשיתי באותו משחק עשה לי חור בלב", הוא מגלה בצער. "כשחזרתי לארץ, התחילו גם השופטים כאן לדרוש ממני לשחק בלי כיפה. אבל בהפסקות הייתי מחזיר אותה מיד, כי הייתי צריך לברך לפני שאני שותה"
נעמה שפיר, נערה דתית תושבת מצפה הושעיה שבגליל, היא אחת ההבטחות הגדולות של כדורסל הנשים בישראל. שפיר (18) סיימה כעת את לימודיה התיכוניים באולפנית טבריה, והיא חולמת לשחק בקבוצות בחו"ל. את העתיד הספורטיבי המזהיר שצופים לה פרשני כדורסל ימחישו הדברים הבאים, שנכתבו עליה באתרynet : "שפיר היא הכדורסלנית הצעירה המוכשרת ביותר היום בישראל. יש לה יכולת אתלטית גבוהה, כושר גופני מצוין, קליעה טובה וחדירה לסל בלתי ניתנת לעצירה. היא מנהיגה מלידה, והשנה היא היתה הגורם המרכזי בזכיית קבוצת נערות א' בגביע המדינה, ובעלייתה של קבוצת הנשים של יזרעאל לליגה הלאומית. כישרונה הקנה לה את תואר 'תגלית העשור' מטעם משרד המדע התרבות והספורט".

בשיחה עם 'בשבע' שהתקיימה השבוע, זמן קצר אחרי שחזרה מעוד סבב משחקים באירופה, מספרת שפיר: "תמיד אהבתי ספורט. בכיתה ד' התחלתי לשחק כדורסל בקבוצה של מצפה הושעיה יחד עם הבנים. היינו שתי בנות, ושיחקנו יחד איתם במסגרת הליגה האזורית עד כיתה ח'".

בהמשך הצטרפה שפיר לקבוצת הילדות של עמק יזרעאל, ולאחר מכן עלתה לקבוצת הנערות. כעת היא חוזרת בפעם הרביעית ממשחקי נבחרת ישראל במסגרת אליפות אירופה לנערות. נערות נבחרת ישראל לא זכו שם להצלחה גדולה כקבוצה, אך נעמה, כוכבת הנבחרת, הוכתרה למלכת הסלים של הטורניר כולו, עם ממוצע של 21 נקודות למשחק. כאמור, בארץ היא משחקת כעת בליגה הלאומית, לאחר שבעונה האחרונה הובילה את קבוצתה לזכייה בגביע המדינה.

שפיר לא חלמה על קריירה של כדורסל, אבל המשיכה פשוט כי נהנתה מהמשחק. בעקבות ההצלחה היא שואפת להתקדם, וככל הנראה תדחה את השירות שלה על מנת שתוכל לשחק בשנה הבאה בקבוצה בחו"ל. מחשבות על עיכוב הנישואין והקמת משפחה שעלול להיגרם כתוצאה מהעיסוק בכדורסל, לא רלוונטיות כרגע מבחינתה, היא אומרת.

איך את מצליחה לשלב את עובדת היותך נערה דתית עם העיסוק בספורט תחרותי, על כל הבעיות הנגזרות מכך?


אלי סהר: "היו כדורסלנים דתיים, כמו אמיר כץ, שהלכו בשבת ברגל לווינגייט, אבל לאורך זמן קשה להתמיד בכך, והפיתוי הוא גדול. הצעירים, שרוצים להתקדם, נמצאים בגיל בו הם עדיין אינם חזקים מספיק, ואז או שאתה מוריד את הכיפה כדי להיות שחקן, או שעוזבים את הכדורסל"
"לאורך כל הדרך אני חושבת שאני מצליחה, לפחות מבחינתי, לשלב בין כדורסל לדת. למשל, באליפויות אירופה היו גם משחקים שהתקיימו בשבת. שאלתי רב והוא אמר לי שבמשחק עצמו אין חילול שבת, ושבחו"ל אין בעיה, כי כל מי שעושה פעולות לצורך המשחק הם גויים. בכל האליפויות יצא לי באמת לשחק בשבת, והייתי הולכת שלושת רבעי שעה ברגל לפני ואחרי המשחק".

שפיר מספרת על מקרה אחר, בו הצליחה הנהלת הנבחרת לפתור עבורה בעיה קשה שניצבה בפניה כשומרת מצוות: "באחת האליפויות באירופה נפל משחק בדיוק על התאריך של תשעה באב. ידעתי שאני חייבת לצום. הנבחרת ידעה שחל צום באותו זמן, והם אמרו לי שינסו להזיז את המשחק. בסוף המשחק נדחה לתשע בערב. בשמונה ורבע יצא הצום, אכלתי משהו ועליתי לשחק. לא היה קל לשחק כך אחרי הצום, אבל העיקר שהצלחתי לצום". נעמה הצליחה גם לקבל מרשויות הספורט האירופיות אישור חריג לעלות על המגרש כשהיא לבושה בחולצה עם שרוולים, שלא כמו שאר השחקניות המשחקות בגופיה. 
   
גם אחותה בת ה-16 של נעמה שפיר הולכת בעקבותיה, משחקת כמוה בקבוצת הנשים של עמק יזרעאל, והשתתפה אף היא השנה באליפות אירופה. נעמה מספרת כי יחד עימן משחקות בנבחרת עוד כמה בנות מקיבוצים דתיים בסביבה, כמו שדה אליהו. אך גם ללא החברות הדתיות, אומרת נעמה כי "הבנות בקבוצה הן החברות הכי טובות שלי. הן מקבלות הכול בכיף והבנה, אין שום בעיה, זה טבעי".

גם נעמה שפיר אינה נזקקת לייעוץ הלכתי של רב באופן קבוע, אלא רק כשיש לה צורך בכך. לדעתה, השילוב של ספורט ושמירת מצוות אינו בלתי אפשרי: "יכול להיות טיפה יותר קשה, קצת פחות נוח, אבל זה אפשרי. אם חזקים בעניין של הספורט, אפשר לשלב בין הדברים ולמצות את היכולות. אני נהנית".

קשה מאוד להישאר דתי

מי שמצנן את ההתלהבות האופטימית שעולה מסיפוריהן של הספורטאיות הצעירות, הוא ספורטאי-עבר חובש כיפה שמאחוריו קריירה ספורטיבית שניתן להתכבד בה. אברהם זוכמן (58) היה שחקן נבחרות ישראל בכדורסל ובכדורעף בשנות ה-70, ומכהן כיום כמפמ"ר חינוך גופני במשרד החינוך. "במבט לאחור אני לא יודע אם הייתי נכנס לזה", הוא אומר בכנות. "זו משימה קשה, קשה מאוד. הבנים שלי הם ספורטאים מצוינים, אבל הם לא משחקים באגודות. הם שיחקו במסגרת בית הספר ובצה"ל, אך לא התקדמו לרמות של ספורט מקצועי תחרותי. הם הכירו את כל הסיפורים שלי ולא רצו לעבור את זה".

את המבחן הראשון שלו כספורטאי שומר מצוות חווה זוכמן בגיל 16, כשחקן נבחרת הנוער של ישראל בכדורסל. "עמדנו לצאת לאליפות אירופה לנוער", הוא נזכר. "מאמן הנבחרת, רלף קליין ז"ל, ניגש אליי ואמר: 'יש משחק בשבת. אני רוצה שתשחק שם'. אמרתי: 'אני לא משחק בשבת', והוא ענה: 'או שאתה משחק או שלא תיסע איתנו לאליפות אירופה'. לא נסעתי ובאמת עזבתי את הנבחרת, אבל זה חרה לי מאוד".

במהלך כל השנים שחלפו מאז הקפיד זוכמן לא לחלל שבתות, גם במחיר של אי השתתפות באימונים, שהתקיימו לעתים קרובות בימי שישי-שבת במכון וינגייט. "לא היתה לי דילמה בכלל. פשוט אמרתי 'לא' ושוחררתי מהאימונים. אני לא יודע להסביר מאיפה זה בא לי, הייתי בסך הכל בוגר תיכון דתי ולא כזה פנאט".

זוכמן זוקף את היכולת שלו לשמור שבת ולהמשיך בנבחרות לזכות מאמניו באותן שנים, שמעון שלח ויהושע רוזין בכדורסל ואורי אפק ואליהו רבינא בכדורעף, שתמכו בו לאורך כל הדרך, כנראה בזכות איכותו המקצועית שגרמה להם ללכת לקראתו ולא לוותר עליו. בנבחרת ישראל הוא היה דתי בודד, הוא מספר. "גם אם היה שם שחקן דתי, הוא הוריד את הכיפה תוך זמן קצר. צריך אופי מאוד חזק בשביל זה. המזל שיחק לי בנושא השבתות באליפויות ובתחרויות השונות, אבל אפשר בקלי קלות להישאב לתוך האימונים והמשחקים בשבתות".

זוכמן מתאר כיצד היה סועד לבדו בחדר במלון מתוך קופסאות בזמן שחבריו לנבחרת היו אוכלים להנאתם במסעדות של מאכלי טריפה בחו"ל. הוא מוסיף שהשחקן הדתי גם עומד למבחן מתמיד מול חבריו החילונים לקבוצה, וכל צעד ושעל שלו נשקלים ונמדדים בעיני חבריו, כמי שמייצג בעיניהם את כלל המגזר הדתי.

רק בנקודה אחת הוא נשבר, לאחר שבאליפות אירופה בכדורסל בשנת תשל"ב הורו לו השופטים להסיר מראשו את הסיכות שבהן הצמיד את הכיפה. "נאלצתי, לראשונה בחיי, לשחק ללא כיפה. כל צעד שעשיתי באותו משחק עשה לי חור בלב", הוא מגלה בצער. "כשחזרתי לארץ, התחילו גם השופטים כאן לדרוש ממני לשחק בלי כיפה, ולא היתה לי ברירה. בהדרגה, הורדתי את הכיפה במהלך המשחק, אבל בהפסקות הייתי מחזיר אותה מיד, כי הייתי צריך לברך לפני שאני שותה".

זוכמן, כאמור, מייחס את הצלחתו היחסית בשמירת גדרי ההלכה ליחסם המתחשב של מאמניו ולכשרונו הספורטיבי, שהיה מעל לממוצע. אולם באופן פשוט הוא לא רואה כיצד התקדמות בסולם הדרגות הספורטיבי-מקצועי עולה בקנה אחד עם הישארותה של הכיפה במקומה הראוי: "אם תבוא למאמן ותגיד לו שאתה לא מתאמן בשישי שבת, הוא יבעט בך. מבחינתו אתה מטרד. מי שיגיד שהוא לא משתתף במשחק באירופה שמתקיים בשבת, יגידו לו – אל תיסע, ואז הוא מוצא את עצמו בחוץ. ספורטאי דתי בנבחרת ישראל צריך לעמוד בתנאים קשים מאוד. צריך להיות עילוי שבעילוי כדי שהמאמנים ייתנו לך צ'אנס, ויתחשבו בך בעניין של השבתות. אם מישהו מצליח להגיע לרמה של ייצוג בנבחרת ולהמשיך לשמור מצוות, אני מסיר בפניו את הכובע. זה מאוד קשה".

מהיכרותו האישית, מעיד זוכמן כי כל אלו שהגיעו לרמות הגבוהות, נותרו ללא כיפה. "מי שהגיע לשם לא נשאר דתי. כשמגיעים לנבחרת, רוב הפעילות היא שבתית. אני לא רואה איך אפשר להמשיך משם. ההידרדרות היא מהירה. לצערי, לחברים שלי נפלה הכיפה מרוב רצון לייצג את המדינה, וחבל. היום", הוא מדגיש "הפיתוי אפילו יותר גדול, כי מעורב בזה גם כסף גדול". זוכמן מזהיר מפני הקלות בה מחליקים ספורטאים דתיים בדרך לנטישת הדת: "כשאתה מתחיל עם היתרים, אין לזה סוף. בהתחלה אתה רק אוכל פיצה עם החברים במסעדה, אחר כך לוקח אוכל שטוגן בשמן לא כשר, ואתה ממשיך לרדת".

לדברי זוכמן, הסכנה הרוחנית טמונה בעיקר בספורט הקבוצתי, שם תלוי השחקן הבודד בקבוצה שלמה ובמאמנים, ולא יכול לקבל את הגמישות הדרושה לו. פני הדברים שונים מעט בספורט אישי כמו אמנויות הלחימה למיניהן, שם יכול הספורטאי לקבוע עם המאמן את הזמן הנוח לו לאימונים. יחד עם זאת, גם בענפים אלו ישנן בעיות לשומרי שבת שמעוניינים להתקדם. זוכמן מציין כי בענף הג'ודו חובה על הספורטאים להשתתף בתחרויות מסוימות, שמתקיימות בשבת. ללא השתתפות בתחרות, אין למתאבק למעשה אפשרות להתקדם לרמות הגבוהות. גם בענף השחייה מתקיימות רוב התחרויות בשבת.

אגב, בתפקידו כמפמ"ר חינוך גופני במשרד החינוך, מקפיד זוכמן שכל התחרויות ומשחקי בתי הספר לא יתקיימו בשבתות. במקרה שתחרות נערכת ביום שישי, היא מתוזמנת כך שכל תלמיד יוכל לשוב לביתו לפחות שעתיים לפני שבת. הוא גם מקפיד להעביר בתחרויות הנוער את המסר שהעיקר הוא ההתנהגות וההגינות, ולא הניצחון עצמו.

כאדם דתי, העיסוק בספורט מקצועי עולה לדעתך בקנה אחד עם ערכי היהדות?

"עסקתי בנושא זה במסגרת עבודה שהגשתי לתואר שני. שם אני מביא תשובה של הרב משה פיינשטיין, המקובל על כל הזרמים. הוא השיב לשאלה האם מותר לאדם דתי להיות ספורטאי מקצועני, ופסק שאם זו פרנסתו וכל עיסוקו בכך, הדבר מותר, ובלבד שיקצוב זמן ללימוד תורה. עמדת הרבנים היא שפעילות גופנית לשם בריאות היא דבר חיובי, אך ספורט מקצועני לא שייך לזה. לכן כספורטאי מקצועי הקפדתי לקבוע זמן ללימוד תורה".

הפיתוי הוא גדול

גם העיתונאי אלי סהר מצביע על בעיות קשות ביכולת ההשתלבות של ספורטאי דתי בצמרת המקצועית. סהר, עורך הספורט בעיתון 'ישראל היום' ואיש מחלקת הספורט של הערוץ הראשון, הוא בעצמו חובש כיפה, שנאלץ למצוא דרכים יצירתיות כדי לשמור שבת במסגרת שידור משחקים ותחרויות. סהר מביא כדוגמה את תחום הכדורסל: "אם אתה משחק באגודה דתית - אין שם מספיק אימונים על מנת שתוכל להתקדם. אם אתה משחק באגודה חילונית - משחקים בשבת. אם אתה עילוי שמועמד לייצג בנבחרות ישראל - אתה צריך להשתתף במחנות אימונים בווינגייט בשבת. "היו כדורסלנים דתיים, כמו אמיר כץ, שהלכו בשבת ברגל לווינגייט, אבל לאורך זמן קשה להתמיד בכך, והפיתוי הוא גדול. הצעירים, שרוצים להתקדם, נמצאים בגיל בו הם עדיין אינם חזקים מספיק, ואז או שאתה מוריד את הכיפה כדי להיות שחקן, או שעוזבים את הכדורסל. הרבה דתיים עוזבים גם בגלל לחצים מבית. חבל שהאיגודים המקצועיים לא מתחשבים באותם עילויים דתיים".

בתחום הכדורגל, אומר סהר, המצב קשה אף יותר: שם גם הקבוצות של הגילאים הצעירים מקיימות משחקים בשבת, ולילד או לנער הדתי אין הרבה ברירה. בתחום האתלטיקה סהר כלל אינו מכיר ספורטאים דתיים שניסו להשתלב.

נקודה נוספת, שהוזכרה לעיל, היא היחס במגזר הדתי לתחום הספורט התחרותי, יחס שמשפיע על המוטיבציה של הצעירים להצטרף לקבוצות ולאיגודים: "רוב ההורים של עילויי הספורט הדתיים מעדיפים לראות אותם עוסקים במקצוע חופשי אחר. אך עיקר הבעיה היא הזמן: נערים בגיל 14-15 שרוצים לשחק באגודה מכובדת, צריכים להשקיע כל שבוע זמן לחמישה אימונים פלוס משחק. נער שלומד בישיבה תיכונית, שם לומדים עד 5-6 בערב, אין לו את הזמן הזה. הצורך באימונים מתנגש עם הרצון ללמוד במסגרת תורנית ולא בתיכון רגיל".

נוסף לכל אלו, צריך הנער הדתי להתמודד עם חברה חילונית שממנה הוא מושפע, כאשר הוא מיעוט בתוך קבוצה שרוב שחקניה חילונים: "זו בעיה, כיוון שהילד מגיע לשם כשהוא עדיין לא מעוצב. חברים שלי שיחקו בלי כיפה. כשאתה בקבוצה מעורבת ואתה לא יציב, אתה בבעיה. אלא אם אתה עילוי וכיוון שרוצים אותך, מוכנים לתנאים שלך. אבל בדרך כלל ישנה השפעה קשה של החברה - אתה רוצה להתמזג איתם ואתה יוצא איתם לכל מיני מקומות. זה יוצר לא מעט בעיות".

מתוך תמונת המצב הזו, פונה סהר בקריאה נרגשת לרבנים ואנשי החינוך במגזר הדתי, וגם לחובשי הכיפה בכללם, לפתח גישה אחרת לכל תחום הפעילות הגופנית: "חבל שהספורט אינו חלק חשוב בכל מערך החינוך הדתי. חבל שאין ליגת ישיבות. גם בחברה הדתית לנערים יש אדרנלין שהם צריכים לפרק, וצריך לתת להם את זה באמצעות ספורט. הספורט בכלל נותן מענה לתחלואי החברה המודרנית – הן תחלואים פיזיים והן בעיות כמו פשיעה וכדומה. צריך לעודד את הספורט במגזר הדתי, גם ברמה התחרותית וגם ברמה של ספורט עממי". סהר מצר על שעות רביצה של ילדים ונוער מול המחשב או הטלוויזיה, ומסביר כי באמצעות חינוך חובה לספורט ניתן לשנות את המציאות הזו, ואף לשדרג את אורח החיים לבריא יותר.

כשרוצים באמת זה אפשרי

מי שהספיק לצבור בשנות חייו הישגים מרשימים הן בעולם הספורט והן בעולם התורה, הוא הרב רפאל הלפרין. הרב הלפרין זכה לפני כחמישים שנה בתואר 'מר ישראל' ולאחר מכן הוכתר כאלוף העולם בהיאבקות, כל זאת תוך שהוא מוגדר כשומר מצוות. מאוחר יותר פרש ללימוד תורה, וחיבר עד כה 52 ספרים העוסקים בנושאים תורניים. אפילו כיום, כשהוא בגיל שמונים פלוס, הוא ממשיך להוציא ספרים, אחד מהם יצא אך לאחרונה לחנויות. לדעתו, אין כל סתירה בין ערכי היהדות לספורט תחרותי. הוא מזכיר את רבי יוחנן וריש לקיש שהיו עוסקים בשחייה מדי יום, ותמה: "מה קשור ציצית, תפילין וכשרות להישגים ספורטאיים?".

הרב הלפרין רואה את עיקר ערכו של הספורט לא בצד הפיזי אלא דווקא בצד הנפשי: "מי שרוצה להגיע לשיאים, צריך להשתמש בכוחות האדירים שיש בתוכו. אני התחלתי את הקריירה במשקל 64 ק"ג, ואז החלטתי להתחיל לפתח את הגוף. ההמשך ידוע. איך השגתי את זה? בזכות העקשנות, העקביות וההתמדה. לדאבוני, אנחנו עם של 'חפיף', לא מספיק עובדים בעקשנות ובהתמדה".

כיצד הצלחת לתמרן בין שמירת הלכה להתקדמות בענף ההיאבקות?

"אפשר לשמור את כל תרי"ג מצוות. אפשר להתגבר על הכול. אם יש רצון - יש דרך. לדעתי יש בזה גם קידוש ה', להראות לגויים מי זה עם ישראל".  

ההתמקדות בפיתוח הגוף היא לא חלק מתרבות יוון, המנוגדת לערכי היהדות?

"בתרבות יוון היה מדובר על עם שלם שעסק בזה. אני מדבר על יחידי סגולה, אבל כל אחד והייעוד שלו".

כמי שהיום עוסק בתורה, היית חוזר על אותן שנים בהיאבקות?

"גם בשיא ההתאבקות, תמיד שמרתי קלה כחמורה. זה לא הפריע לי בכלל. אכלתי פירות, שתיתי מיץ, שמרתי שבת וכשרות. מדובר בהחלטה פנימית, שמוציאה לפועל את הכוחות העצומים שבנו".

הרב הלפרין מוסיף כי אדרבה, העיסוק המאסיבי בספורט נתן לו את התשתית הדרושה לעיסוק מתמיד בתורה: "הספורט נתן לי כוחות של ריכוז והתמדה, עוצמה פנימית, כוחות נפש. זה התווה לי דרך איך לא להיכנע, לא להישבר. אם היום אני לומד 18 שעות תורה בריכוז מלא ולא נשבר באמצע, זה מתוך עוצמה פנימית שפיתחתי בספורט".

ספורט תחרותי זה לא יהודי

מהו אם כן היחס הנכון בין פעילות גופנית לבין שמירת, ובין הישגים בספורט תחרותי-מקצועי לייעודו האמיתי של יהודי מאמין? הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, מעביר את קו הגבול בין ספורט למטרת בריאות לבין מה שהוא מכנה "תרבות הספורט": "הספורט האידיאלי לטעמי הוא לא 22 אנשים על המגרש ו-22 אלף אנשים מכורבלים בצעיפים צופים בהם ומריעים כל אחד לקבוצה האהודה עליו, אלא להיפך: 22 יישבו ויריעו, ו-22 אלף יעשו ספורט על המגרש ויפעילו את העצמות", מחדד הרב בפתיחת דבריו. "הספורט הפאסיבי, שעיקרו הוא הצופים שמעריצים קבוצה מסוימת, הוא פולחן של כוחנות, הערצה עיוורת, סגידה לכוח, מעין עבודה זרה. אם אלה ניצחו אז יש אלוקים, ואם לא - חלילה להיפך?! זו אינה גישה יהודית.

"ספורט לשם בריאות זה טוב, כל עוד הוא חובבני זה נסבל. אבל כשמדובר בתחרותיות, מקצועיות - זה חורג מגבול הטעם הטוב, זה לא יהודי. אם מישהו זוכה במדליה רק כי השיג את האחר באלפית שנייה - הרי שהתרבות שלנו היא אחרת. התחרותיות פסולה, הרי בה הצופים רק יושבים מול המרקע, מפצחים גרעינים ומשמינים. זה ההיפך מספורט".

זה לגבי הקהל. אך לגבי הספורטאים עצמם?

"אם אנו שוללים תרבות זו, גם מי שהולך להתחרות בעצמו לא הולך בדרך הנכונה. אם הוא היה מאמן, עוזר לאנשים להבריא - טוב. אם יש ספורטאי טוב, שיילך לבתי ספר לאמן, או אפילו לבתי כנסת - אחרי התפילה יש לעשות תשובה גופנית. אני זוכר שבכפר דרום היו משחקים כל מוצאי שבת כדורסל, וקראו לזה 'תשובה גופנית'".

הרב אריאל מתייחס גם לבעיות ההלכתיות הפרטניות, וגם שם לא רואה כיצד עולים הדברים בקנה אחד. בין הבעיות שהוא מונה: לבוש לא צנוע של נשים, עצם הופעתן של הספורטאיות לעיני קהל רחב, כשרות ועוד. "הרי ספורטאים זקוקים לתפריט מסוים. האם נמצא תמיד שף מיוחד ששומר כשרות בהתאם? זה לא פשוט". הרב מוסיף כי לדעתו היה חילול ה' נורא בכך שנבחרת ישראל היתה שותפה לפתיחת האולימפיאדה בטקס שהתקיים בשבת ובתחרויות בתשעה באב, בלי שאף אחד מהם מוחה על הדבר.

במישור ההלכתי, קובע הרב, אפשר למצוא היתרים כמעט לכל מצב, ולהיכנס אל דרכים דחוקות כדי לשחק. "אבל צריך לדעת שספורטאי כזה מקיים הלכה שהיא גמישה. הוא מותח אותה עד קצה הגבול האחרון רק כדי שיוכל להתחרות. כאן השאלה היא מה סולם הערכים שלו – רוחני-יהודי-הלכתי או תחרותי-יוקרתי-מקצועי".

מאידך, מוסיף הרב, במישור הפרקטי יש לדון בכל מקרה לגופו: "אם לאדם יש כישורים, וידוע שאם לא ניתן לו לפתח אותם הוא יעדיף את אורח החיים החילוני כדי שיוכל להתקדם, בדיעבד יש להתחשב באנשים הללו. לא כאידיאל, אבל במציאות שבה הוא לא מוכן להתפשר על הכישורים שלו, עדיף לשמור אותו במסגרת כדי שימשיך לשמור שבת וכשרות. זה בדיעבד, כדי שלא יעדיפו חיים חילוניים".

איפה עובר הגבול בין תחרויות בין בתי ספר, ישיבות ואולפנות, לבין ספורט תחרותי שלילי?

"כשהייתי ראש ישיבה תיכונית, עודדנו פעילות ספורט של קבוצה שמייצגת את הישיבה. שירגישו שגם בישיבה תיכונית אפשר להגיע להישגים. מאידך, בליל שבת הייתי מדבר על הספורט הכללי ופוסל אותו בכמה מישורים. עודדנו להשתתף במשחקים רק במסגרת אזורית-ישיבתית, לא יותר מזה. חשוב לתת תחושה שהדתיים לא בטלנים ויכולים לנצח, אך מאידך הסברנו להם שלא מדובר באידיאל יהודי".