חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הגאון הליטאי שהיה לאדמו"ר - רביבים

הגאון המופלא רבי צדוק הכהן מלובלין ● מעלתם של ספרי החסידות שכתב, שכעת הושלמה ההדרתם מחדש ● חשיבותו בעיני הרצי"ה קוק זצ"ל ● גאונותו מילדות, התייתמותו, והפרשה העגומה של נישואיו הראשונים.
04/09/08, 19:45
הרב אליעזר מלמד

רבי צדוק הכהן מלובלין

לפני מאה ושמונה שנים, בט' אלול תר"ס (1900), בהיותו כבן שבעים ושבע, נסתלק הגאון המופלא, האדמו"ר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל.


ההתקשרות לרבי מאיזביצא חוללה שינוי עמוק בחייו של האברך הגאון. עד אז היה רגיל ללמוד בקולי קולות כדרך עילויים ליטאיים. ומספרים ששכניו בלובלין התלוננו שמיום שהגיע לעיר לא עצם איש מהם עין בלילות, כי תמיד עמד על יד החלון ולמד בקול רם. אולם לאחר שהתקשר לרבו החל ללמוד בהצנע, ושכניו יכלו לישון. אז גם קיבל על עצמו הנהגות חסידות, ולא אבה לאכול שלא בסעודת מצווה
הוא היה בקיא ממש בכל חלקי התורה: במקרא, במדרשי חכמים, בראשונים ובאחרונים, בנגלה ובנסתר. וגם במדעים השונים היה בקיא. בנוסף לבקיאותו העצומה היה חריף, עמקן וחדשן. חידושיו המבריקים נעוצים בעומק הפשט של המקראות והמדרשות.

ספרים רבים כתב רבי צדוק, בהלכה ובאגדה, במוסר ובחסידות, ובכולם בולטת חריפותו ובקיאותו. הרוצה ללמוד את תורת החסידות ממקורותיה בדברי חז"ל, רצוי שילמד את ספרי רבי צדוק.

הוצאת ספרי רבי צדוק

בשעה טובה, בימים אלו נשלמה הוצאת סדרת ספרי החסידות של רבי צדוק על ידי מכון הספרים של ישיבת 'הר ברכה'. שמונת הכרכים יוצאים לאור בדפוס חדש, עם פיסוק, פתיחת ראשי תיבות, הערות המשלימות את דברי חז"ל שהזכיר בקיצור, מקורות ומפתחות. המדובר בסדרת הספרים שכתב רבי צדוק עצמו בענייני חסידות (כרך אחד בהלכה). את הספרים הראשונים בסדרה ההדרתי לבדי, ולאחר מכן נטל על עצמו הרב יונדב זר את המלאכה.

בנוסף לסדרת הספרים שכתב בדברי חסידות, שאותם זכינו להוציא לאור, ישנם מתורת רבי צדוק עוד חמשה כרכים של ספרי 'פרי צדיק' על התורה, שהם סיכומים שכתבו חסידיו ממה שאמר בסעודה שלישית בהיותו אדמו"ר. עוד נדפסו מכתביו שלושה כרכים גדולים של ספרי 'תפארת צבי', ובהם שו"ת ובירורים הלכתיים סביב שולחן ערוך חלק יורה דעה והרמב"ם.

ערב עיון לכבודו של רבי צדוק

לכבוד מאורע משמח זה יתקיים בבית אריאל שבירושלים, ביום שלישי הקרוב בערב, משעה שש וחצי ואילך, ערב עיון במשנתו של רבי צדוק. בין הדוברים יהיו: הרב שאר ישוב הכהן, רבה של העיר חיפה, בנו ממשיכו של הרב הנזיר, תלמידו הגדול של מרן הרב קוק. הרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, שזכה ללמד ברבים את משנתו של רבי צדוק אולי יותר מכל רב אחר בימינו. הרב ד"ר יצחק אלפסי, שחיבר עשרות ספרים על גדולי החסידות. הרב שבתאי רפפורט, בקיא וחריף בהלכה ובחסידות, מצאצאי האדמו"ר מקוצק ובעל 'האבני נזר'. גם אנוכי והרב יונדב זר נדבר שם.

דברי הרצי"ה על רבי צדוק

מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל עמד על הקשר הפנימי בין תורתם ומשנתם של שני הכוהנים הגדולים, שעסקו בסגולתם וקדושתם של ישראל. והיה אומר, עד שלא שקעה שמשו של רבי צדוק הכהן בלובלין, זרחה שמשו של מרן הרב קוק בארץ ישראל.

כפי הנראה אין כוונתו לדייק בתאריכים, אלא שאחר שרבי צדוק הכהן נסתלק בט' אלול תר"ס, עלה מרן הרב קוק לארץ בכ"ח אייר תרס"ד. מכל מקום, אפשר ללמוד מכך על מעמדו החשוב של רבי צדוק הכהן בעיני הרצי"ה.

ילדותו

לכבוד יום פטירתו וגמר הוצאת ספריו בחסידות, אכתוב מעט מתולדותיו של רבי צדוק הכהן, על פי מה שכתב הרב ברומברג בספרו אודותיו.

רבי צדוק הכהן נולד בכ"ב שבט תקפ"ג, לאביו רבי יעקב רבינוביץ, שכיהן כרב בקרייזבורג (בקורלנד שליד ליטא). עוד משחר ילדותו נודע רבי צדוק כגאון מופלג, ובגיל שילדים רגילים ללמוד אותיות הוא כבר היה לומד בשקידה רבה גמרא עם תוספות.

בהיותו כבן שש נפטר עליו אביו, שהיה אוהבו ביותר. אמו האלמנה נישאה לאחר, וכפי הנראה התקשתה להמשיך לגדל את בנה, וכך נלקח הילד היתום אל דודו, אחי אביו, שאף הוא כיהן ברבנות. יתכן שבני המשפחה חשבו כי אצל דודו יוכל להתפתח יותר בתורה.

בהיותו בר מצווה כבר נודע כתלמיד חכם, ואמר דרשה שרק תלמידי חכמים מובהקים מסוגלים לאומרה. וכבר אז התחיל לכתוב חידושים בהלכה. סקרנותו היתה בלא גבול, וכך למד גם חכמות חיצוניות, ועסק בבירורים היסטוריים ובירורי גרסאות.

בהיותו כבן 15 שידכוהו לבת גביר חשוב, שהתחייב לפרנסו במשך שנים רבות, כדי שיוכל להמשיך לגדול בתורה. האברך הצעיר המשיך לגדול בתורה, והיה נוהג בחומרות יתירות. ואף שגרם לחותנו טרחה רבה מרוב חומרותיו וחששותיו, חותנו העריך אותו וכיבד את דרישותיו.

משבר אישי

מספרים כי בני בליעל, שקנאו בחותנו על עושרו הרב ועל הזכות שנפלה בחלקו שבתו השתדכה לעילוי מופלג שכזה, סיפרו דיבות לר' צדוק על אשתו, שאינה כשרה ובוגדת בו. אולי אותם רשעים סברו שאשתו אינה צדקת מספיק עבורו. כדי לשכנעו בדיבתם, יזמו אירוע ששר צבא גוי יושיט יד לאשתו כשעמדה ומכרה בחנות אביה. וכשראה שהיא החזירה לו ידה, נכנסו דברי הדיבה לליבו, ולא אווה יותר לחיות עמה, ודרש שתקבל ממנו גט. אולם היא, שידעה שלא חטאה, לא הסכימה לקבל את גיטה.

ויש לדעת כי מעיקר הדין רשאי אדם לגרש את אשתו גם בלא הסכמתה, אולם אחר תקנת רבנו גרשום אין עושים זאת בלא היתר של מאה רבנים. וכך הלך האברך הצעיר לבקש היתר לגרש את אשתו, בנימוק שאחר שנפל בליבו חשד מבוסס על אשתו, אינו רשאי יותר לחיות עמה. חצי שנה נמשך מסעו. היו רבנים מעטים שהזהירוהו על כך. הרבי מטשרנוביל, שהכיר את משפחת חותנו, אמר לו כי הוא יודע שאשתו כשרה, ואם יגרש אותה, בעל הרחמים יתבע ממנו את עלבונה של בת ישראל כשרה. ורבי חיים מצאנז אמר לו, כי אף שמצד הדין הוא רשאי לגרש את אשתו, מכל מקום אין היא אשמה, ואם יגרשה ייענש שלא יהיו לו בנים. והאדמו"ר מגור בעל חידושי הרי"ם סבר שאף מצד הדין אין להתיר לו לגרשה.

בסופו של דבר השיג ר' צדוק היתר וגירש את אשתו. לימים הצטער על שלא שמע בקול הרבנים שהזהירוהו שלא להתגרש, אך את הנעשה כבר לא ניתן היה להשיב. יש לזכור שעם כל גאונותו המופלגת, ר' צדוק היה אז כבן עשרים בסך הכול, יתום מאב, רחוק מאם ובלא רב מובהק שידריכו.

אשתו הצדקת

לאחר גירושיו עבר להתגורר בלובלין, שם מצאו לו שידוך, בת של יהודי ירא שמיים ומבוסס שהתחייב לתמוך בו. השידוך עלה יפה, והאישה, חנה דבורה, אהבה והעריצה את בעלה. לימוד התורה שלו היה משוש חייה, ולמענו הקריבה את כל אשר לה. ואף לאחר שאביה נפטר ומטה לחמם נשבר, פתחה חנות קטנה לבגדים משומשים שממנה חיו בדוחק, ובלבד שבעלה השקדן והצדיק לא יזדקק למתנתם של החסידים. גם כשהציעו לו רבנויות שונות, ובכללם את רבנות לובלין בשנת תרכ"ז, העדיפה שימשיך ללמוד בשקידה ויעסוק בכתיבת חידושיו ללא עול הציבור, והיא עצמה המשיכה לשאת בעול פרנסתם. והוא אכן גדל בתורה לאין שיעור, והקדיש שעות רבות בכל יום לכתיבת ספריו הרבים, בהלכה ובאגדה. אולם לילדים לא זכו.

ההתקשרות לרבי מאיזביצא

סמוך לגירושיו ונישואיו השניים החל רבי צדוק להתקרב לחסידות, עד שבהיותו בגיל עשרים וארבע נתקשר לרבי מרדכי יוסף מאיזביצא ונעשה לו לחסיד מובהק. היו שתמהו עליו, היאך הוא שבקיא וחריף בתלמוד ובפוסקים יותר מרבו הזקן, מתקשר אליו. אך כפי הנראה הרבי מאיזביצא, שהיה בעל עמקות ומקוריות ייחודית, ידע כיצד להדריך את האברך הגאוני בעבודת המידות ובהתבוננות מקורית בתורה.

ההתקשרות לרבי מאיזביצא חוללה שינוי עמוק בחייו של האברך הגאון. עד אז היה רגיל ללמוד בקולי קולות כדרך עילויים ליטאיים, ומספרים ששכניו בלובלין התלוננו שמיום שהגיע לא עצם איש מהם עין בלילות, כי תמיד עמד על יד החלון ולמד בקול רם... אולם לאחר שהתקשר לרבו החל ללמוד בהצנע, ושכניו יכלו לישון. אז גם קיבל על עצמו הנהגות חסידות, ולא אבה לאכול שלא בסעודת מצווה. ובכל יום היה מסיים מסכת אחת מן התלמוד הבבלי, ועל סיומה היה סועד ארוחה אחת. ובשבת היה מסיים שתי מסכתות - שבת ועירובין. וכששמע רבו שהוא אוכל רק ארוחה אחת, גזר עליו לאכול עוד ארוחה בכל יום. והיה ר' צדוק מציית לרבו ואומר ששתי הארוחות שהוא אוכל הן סעודות מצווה, האחת על סיום מסכת והשנייה שמצווה לשמוע דברי חכמים. כפי הנראה בהיותו מבוגר יותר, לאחר שראה שאינו זקוק לשתי סעודות ביום, חזר לאכול רק סעודה אחת ביום, היא סעודת הסיום היומית.

רק שבע שנים זכה להיות קשור לרבו, שנפטר בשנת תרי"ד, אולם מאותם שבע שנים לקח הדרכות לכל חייו.

ממשיך דרכו

כמו רבו, שהיה מדגיש מאוד את סגולת ישראל ומלמד זכות על חטאי ישראל, כך גם רבי צדוק מעמיק בספריו בביאור סגולתם של ישראל, שאף כשחטאו - בפנימיותם כיוונו לטוב, אלא שטעו ולכן נענשו, אבל לאחר שנענשו, חוזר היסוד הטוב ומתגלה. וכך יתברר לעתיד לבא שכל חטאי ישראל לא היו חטאים כלל, ועל כן החטאים יימחו, ורק הכוונה הטובה שבפנימיותם תישאר.

כיוצא בזה מבאר רבי צדוק מדוע נקרא רבנו גרשום 'מאור הגולה'. שהוא תיקן שאסור לאדם לגרש את אשתו בעל כורחה, ואסור לאדם לשאת אישה שנייה על פני הראשונה (בלא היתר מאה רבנים). וביאר ר' צדוק שתקנה זו מבטאת את היחס בין הקב"ה לכנסת ישראל, שאף בגלות אין הקב"ה רשאי כביכול לגרש את ישראל בעל כרחם, ואינו יכול לקחת עם אחר תמורתם. ועל כן הוא נקרא 'מאור הגולה', שעל ידי תקנותיו האיר את הגולה ובירר כי הקשר בין ה' לישראל לא יימוט לעולם.

הכתרת האדמו"ר רבי ליבלי איגר

לאחר פטירת האדמו"ר מאיזביצא נתפלגו חסידיו. חלקם הכתירו לאדמו"ר את בנו, ה'בית יעקב', ורבים מהם, וביניהם רבי צדוק הכהן, נטו אחר גדול תלמידיו, רבי יהודה לייב אייגר. וכשהתלבט רבי לייבלה אם לקבל על עצמו את האדמו"רות, נתן לו רבי צדוק 'פדיון נפש', כדרך שנותן חסיד לרבו, ובזה הכתירו לאדמו"ר.

בכל משך התקופה הארוכה (34 שנים, תרי"ד- תרמ"ח) שכיהן רבי לייבלה כאדמו"ר, היה רבי צדוק עוסק בשקידה בתורה ובכתיבה וממעט לצאת מביתו. רק לעיתים קבועות היה מצטרף לשולחנו של רבי לייבלה, ולעיתים גם היה נותן לו פתקאות ופדיון נפש ומבקש שיתפלל עבורו, כפי שנוהג חסיד לאדמו"ר. ומאידך, רבי לייבלה היה מכבדו מאוד, ובכל עת שהיה בא לשולחנו היה מושיבו לידו בראש השולחן. ואף החסידים היו שותקים לפניו ביראת כבוד.

כשנפטר האדמו"ר מגור בעל 'חידושי הרי"ם' בשנת תרכ"ו, התחיל רבי לייבלה לומר שעתה רבי צדוק הוא גאון הדור. וכך היה מרבה לספר בשבחו של רבי צדוק. ואף פנה אליו לפעמים בשאלות הלכתיות. ופעם כשהיה רבי לייבלה באבלות, שלח לשאול את רבי צדוק אם מותר לו להכין פתילות לנר חנוכה, או שמא זו נחשבת מלאכה האסורה על אבל. אך באותן שנים פעמים רבות שרבי צדוק העדיף שלא להשיב תשובות בהלכה, והשיב לו בחריפות, כי "מאותו המקור שהוא יודע לפסוק לעצמו לאחר את תפילת שחרית עד לזמן המנחה, יפסוק לעצמו גם דין זה...".

שנות ההתכנסות

רק עם יחידי סגולה היה רבי צדוק משוחח בדברי תורה באותן השנים, ורק ליחידים היה משיב תשובות הלכתיות. מקצת מן התשובות הללו נותרו, ולימים נדפסו בשו"ת הגדול שלו 'תפארת צבי'. ולעיתים גם עם תינוקות של בית רבן היה אוהב להשתעשע בדברי תורה, לשאול אותם ולהשיב על שאלותיהם. אולם ככלל היה יושב סגור ומסוגר בחדרו על ספריו, והיה שוקד על כתיבת חידושי תורתו.

כמדומה שבתחילה עסק יותר בכתיבת דברי הלכה ובהמשך בכתיבת דברי חסידות. ואף שכתב ספרים רבים בהלכה ובחסידות, לא רצה להדפיסם. ורק לפני פטירתו הביע את משאלתו כי ידפיסו את ספריו.

בעז"ה בפעם הבאה נמשיך לעסוק בהנהגותיו של רבי צדוק ובשנות כהונתו כאדמו"ר, ואם יימצא הזמן, אף נזכיר מעט מדברי תורתו.