חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

רבנית בפעולה - בגליון השבוע

הרבנית טובה אליהו, שמפיקה סרטים חינוכיים ביחד עם שותפתה סימה גץ, לא מתחילה להבין יוצרים דתיים שמרשים לעצמם לעקם הלכות בשביל לעשות סרטים.
28/08/08, 15:00
חגית רוטנברג

"הכוח של אישה הוא לעשות כמה דברים יחד, בו זמנית", אומרת הרבנית טובה אליהו. כאישה שבעצמה מפיקה סרטים תוך כדי הכנת ארוחת צהריים במטבח, מארחת את הנכדים וגם מכינה שיעורים בפנימיות התורה, משדכת זוגות בטלפון ובמקביל מארגנת את הבית - יש לטובה אליהו על מה להסתמך בקביעה הזו. 


"כשהחברים שלנו הלכו להתנחלויות אנחנו הלכנו לשלומי. לא לכל אחד יש יכולת ליצור שפה משותפת עם הציבור הכללי. לבעלי יש יכולת להתחבר עם כל הציבורים, אולי גם בהשפעת הבית ממנו בא, בית שמחובר ל'עמך'. עם זאת, ארץ ישראל היא תחום לא פחות חשוב בעיניו"
טובה אליהו, היא רעייתו של הרב שמואל אליהו - רבה של צפת, בנו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, ובעצמו אחד הרבנים המובילים כיום בציונות הדתית. אבל היא בהחלט עומדת בזכות עצמה כמפיקת סרטי ילדים וקלטות שמע בעלי תכנים יהודיים שזוכים להצלחה במגזר, וכמי שמחזיקה בעוד שלל עיסוקים, עליהם יורחב בהמשך. למרות זאת, היא אינה מנופפת בדגלי העצמה נשית או מימוש עצמי. בראש סולם העדיפויות שלה נמצאת המשפחה: הבעל, הילדים, הנכדים. 

כאישה שמשלבת עשייה למען הכלל עם גידול משפחה ברוכת ילדים ונכדים, ניתן לדעתך לשלב בין הדברים?

"במבט לאחור, אני חושבת שמשפחה זה הדבר הכי חשוב. קודם כל צריך ללדת ילדים ולגדל אותם. הלוואי שהיו נותנים היום לנשים לגיטימציה לשבת בבית לפחות בעשור הראשון לנישואין ולגדל את ילדיהן בנחת. שהן לא יהיו מוכרחות לעשות הכול בגלל לחצי החברה. אני מרגישה שעבדתי מאוד קשה, והייתי רוצה לראות את הבנות והכלות שלי פחות עובדות בחוץ ויותר חיות בנחת".

אבל מה אם למישהי יש כישרונות והיא רוצה להוציא אותם אל הפועל?

"אפשר ללמוד גם בגיל מאוחר, עד 120, אבל ללדת אי אפשר עד 120. אני התחלתי לעשות סרטים אחרי שכבר היו לי חמישה ילדים, והתחלתי ללמד במדרשה כשכבר היו לי שבעה ילדים. מה בוער? החיים די ארוכים, אפשר להספיק הכול", היא מרגיעה, ולסיכום קובעת: "הדבר הכי יפה שיש לי זה הילדים שלי והמשפחות היפות שהקימו בעצמם. מה יש לי יותר טוב מזה?".

סליחות או טלוויזיה


"כשהרב אליהו קיבל דום לב ועבר החייאה של שעה וחצי - אי אפשר לתאר מה עבר עלינו. אני הרגשתי פחד נוראי וגם חוסר השלמה - לא יכול להיות שיקרה לו משהו, הרי כולנו נשענים עליו. בכלל, זה הלם שהאדם שאני מכירה כבר למעלה מ-30 שנה ותומך בנו כל החיים, פתאום נמצא במצב שצריך שאנחנו נתפלל עליו"
טובה אליהו (לבית לקס) נולדה בשכונת בית וגן הירושלמית. בתום שנות בית הספר היסודי ב'בית יעקב' היא המשיכה את לימודיה בתיכון 'פלך', שגם הוא היא אז מוסד תורני ("הלכנו עם חולצות שלושת רבעי וגרביים") אך בעל תפישת עולם ציונית. בגיל 18 היא כבר היתה מאורסת לשמואל אליהו, תלמיד ישיבת 'מרכז הרב', כך שאת שנת הלימודים הראשונה במכללת 'בית גן', עשתה בהמתנה ארוכה לנישואיה.

מה חשבת אז על זה שאת עומדת להיות כלתו של הרב מרדכי אליהו, על כל המשתמע מכך?

"הייתי מדי צעירה אז מכדי להבין את מלוא המשמעות של זה", היא מודה.

לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בירושלים, כאשר הוא לומד לקראת הסמכה לרבנות ודיינות בעוד היא מסיימת את לימודיה במכללה. במהלך התקופה הזו חיו בני הזוג שלוש שנים בחיספין, לשם נמשך הרב שמואל בעקבות חברותא שהביא אותו לכולל הרבנות של הרב גורן במקום.

מדוע הייתם צריכים להרחיק עד חיספין בשביל לימודי הרבנות?

"משך אותנו הרעיון להיות עצמאיים, לא להיות תלויים רק בהילה של האבא הרב", היא מסבירה, "ומאז אנחנו עצמאיים", היא מחייכת.

לאחר כמה שנים בירושלים ולידת הילדים הראשונים, הגיעה לביתו של האברך הצעיר שמואל אליהו משלחת מעיירה צפונית רחוקה בשם שלומי. "לפני כן לא שמעתי בכלל על המקום", מספרת אליהו. המשלחת, שכללה את ראשי המועצה המקומית ונציגי התושבים, ביקשה מבעלה לקבל על עצמו את תפקיד רב המקום, במקום הרב הקשיש שכיהן לפניו. "לא היינו כל כך מפורסמים. כנראה שפנו אליו אז כי הוא היה הבן של אבא שלו", היא משערת. הצעת משרת הרבנות בעיירה על גבול הלבנון היתה קשה לעיכול בתחילה, לפחות מבחינתה של טובה אליהו: "זה היה די שוק. היינו מאוד מסודרים, לא היתה לנו שום סיבה לעזוב את ירושלים. היתה לי עבודה בבית ספר נועם, הילדים למדו בתלמוד תורה 'מורשה', ההורים שלנו גרו פה, היה פשוט טוב. אבל מצד שני הרגשתי את הרצון העז של בעלי לצאת לשליחות למען עם ישראל, לא להתבוסס בשמנת".


"אצלנו מלמדים תורה שמתאימה לנשים. לא הופכים נשים לגברים. אנחנו לא מביאים פלפולים בגמרא, אבל אני משתמשת הרבה באגדתות מהש"ס, שיש בהן המון מחשבה, אמונה ועומק. מהלימוד הזה צריכות לצאת בנות שירצו להתחתן וגם שבנים ירצו להתחתן איתן. לבנות כאלה יש המון מה ללמד את הבנים. הן תוכלנה להביא לזוגיות דברים מדהימים מתוך לימוד הפנימיות"
ההחלטה נפלה, ומשפחת אליהו הצעירה עברה לשלומי. בעוד הרב שמואל אליהו מתערה בהדרגה בעיירה ולומד להכיר את תושביה, מלבד מילוי תפקידיו הרשמיים כרב המקום, חוותה טובה את קשיי ההסתגלות למקום החדש. גרעין משפחות של בוגרי כולל 'מר"צ' הצטרף בהמשך למשפחת אליהו. כחלק מהקו האידיאולוגי של פעילותם במקום, התפזרו המשפחות הדתיות ברחבי העיירה, ולא התרכזו בבלוק מגורים אחד. גם הילדים למדו בבתי הספר הרגילים בשלומי, ולא במוסדות חינוך נפרדים. "רצינו להיות חלק מהמקום באופן אמיתי, ולא לבוא ו'לגייר' מבחוץ". להחלטות עקרוניות אלו היה, כמובן, מחיר. "זה היה מאוד קשה", נזכרת אליהו. "במיוחד מה שקרה עם הילדים הקטנים. היו פערים גדולים בינם לבין הילדים האחרים בבית הספר. הילדים שלנו באו מתלמודי תורה, לא היתה להם טלוויזיה בבית". כדי להמחיש את הפער, מספרת אליהו על בוקר אחד של חודש אלול בו הגיע בנה עייף לכיתה. כשנשאל לפשר עייפותו הסביר שהוא קם עם אביו לסליחות לפנות בוקר מדי יום. כשסיים, קם ילד אחר ואמר: "אז מה, גם אני עייף. אני ראיתי טלוויזיה עד השעה שבה אתה קמת".

המציאות אז גם היתה שונה מאוד מהווי הגרעינים התורניים כיום, מסבירה אליהו. "היום הכול מובן מאליו, יש המון גיבוי, הרבה משפחות יוצאות יחד. אנחנו יצאנו כמשפחה בודדת, וגם כשהצטרפו עוד משפחות - הילדים שלנו היו הגדולים שבחבורה. אתה רוצה להיות מחובר לעם ישראל, וכך גם מחנך את ילדיך. אבל כשהילד מתחבר למשפחה בעייתית, שרואים שם בבית דברים נוראים בטלוויזיה, אתה אומר לו: 'אל תתחבר לילד הזה'. אבל הילד אומר לך 'מה עם ואהבת לרעך כמוך?', ואתה בבעיה קשה, אתה נקרע". בשל הקשיים, העבירה טובה אליהו את ילדיה לאחר שלוש שנים ללמוד ב'נועם' קרית אתא.

אליהו וחברתה לגרעין התורני במקום, סימה גץ, שבעלה שימש כראש הכולל, הבינו שאת הפערים שנגרמים לילדיהן יצטרכו להשלים בעצמן. הן בחרו לשם כך דרך יצירתית. "קודם כל, בעלי ישב ולמד עם הילדים תנ"ך כל יום. בשלוש השנים שעשינו בשלומי, הם סיימו ללמוד את כל התנ"ך כמה פעמים. אבל חוץ מזה, התחלנו סימה ואני בפרויקט משותף: הפקנו קלטות שמע שעסקו בסיפורי התנ"ך, אותן השמענו לילדים לפני השינה". הקלטות עסקו בסיפור פשט הכתוב תוך שילוב מדרשים המעשירים ומבארים את הפשט. הקלטות התגלו כמוצלחות, ושתי הנשים החליטו לזכות ברעיון את כלל ילדי ישראל. במהלך השנים המשותפות בשלומי הן הוציאו יחד 12 קלטות, שעוסקות בסיפורי יהושע, שופטים, שלמה המלך, רות ויונה. ההפקה המקצועית כללה שכירת אולפן, שימוש באפקטים קוליים, כתיבת תסכית והעסקת קרייני רדיו שהקריאו אותו. התגובות שהתקבלו, מספרות השתיים, היו מדהימות. "דורות של ילדים גדלו על זה. יש כאלה שאמרו שבזכות ההאזנה לקלטות הללו בילדותם הצליחו בבגרות בתנ"ך". כעת מקוות השתיים להעביר את הסידרה לדיסקים.

הייתן שתי נשים חסרות ידע מקצועי, ללא קשרים ומימון. איך לקחתן על עצמכן פרויקט הפקתי שכזה?

"היוזמה פשוט באה, והעיקר - לא לפחד כלל", מחייכת אליהו. "אפשר לעשות הרבה דברים בחיים, רק צריך להיות משוגע לדבר. השגנו תקציב ממישהו שהעניין מצא חן בעיניו, ושכרנו את אנשי המקצוע הדרושים כך שהכול ייצא מקצועי ויפה". 

חינוך כמו במרכז

כאמור, על משפחת אליהו עברו שנים לא קלות בשלומי של לפני 20 שנה, שהיתה אז מדבר שממה רוחני. אך הרב שמואל אליהו הצליח להפריח את אותו מדבר ולזרוע בו זרעים שברבות השנים הפכו לשדה של גרעינים תורניים שהתפרשו באזור כולו. אחת הפעולות שנקט היתה הקמת אולפנת 'צביה' בשלומי, אליה הגיעו בנות מהקריות וגם בנות מקומיות, מה שהעלה את הרף הלימודי והחינוכי. המוסד, שבראשו עמדה סימה גץ, נסגר אמנם לאחר כמה שנים, אך הוא היה זה שנתן דחיפה להקמת מוסדות דומים בצפון. "בעלי עשה אצלם מהפכה חשיבתית במערכות החינוך", מספרת אליהו, "חשיבה שאומרת שהציבור שם אינו נחשל ומגיע לו לא פחות ממה שמקבלים במרכז הארץ. הוא דיבר עם הפיקוח ועם המנהלים ויצר מרחב שבו ניתן להתחיל לפעול. חברי הגרעין שהיו איתנו השתלבו בבתי הספר, אנשי הכולל עמדו בקשר עם התושבים, והתושבים שיתפו פעולה". 
  
למרות הקשיים שחוותה, מבקשת אליהו להדגיש: "אני מאוד אוהבת את שלומי, ומקווה שגם הם שם זוכרים לנו חסד נעורים. הם עדיין מאוד קשורים אלינו, ובעלי מוזמן לחתונות של אנשים משלומי". במבט לאחור, היא שמחה על הזכות שנפלה בחלקה לעשות את אותן שנים בשלומי: "אני מודה לקב"ה על הזכות שהיתה לנו שם להכיר אנשים נפלאים, לא לשפוט לפי מראה עיניים. זה היה בשבילי בית הספר הכי טוב על עם ישראל. הייתי מאוד סטיגמטית לפני שבאתי לשם, ואילולא בית הספר הזה שעברתי – לא הייתי שמה אסימון על האנשים האלה", היא מודה בכנות. "יש משפחות שכלפי חוץ נראו מאוד לא מסורתיות, אבל יש מצוות מסוימות שעליהן הקפידו בצורה מדהימה, כמו טהרת המשפחה. החיבור קיים אצל כולם, אבל צריך לדעת לכוון אותו נכון. אני גם מאוד מעריכה אותם על היחס שנתנו לנו. חיבקו אותנו בחום. היינו מאוד צעירים כשבאנו לשם, והיתה להם הענווה לקבל מאיתנו".   
 
את מרגישה ששילמת מחיר אישי או משפחתי כתוצאה מאותה שליחות?

"הודו לה'", היא עונה ללא היסוס, "הילדים שלי יצאו כולם צדיקים ויודעים להתחבר לעם ישראל. הם רק הרוויחו מהניסיון שעברו שם. הם מסוגלים לדבר עם כל אחד בשפה שלו. איפה שלא תשימי אותם - הם ייפלו עם שתי הרגליים על הקרקע. הם חבר'המנים, לא מפחדים מהחיים". ואכן, חלק מילדיה של אליהו המשיכו בשליחות של התחברות לעם ישראל: בנה הגדול, עמיחי, נשוי+3, עשה כמה שנים בגרעין תורני בתל אביב וכיום מחנך בישיבה התיכונית בחיספין. בנה השלישי, אריאל, נשוי+3, מתגורר בחריש, יישוב מעורב על קו התפר. שאר הילדים הם: אלעד, הבן השני, נשוי+5, לומד בכולל דיינות ברחובות. רחלי, נשואה+2, בעלה אברך בישיבת מצפה יריחו, שם הם מתגוררים. ינון, תלמיד ישיבת מצפה יריחו, אפרת, תלמידת אולפנת הרב בהר"ן, וישי, תלמיד הישיבה התיכונית במירון. 

הרב שמואל אליהו, אומרת רעייתו, ממשיך גם היום לראות את עיקר שליחותו באפיק העשייה למען עם ישראל. הוא עמד בראש 'קרן מורשת', שהיתה בית היוצר לגרעינים תורניים רבים ברחבי הארץ. הוא ממשיך לשמור על קשר מתמיד עם חברי הגרעינים, משייט ברחבי הארץ כדי לתמוך, לעודד ולייעץ. "זה מאוד חשוב לו. כשהחברים שלנו הלכו להתנחלויות אנחנו הלכנו לשלומי. לא לכל אחד יש יכולת ליצור שפה משותפת עם הציבור הכללי. לבעלי יש יכולת להתחבר עם כל הציבורים, אולי גם בהשפעת הבית ממנו בא, בית שמחובר ל'עמך'". עם זאת, היא מדגישה, א"י היא תחום לא פחות חשוב בעיניו. בימי המאבק על גוש קטיף ירדה משפחת אליהו בכל שבת ליישוב אחר בגוש, וגם לאחר הגירוש שותף הרב אליהו למהלכים במאבק על שלימות הארץ, ואף משמיע קול תקיף ומשמעותי בסוגיות שעל הפרק.

בעירם של גדולי ישראל

עם פטירתו של רבה הספרדי הקודם של צפת, הגיעה פנייה לרב אליהו לאייש את התפקיד. ההצעה החדשה דווקא קסמה מאוד לרעייתו: "צפת זה חלום!" היא מתמצתת במשפט אחד את אהבתה הגדולה למקום, ומסבירה בעיניים בורקות: "בשבילי זו זכות עצומה להיות שם. זו עיר שבה ישבו כל גדולי ישראל לפני חמש מאות שנה, שכל מה שיש לנו היום זה מהם. ישבה שם חבורה מאוחדת ומגובשת שהנחילה לנו את המסורת הקבלית, ההלכתית, השירית. הכול יצא מצפת.

לחשוב שנגור שם ושבעלי יהיה רב העיר ראיתי את האפשרות הזאת כזכות גדולה, ואני רואה זאת כך עד היום. אני מאוד אוהבת את העיר, ובכל פעם שאני יוצאת ממנה אני כבר מחכה לחזור בחזרה. בצפת יש רוחניות שפשוט מרגישים אותה".
כהמשך ישיר לשליחות הקודמת נכנס הרב שמואל אליהו לרבנות העיר צפת, וכדרכו - פעל הרבה מעבר לדרישות הפורמליות. התוצאות מרשימות: כיום, מספרת אליהו, כל בתי העסקים בצפת מחזיקים בתעודת כשרות וכולם גם סגורים בשבתות.

הסוחרים שומרים שבת למרות שמדובר בעיר מתוירת?

"הם הבינו שכדאי להם, כי התיירות היא בעיקר דתית, וגם הכשרות של הרבנות צפת היא נחשבת". אגב, את הדגם של מערך ההשגחה שפותח ברבנות צפת אימצה גם הרבנות הראשית לישראל.

במקביל לפעילותו הנמרצת של הרב, נכנסה רעייתו לתפקיד הרבנית: במשך שנים רבות העבירה שיעור מדי שבת לקהל הנשים בצפת, בכל פעם בשכונה אחרת בעיר. קודם לכן ארגנה ערבי נשים גדולים אחת לחודש. אולם אליהו, אישה נמרצת ויצירתית, לא הסתפקה בכך, ומצאה את עצמה משובצת בכמה שדות פעילות במקביל: היא מחנכת ותיקה באולפנת מירון, מעבירה שיעורים לבנות במדרשת 'צפנת' בצפת, מרצה לענייני משפחה במכון 'מבשר שלום' באזור הצפון, עוסקת בשידוכים ובהפקת סרטים (על כך יורחב בהמשך), ומעל לכל: אמא וסבתא ללא הפסקה.

שיעורי התורה שהיא מעבירה מושתתים ביסודם על לימוד 'פנימיות' - קבלה וחסידות. "כל מה שאני מלמדת נלמד גם בפן הפנימי, תוך התבססות על כתבי האר"י. אנחנו רוצים למצוא רבדים נוספים בכל דבר".

איך את מסבירה את המשיכה הקיימת היום לתחום של פנימיות התורה?

"לאנשים היום יש נטייה לרוחניות. חלק מהעניין זה גם הטרנד של נסיעה להודו. מחפשים יותר את החיבור לעץ החיים ופחות לעץ הדעת, ולימוד פנימיות התורה נותן את החיבור של החיוּת לתורה. זה מחייה את האנשים. הם משתוקקים לא רק לרובד הפלפלני, אלא לרדת לשורש החיים של הדברים".

במדרשת 'צפנת', בה היא מלמדת, יש קו חינוכי ברור בכל הנוגע לחיבור בין נשים ללימוד תורה. "אצלנו מלמדים תורה שמתאימה לנשים. לא הופכים נשים לגברים. אנחנו לא מביאים פלפולים בגמרא, אבל אני משתמשת הרבה באגדתות מהש"ס, שיש בהן המון מחשבה, אמונה ועומק. יש הרבה דברים שנשים יכולות ללמוד ולהתפתח מהם כנשים, וזה הקו שמובילה ראש המדרשה, הרבנית טובה בזק. מהלימוד הזה צריכות לצאת בנות שירצו להתחתן וגם שבנים ירצו להתחתן איתן. לבנות כאלה יש המון מה ללמד את הבנים. הן תוכלנה להביא לזוגיות דברים מדהימים מתוך לימוד הפנימיות. לדעתי, זוג גם חייב ללמוד ביחד בשביל לפתח את החיים הרוחניים בבית".

מזווגת זיווגים

תחום העיסוק בחיבור זוגות תופס חלק נכבד מזמנה, וזו גם אחת המשימות היותר חשובות בעיניה. אפילו כעת, תוך כדי הראיון, היא עונה לטלפון, כאשר מעברו האחר של הקו מבקש בחור לקבל תשובה לגבי בחורה מסוימת שאותה הוא מבקש להכיר. "אני מתפללת על זה בכל תפילה שלי", היא אומרת, "מתפללת לקב"ה שיזכה אותי לחבר בין זוגות".

היא לא מכנה את עצמה בשם 'שדכנית', גם כי הכינוי מרתיע את הצעירים, וגם כי הוא מזכיר לה את דמות ה'יענטע' של העיירה. "יש לי מאגר גדול וברוך ה' גם הצלחות, אבל החיבור קשה כקריעת ים סוף, לא רק לבני הזוג אלא גם למקשרת ביניהם. זה מאוד מורכב וצריך הרבה יצירתיות כדי להתאים בין בני זוג". הזוגות המשודכים על ידה זוכים לליווי שלה, לייעוץ, לעיתים לתיווך בין ההורים, ובעת הצורך גם לייעוץ אצל הרב מרדכי אליהו. כשאני מבקשת סיפורי הצלחות, היא מספרת שני סיפורים שלקח בצידם: "היה זוג שליוויתי הרבה זמן והם התארסו. כמה ימים לפני החתונה הבחור הודיע שהוא מבטל כי הוא לא בטוח. היתה לי התלבטות מה לומר להם, איזו אחריות אני צריכה לקחת פה? בסוף אמרתי לבחורה שתחשוב באמת אם היא רוצה להתחתן עם בחור כזה, כי אולי הוא יעשה לה עוד תרגילים כאלה בחיים. לבחור אמרתי שאם הוא לא יתחתן עכשיו, הוא לא יתחתן לעולם, כי אף פעם הוא לא יהיה מסוגל לעבור את סף הפחד. ברוך ה' הם התחתנו, והם זוג מתוק ומקסים". בחור אחר, אותו הפגישה עם מישהי, התלונן כל העת שהיא "לא מספיק יפה". "בהתחלה הייתי נחמדה אליו, אבל כשהוא המשיך, אמרתי לו 'תסתכל על עצמך בראי קודם'. היום הם נשואים באושר.

צריך לדעת מתי להשתמש בלשון רכה ומתי בלשון קשה, מתי לתת כתף ומתי 'פליק' קטן. בעיקר צריך הרבה תפילות", היא מסכמת את סוד המקצוע.

לאחרונה עלה לדיון נושא הרווקות המאוחרת במגזר, ובפרט התופעה המכונה 'הביצה', של רווקים ורווקות מבוגרים שחיים כקהילה. מה דעתך על התופעה?

אליהו נותנת תשובה חד משמעית: "זו דוגמה מובהקת לאנשים שלא שומרים הלכה ולכן לא מתחתנים. אפשר לראות עין בעין שבציבור התורני והחרדי מתחתנים יותר. החבר'ה האלה מתירים לעצמם כל מיני דברים, אז למה שירצו להתחתן אחר כך? אני לא אומרת שזה כולם, אך זאת האווירה החברתית שם".

את לא חושבת שהם פשוט לא מוצאים את בן או בת הזוג שלהם?

"אני לא מאמינה בזה. לדעתי אין להם רצון להתחתן. יש שם בעיה אמיתית - לא רוצים להתחתן כי נישואין זה עול. הם יצרו לעצמם מציאות שמעניקה להם את הדברים האלו בלי מחויבות, אבל זה זיוף. בסוף זה יכה אותם ישר בפנים. עכשיו הם צעירים ויפים, אבל זה עובר מהר מאוד".

קולנוע כהלכה

אפיק מעניין, אולי גם מפתיע משהו, בו משקיעה הרבנית אליהו את היצירתיות שלה, הוא הפקת סרטים לכל המשפחה ברוח ההלכה, תחת השם 'תהילות'. הפקת הסרטים באה כהמשך ישיר של הפקת הקלטות בתנ"ך יחד עם סימה גץ. זמן קצר לאחר שהפסיקו את הוצאת הקלטות, הציע הרב שמואל אליהו לשתיים לייצר סרטים בנושאים הלכתיים, כיוון שבבתי הספר תחום ההלכה אינו מרתק דיו, וסרט יכול להיות דרך חווייתית על מנת להקנות את מושגי ההלכה לילדים. עד כה הפיקו השתיים קרוב לעשרה סרטים, שרובם מבוססים על ספרי ילדים שכתב הרב שמואל אליהו בעבר, וכעת זכו לעיבוד מחודש כתסריט, ולתרגום ויזואלי על המסך. בין הסרטים: 'ליל הסדר אצל הסולטן' על הלכות פסח, 'משימה חשאית בדמשק' על הלכות חנוכה, סרטים על ר' שמעון בר יוחאי ור' יהודה בר עילאי, ועוד. בין השאר יצא גם הסרט 'הפצמ"ר האחרון', שצולם בכפר דרום, בו מאוגדים סיפורי הנסים מהגוש שכתב הרב שמואל אליהו בספר 'על הנסים'. לקראת ראש השנה ייצא סרט נוסף, שעוסק ביום בו ישראל מפציצה את הכור הגרעיני באיראן, ואגב כך מעביר מסרים בציונות ובאמונה, ובמקביל את הלכות ראש השנה. 

לסרטי 'תהילות' יש כמה מאפיינים ייחודיים על פני שאר הסרטים המשווקים בשוק הדתי והחרדי. הראשון הוא התפישה הציונית והארץ ישראלית המשתקפת בהם. סימה גץ מסבירה כיצד הדבר מתבטא בסרטים: "עסקנו למשל בדמויות של רשב"י ור' יהודה בר עילאי. אנחנו מחיים את הדמויות כפי שחיו בארץ ישראל. התורה שלהם נטועה בהליכה בארץ. כל הסיפורים קרו בא"י. בסרטים אחרים יש לנו, למשל, בוגר ישיבת הסדר שעובד כסוכן מוסד. אנחנו מראים איך הוא מתנהל בישיבה, לוקח על עצמו משימה לאומית ובוחן כיצד לנהוג מבחינה הלכתית". אליהו מוסיפה כי גם בסרט החדש, על פיצוץ הכור באיראן ע"י ישראל, יש מסר לאומי: "אנחנו מביעות שם רצון שמדינת ישראל תחזור לימיה הטובים. שתדע לקבל החלטות, לעשות מה שצריך לעשות".

מה החשיבות שראיתן ביצירת סרטים דווקא?

גץ: "היהדות מלאה חוויות. הכול עובד על חושים: הסוכה עם כל הריחות והצבעים שבה, הבדלה, הנחת אבן על קבר, שבת, הכול חוויות. אנחנו רוצים להעביר את כל החוויה הזו דרך המסך. הילדים היום מקבלים חוויות באינפוזיה מהעולם הלא יהודי. משפחה למשל זה תמיד חג ההודיה או חג המולד. זה מה שנכנס לילדים במדינה. למדתי שהזהות שהאדם מעצב מבוססת בעיקר על החוויות שהוא רוכש בילדות, לכן אנחנו רואות בסרטים האלו שליחות".

גץ עצמה, תושבת מעלות, מורה באולפנת 'צביה' במקום ואשת ראש הכולל במעלות, הלכה ללמוד תסריטאות על מנת לשפר את כתיבת הסרטים. היא מספרת על התמודדויות ייחודיות שלהן כנשים שומרות הלכה ביצירת הסרטים: "היינו רוצות לעשות סרטים על התנ"ך, אבל זה דבר מאוד בעייתי שדמות של משה רבנו למשל תיחקק בצורה מסוימת בראשו של הילד. לכן גם בסרטים על רשב"י ור' יהודה בר עילאי הקפדנו שהם לא יופיעו כדמויות ראשיות בסרט. תמיד מספרים עליהם בגוף שלישי או שמשתמשים בטכניקות אחרות".

השתיים מקפידות שכל אנשי הצוות המקצועי שהן מגייסות יהיו אנשים יראי שמיים (השחקנים למשל באים מתיאטרונים דתיים כמו 'תאיר', 'אספקלריא' ועוד), כדי שלא תהיה אווירה של קלות ראש על הסט.

יש היום דתיים שיוצרים קולנוע וטלוויזיה, אך יצירתם אינה עומדת בדרישות ההלכתיות. כיוצרות קולנוע דתיות, מה עמדתכן בעניין?

אליהו מסרבת להתייחס לשמות ספציפיים, אך מבהירה את עמדתה: "אנחנו משתדלות ללכת על פי ההלכה ממש, לא מחפשות רבנים שיתירו לנו דברים. אולי אנחנו אפילו מחמירות יותר, על פי מידת חסידות. אנחנו בוחרות במודע ללכת על הצד היותר מוקפד, כי אנחנו רוצות סרט משפחתי ללא ספקות".

היוצרים האחרים טוענים שאי אפשר ליצור קולנוע על פי ההגבלות ההלכתיות המחמירות, למשל בכל הקשור בהופעת נשים.

"יש פתרונות", אליהו נחרצת, "אפשר לצלם גבר ואישה לא על אותו סט או להשתמש בטריקים אחרים. אנחנו למשל מעסיקות רק שחקנים גברים. אבל לגופו של עניין, אני לא מבינה בכלל את הטענה: בגלל שרוצים לעשות קולנוע מותר לעבור על הלכה?! מה ההווא-אמינא בכלל?! גם אני אשמח שכל ילדי ישראל יראו סרטים שלי, אבל לא אעבור לשם כך על שום הלכה".

את תקופת הצילומים האינטנסיבית צולחת אליהו בסיועו של הבעל והפרגון של הילדים הגדולים. "אבל ברוך ה' שלא מצלמים כל החיים", היא אומרת. לשתי השותפות יש עוד רעיונות רבים, אך לשם הסרטתם הן זקוקות לתקציב. עד כה ממומנים ומשווקים הסרטים באמצעות 'שעלי תורה', רשת גרעינים תורניים בראשות הרב רחמים ניסימי. הרב ניסימי הכיר בחשיבות החינוכית של המיזם, וחיבור האינטרסים הוליד הסכם לפיו 'שעלי תורה' יממן את הסרטים, וההכנסות מהמכירות ייתרמו ל'שעלי תורה'.

עדיין צריך להתפלל

הפגישה עם טובה אליהו מתקיימת ממש בפתח הבניין בו מתגורר הרב מרדכי אליהו, ברחוב כנפי נשרים בירושלים. בתקופה זו מלווה משפחת אליהו את שהותו של הרב בבית החולים, בתורנות שמחולקת בין כל בני המשפחה מאז שנכנס הרב לבית החולים בפסח האחרון.

הרב נמצא עדיין בטיפול נמרץ, מדווחת כלתו, אבל במצבו מורגשת כבר מגמת השתפרות, מלווה בעליות וירידות. מבחינה תפקודית, למרות שעבר כמה אירועים מוחיים והתקף לב, ממשיך הרב גם ממיטת חוליו להתפלל וללמוד בחברותות עם בניו. הרב עונה לשאלות דחופות שמשוגרות אליו, ואף עושה כמה פסיעות ברגל. "עדיין צריך להתפלל עליו. הוא עובר הרבה סבל וייסורים וזה לא מגיע לו", אומרת אליהו בכאב. "קשה לנו לראות אותו סובל. הוא פשוט איש מדהים, ואני כל פעם מתפעלת מחדש מכוח הרצון שלו להחלים. הוא משתף פעולה עם הפיזיותרפיה, עם כל דבר. הוא ממש רוצה להבריא ולא מתייאש. הרב שומר על מצב רוח וחוש הומור. כל פעם שאנחנו אצלו, אני שומעת ממנו בדיחה".

היא מנסה להיזכר בבדיחה ששמעה ממנו לאחרונה, ומשחזרת דו שיח בינו לבין רעייתו הרבנית: "בתשעה באב הרבנית שאלה אותו בצער למה זה שאיש כמוהו כל כך סובל. הוא כאילו לא הבין על מה היא מדברת: 'אני סובל?' הוא התפלא, 'את זאת שסובלת!'". אליהו מוסיפה שהרב מעודד את כל בני המשפחה ולא מגלה להם את ייסוריו. בכל זאת, הם מודעים לכאבים החזקים שמהם הוא סובל, אך הוא מקבל את הדין: "במופלא ממך אל תדרוש", היא האמרה השגורה בפיו ביחס למצבו.

מה שמחזק את המשפחה בחודשים הללו, על העליות והמורדות שחוו במהלכם בבית החולים, היא הידיעה שבכל העולם מתפללים לרפואתו של הרב. וכשאליהו אומרת "בכל העולם", היא מצרפת לכך עדות מעניינת: "פגש אותי בצפת בעל חנות שסיפר לי שהוא נסע לביקור במרוקו. אפילו שם הוא שמע בשבת בבית הכנסת שהתפללו לרפואתו של הרב מרדכי צמח בן מזל טוב". התופעה הזו של התפילה המאחדת את כלל המגזרים, היא מעין נקודת שיא בעיניה: "החלום של הרב אליהו תמיד היה העניין של האחדות. הוא בעצם הצליח לממש במשהו את השאיפה הזו בכך שחרדים, חילונים, ציונים ואנשים מכל הסוגים מתפללים יחד לרפואתו, שיבריא ויוכל להמשיך בהגשמת שאיפותיו אלו".

במהלך האשפוז היו כמה רגעים קריטיים במיוחד במצבו של הרב. איך אתם כמשפחה עברתם את אותם רגעים?

היא נזכרת, וממבע הפנים נראה שהתחושות כאילו עולות בה שוב: "איזה רגעים עברנו, אני לא רוצה לחשוב על זה", היא נאנחת. "כשהוא קיבל דום לב ועבר החייאה של שעה וחצי – אי אפשר לתאר מה עבר עלינו. אבל לא רק עלינו כאנשים פרטיים, אלא על כל עם ישראל. הרגשנו שהוא אבא של כולם וכולם המשפחה שלנו. אני הרגשתי פחד נוראי וגם חוסר השלמה – לא יכול להיות שיקרה לו משהו, הרי כולנו נשענים עליו. לא ייתכן שיקרה דבר כזה. בכלל, זה הלם שהאדם שאני מכירה כבר למעלה מ-30 שנה ותומך בנו כל החיים, פתאום נמצא במצב שצריך שאנחנו נתפלל עליו".

מה החזיק אתכם ברגעים הקשים?

"ידענו שכולם מתפללים ושעם ישראל לא יוותר עליו. זה נתן כוח ותקווה".

ניסים גלויים אירעו במחלקת טיפול נמרץ בעין כרם במהלך הימים שחיי הרב היו תלויים על חוט השערה, וגם הרופאים עצמם מודים בכך. "הרופאים אמרו לנו שהם לא מכירים מקרה כזה. בכל ההיסטוריה הרפואית בכל העולם, אין תקדים שאפשר ללמוד ממנו על המקרה הזה. הצנתר סיפר שאם היה שולח לעמיתיו את הדיסק של הניתוח שנעשה לרב, הם היו אומרים לו שזה מפוברק. חברי הצוות הרפואי אומרים שהם מרגישים עכשיו שיש ה' בעולם, שהם לא בעלי הבית. הם גם מבקשים מאיתנו להתפלל לפני כל פעולה שהם עושים, כי הם נוכחו בעליל שזה עוזר". גם הרב מרעיף אהבה ודאגה על הצוות המטפל בו ומברך אותם. מאז שהוא במחלקה, נערכים תמיד הבדלה וקידוש לכל הצוות. "יש לו הכרת הטוב כל כך גדולה, זה מדהים", אומרת אליהו. "הרופאים גם מספרים על נסים אחרים שמתרחשים במחלקה מאז שהוא שם".

באילו נקודות החיים בסביבתו הקרובה של הרב השפיעו עלייך במיוחד?

"מדובר באדם גדול ועצום מכל בחינה. תלמיד חכם עצום, בעל מעמד, נחשב בעיני אנשים רבים שלפתחו משחרים פונים מכל הסוגים. ועם כל הגדלות הזו, כשאני מגיעה הביתה, הוא שואל: 'אכלת כבר ארוחת בוקר?'. הוא קודם כל בן אדם, עם כל היחס האישי שהוא נותן. הוא יודע מה כל אחד מאיתנו אוהב, מפנק אותנו. הוא יכול לשבת עם נכד ולדבר איתו שעה וחצי עד שירגיש שהילד קיבל מענה".