בשבע 307: גוש קטיף בירושלים

כל המדריכים בבמוזיאון גוש קטיף בירושלים הם ממגורשי הגוש, אבל התצוגה המרשימה מתמקדת, בצדק, בימיו היפים ולא ברגעים האחרונים.

עדי דוד , כ"ז באב תשס"ח

"מוזיאון גוש קטיף בירושלים", רחוב שערי צדק 5, ירושלים. הכניסה ללא תשלום.

כבר שלושה חודשים לאחר הגירוש מגוש קטיף, כשהפצע היה עדיין טרי, הכריזו העקורים שבכוונתם להקים מוזיאון הנצחה לגוש קטיף. השומעים, למודי הבטחות ואכזבות, גיחכו נוכח היוזמה, ושדרן דתי מגל"צ אף הגדיל לעשות ואמר בשידור כי "יצמחו לי שערות בכל הגוף, לפני שהימין יצליח להקים מוזיאון".

אך לפני כשבועיים, שלוש שנים לאחר הגירוש, כנגד כל הסיכויים והסקפטיות, נפתח 'מוזיאון גוש קטיף בירושלים'. הוא הוקם בחסות 'המטה להצלת העם והארץ' דווקא בלב הבירה, בבית פרטי שהושכר במיוחד למטרה זו. "הכניסה היא ללא תשלום, כאשר המטרה היא לחשוף ציבורים שונים, כמו חרדים, חילונים, שמאלנים, ובעיקר נוער, וכאלו שלא תמכו במאבק בגוש קטיף ואולי אף שמחו לאיד", אומרים שם. "המוזיאון יהיה פתוח לקהל עד שנחזור לגוש",  הם מבטיחים.

את פניי קיבל אריאל גרוס, מגורש מנווה דקלים, שהדריך אותי ברחבי המוזיאון. גם שאר המדריכים ומנחי הקבוצות בסיורים במוזיאון הנם מגורשים, "כדי שהכאב יצעק".

רובו של המוזיאון לאו דווקא עוסק בגירוש, אלא שם דגש רב על גוש קטיף בפריחתו. החקלאות, התיירות , הילדים, השמחה והאידיאולוגיה ניבטים מכל תמונה שם ומעוררים געגוע חזק.

מלבד "פינת טרור" ו"חדר כתום" ישנה הרגשה שגוש קטיף עדיין חי ובועט. דווקא המקום שנתנו שם לאופטימיות ולחיים בגוש ולא רק ההתמקדות בחורבן ובצער הגדול, הם שגורמים למבקר שם, יותר מכל, לרצון ולכיסופים לחזור לשם. והפעם, לא מתוך תחושות חולשה או נקמה, מתוך אמונה גדולה וגאוות יחידה.

הופתעתי לראות איך ההיסטוריה חוזרת, על ציר ההיסטוריה היהודית של גוש קטיף וחבל עזה, עוד משנת 1200 לפנה"ס, אז כבש יהודה את עזה, ולמדתי שבשנת 2005 לא היתה הפעם הראשונה בה גירשו יהודים משם.

בפינת הטרור ראינו שברי קאסם ושמות ופנים שלצערנו הספקנו לשכוח, מזוזות שנעקרו בידי חייל שהחזיר אותן למשפחה לאחר מכן, ושברי זכוכיות מבית הכנסת הספרדי שנשרף בתפארתו. 

הגענו ל"חדר הכתום", זה המתאר את המאבק על הגוש. החשיכה שבחדר זה מול האור שמחוצה לו, בתוספת שירת הנערות המיתולוגית, את "תפילה לעני" שהתנגן בחדר הלוך ושוב, שהמשיך להתנגן בלבי גם שעות ארוכות לאחר שעזבתי את המקום, אל מול סרט בן 12 דקות, ללא מילים, שמראה כיצד מפונים האנשים מבתיהם, גרמו לי לשבור את הבטחתי לעצמי. הדמעות החלו לזלוג מעיניי, טוב שהיה שם חושך.

נראה כי מקימי המוזיאון לא ויתרו על תחושת התקווה והאופטימיות, ומיד בצאתי מהחדר הכתום נתקלתי בתמונות עכשוויות של אנשים שגורשו מהגוש, ובמידע על הקהילות החדשות שנוצרו. הפנים בתמונות אולי מחייכות, אבל את הכאב רואים בעיניים. גם של אריאל המדריך.

אז אולי את הכאב הגדול לא מצליח המוזיאון להקהות, אך יתרון ברור שלו ראיתי בעיניי. כשנכנסתי למוזיאון נתקלתי במבקרים חרדים, לפני שיצאתי משם נכנסו אליו גם כמה חילונים. התחושה היא שמשהו מהותי השתנה כאן בשנים האחרונות. נדמה שגם תומכי "ההתנתקות" הנלהבים ביותר מבינים היום שהיתה זו עקירה כואבת ומיותרת כל כך, והלוואי והיו יכולים להחזיר את הגלגל אחורה ולעשות את הדברים אחרת.

בינתיים, הם מצביעים ברגליים ומגיעים גם הם לבקר במוזיאון.