בשבע 307: מכתבים

קוראי העיתון , כ"ז באב תשס"ח

ומה עם כבוד התנ"ך? (בתגובה לידיעה 'בעקבות המחאות, האלוף הכהן ביטל את השתתפותו', גיליון 306 )/ עמיחי ברוך אליאש, כרמי צור

הזמנתו של גרשון הכהן, מפקד אוגדת הגירוש, לסימפוזיון בבי"ס שדה כפר עציון, מקוממת ומרגיזה. אך צורם לא פחות שעל כבוד אחינו המגורשים מחו רבים, ואילו על כבודו של התנ"ך וכבודו של אדוננו דוד משיח ד' אף אחד לא חש למחות.
אילו היו עושים סימפוזיון על מרד גטו ורשה ומזמינים אליו מכחיש שואה – רבים היו מתקוממים ומוחים, וכאן נקבע סימפוזיון על דוד המלך, והוזמנו לדבר אנשים שמכחישים את התנ"ך ואינם מאמינם בנביאי האמת והצדק (כמו יוסי שריד), ואין פוצה פה ומצפצף.

הלב כואב עד כמה התקלקלנו מהפלורליזם ה'נאור' והמנוכר, שלבנו מתייחס בקרירות שכזאת לחרדה הגדולה שדבר ד' העליון והנצחי נהיה ככלי משחק שכל אחד יכול לדרוך עליו או לשחק בו כרצונו, ויש לו מקום אצלנו בביתנו, ובלבד שלא יהיה מכוחות הגירוש.

אהוד ברח/ אהד שגב, יבנה

כמוסיקאי בעל אוריינטציה אמונית, אני קובל על התנהגותו של הזמר אהוד בנאי שביטל ברגע האחרון את הופעתו בהרי חברון לזכר ההנרצחים והמשפחות השכולות. לדעתי צריך להחרימו עד שיחזור בו, ולא לשחק לידי הזגזוג שלו ושל עוד אמנים הרוצים ליהנות מכל העולמות.

גם התבטאויותיו החמורות של בנאי בעד הגירוש היו צריכות להיות תמרור אזהרה למארגני הערב. משפחת בנאי ידועה בכישרונה האמנותי, אך גם בהתערותה עם האליטה התרבותית-שמאלנית ששלטה פה בעשורים האחרונים.
אני אישית החרמתי את כל האומנים השמאלנים לאחר גירוש 2005, ומסתפק במוסיקה יהודית, חסידית ולועזית בדרך למהפכה תרבותית-אמונית.

אני קורא לכולם ללמוד מהזמר אריאל זילבר מהי גבורה יהודית, כאחד שעומד מול כל חיצי הביקורת האפשריים ועדיין דבק באמונתו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

הגיע הזמן שהציבור האמוני יקום על רגליו וייצור תרבות מוסיקלית אמונית מפותחת ולא יזדקק לייבוא של אמנים מבחוץ.
 
מי צריך מדליות/ ד"ר יהודה בר שלום, ירושלים

בתום כל אולימפיאדה מתחילים הפרשנים במקומותינו לקונן על מצבו של הספורט ההישגי בישראל.  אף אחד מהם לא עוצר לרגע לברר את הערכים העומדים מאחרוני העמדות האלה.  מדוע זה דבר נורא שג'ודוקה הגיע למקום הרביעי או החמישי בעולם? הוא לא קיבל מדליה, אבל, החלוקה הזאת למקום ראשון עד שלישי היא חלוקה שרירותית של בני אדם.

מניסיוני בתחום אמנויות הלחימה, הספורט ההישגי עלול להסב לילדים ולצעירים נזקים פסיכולוגיים לא קטנים. הרי יש מעט מקום למנצחים, והרבה מקום למנוצחים.  כיצד אדם יכול להתפתח עם דימוי חיובי באופן הזה? או, כפי שאמר הפילוסוף הקנדי טיילור: אם מוענק הרבה כבוד לאדם מסוים, בהכרח נוצר מצב של העדר כבוד עבור רבים.

 מיתוס נוסף שעומד מאחורי ההישגיות הוא ההנחה שזה מקדם את המדינה המיוצגת על ידי הזוכים.  נדמה לי שמדינת ישראל בהישגיה הכלכליים והחברתיים עוקפת מדינות רבות רוויות מדליות.

לסיכומו של עניין, ספורט צריך להיות תחום שאדם עוסק בו למען בריאותו ואושרו ומאפשר השתתפות למרב האנשים. הפיתוח של הספורט בישראל, לפיכך, צריך להיות למען חינוך לחיים בריאים, למיטביות, ולא לריצה אחרי עבודת האלילים של המדליות.  

מגדל בבל בבייג'ין/ חיים ויא, גני תקווה

מי שצפה בטכס הסיום המגלומני של האולימפיאדה, לא יכול שלא להשוות בין הבמה המרכזית לבין מגדל בבל. במרכז הבמה בבייג'ין הוצב מגדל גבוה, ממנו השתלשלו – כמו דבורים בכוורת – עשרות דמויות בלבוש ססגוני. מסביבו שרו, רקדו והתנענעו עשרות אלפי זמרים, אתלטים ונציגי המשלחות בשלל תלבושות לאומיות, מקומיות ובין-לאומיות.

מה המסר שרצתה להעביר סין לכל העולם, מרגע הדלקת הלפיד האולימפי עד אחרון זיקוקי הדינור שהועלו לשמים? סיסמה אחת, מסר אחד: "ידע עולם שמעצמה ענקית קמה על רגליה והוכיחה את עצמה בכל פרט ופרט". ובעצם, "כוחי ועוצם ידי עשו את החיל הזה" איפה ערכים הומאניטריים? איפה הזולת?  איפה ערבות הדדית? במשטר טוטליטרי הפרט נדרס ע"י המנגנון. השליטים קובעים גורלות (רק ילד אחד למשפחה), בין חיים ומוות (1500 הוצאות להורג בשנה, שלושים בשבוע!). להתפלא מעוצמת הסדר, הארגון והדיוק? לא תודה! אנחנו מכירים זאת טוב מאוד ממשטר אחר במדינה מקוללת. ואיזה סבל נגרם לעמנו.

ציטוט לא ראוי/ מוסא כהן, בית אל

בשבוע שעבר פרסמתי בעיתון זה מאמר תגובה לשרה אליאש, ובו הצרתי על התנהלותה של מועצת יש"ע שחשה עצמה כבעלת בית יחידה בהתיישבות ואינה מתחשבת בדעות ובגורמים נוספים הפועלים בשטח.

בהקשר לכך הבאתי ציטוט מתוך דבריו של יו"ר המועצה, דני דין, שנאמרו לאנשי מטה 'חומש תחילה' בפגישה סגורה.
אני סבור כי מתן פומבי לדברים שנאמרו בפגישה סגורה הינה נורמה לא ראויה, ועל מעידתי בכך אני מיצר ומתנצל בפני משתתפי הפגישה.

שנית, ובמידה ודברי לא הובנו כראוי, הריני להבהיר כי אין לי חלילה דבר ועניין כנגד דיין באופן אישי, במאמרי התייחסתי אליו כיו"ר מועצת יש"ע וכמי שמייצג ציבורית את התנהלותה כנגדה התרעתי.