בשבע 307: כיסא לגרשון

אסתי רמתי , כ"ז באב תשס"ח

"איזה באסה, אוטוטו נגמר החופש", נאנחתי בשולחן השבת.
"ברוך השם, התכוונת", אמרה אמא, "החופש הזה ארוך מדי. בהתחלה היה נחמד, אבל בתקופה האחרונה אתם סתם מורחים את הזמן. נראה לי שכבר הספיק לכם".
"לי לא", אמרתי נחרצות, "אפילו לא הייתי מתנגד לעוד כמה שבועות. בכלל לא מתחשק לי לחזור לבית הספר".
"לי נמאס. אני מתגעגעת לחברות שלי", אמרה ענבר.

אבא ישב והאזין לדיון. "אתם מזכירים לי את גרשון ואותי", הוא התערב וחייך. "אני זוכר איך בסוף החופש של כיתה ז' התווכחנו אם צריך לשמוח שהחופש נגמר, או להצטער".
"מי זה גרשון?" שאלה ענבר.
"לא סיפרתי לכם אף פעם על גרשון פיפקוביץ'?", התפלא אבא, "טוב, גרשון היה שכן שלי משך שנתיים, כשגרנו בחדרה. הוא היה מבוגר ממני בשנה, היינו חברים טובים".
"נו, אז מה אתה אמרת בוויכוח?" הסתקרנתי, "רצית לחזור ללמוד, או לא?"
"האמת היא שלא..." הודה אבא, "אבל גרשון היה בחור חרוץ שלא התבייש להודות שהוא אוהב ללמוד, גם אם צחקו עליו בגלל זה. הוא פעם אמר לי משהו דומה למה שאמא אמרה – שבהתחלת החופש יש המון מרץ, אבל ככל שהוא מתארך אנשים סתם מבזבזים את הזמן. הוא אפילו לימד אותי וורט על זה. רוצים לשמוע?". הנהנו.

"אז ככה", אמר אבא, "המילה 'סיום' – מכירים, נכון? סיום זה סוף. אם תכתבו את האותיות של המילה סיום כמילים, תגלו שיש בהם משהו מעניין: ערך האות הראשונה בגימטריה, שווה לסכום האותיות האחרונות".
"לא הבנתי כלום", אמרה ענבר (גם אני לא, אבל התביישתי לומר).
"זה מאוד פשוט", הסביר אבא, "האות הראשונה של 'סיום' היא סמ"ך. כמה שווה האות ס' בגימטריה? ששים, נכון? ומה סכום שאר האותיות, כלומר מ' ועוד כ'? גם שישים! כך גם לגבי היו"ד. י' שווה עשר. ו' ועוד ד' – גם עשר! וכך גם לגבי האות ו"ו שמורכבת משני ו"וים, ולגבי המ"ם".
 "יפה" אמרתי "אבל מה בדיוק זה אומר?"
"אהה", חייך אבא, "זה אומר שהסיום, הסוף, צריך להיות כמו ההתחלה. באותה התלהבות, מתוך אותה כוונה. וגרשון פיפקוביץ' טען שבחופש הגדול זה ממש לא קורה".

שלושה ימים אחר-כך, אבא החליט שיהיה נחמד לקחת אותנו למופע חסידי, שנערך בפארק לא רחוק מהבית שלנו, לכבוד סוף החופש. נסחבנו עם הכיסא המתקפל שאבא הביא לעצמו – כואב לו הגב כשהוא יושב על הדשא – וחיפשנו מקום טוב לשבת. בסוף התנחלנו בפיסת דשא פנויה וחיכינו שהמופע יתחיל.

לפנינו ישבה משפחה לא מוכרת, ושמעתי את האבא אומר לאחד הילדים "חבל ששכחתי להביא את הכיסא המתקפל! הדשא הזה דוקר אותי מכל הכוונים..."

ראיתי שגם אבא שמע אותו, כי לפתע הוא קם בהיסוס, ניגש לאיש, וקרא לו בשקט – "גרשון...גרשון פיפקוביץ'?" האיש הסתובב, הביט לרגע באבא ואז קם ממקומו בחיוך גדול וחיבק אותו בהתרגשות. "חיים ברזילי! אני לא מאמין!" הוא קרא. השניים התחילו לדבר בהתלהבות עד שצלילים נשמעו מכוון הבמה.

"קח את הכיסא שלי, גרשון", הפציר אבא בחברו, "אני יודע שאתה שונא דשא. אני מסתדר מצויין בלעדיו". והוא העביר את הכיסא לגרשון, שלקח אותו בשמחה. אבא התיישב בשקט על הדשא ושפשף לעצמו את הגב.

"תגיד, אבא", שאלתי אותו בדרך הביתה, "אני מבין ששמחת לפגוש את החבר שלך, אבל למה נתת לו את הכיסא שלך אם כואב לך הגב? הוא הרי לא זקן שאתה צריך לתת לו כבוד מיוחד...".

"אני דווקא כן צריך", אמר אבא, "שכחת מה סיפרתי לכם עליו בשבת? תעבור על פרקי אבות של השבוע, ותראה בעצמך".