חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

יום הדין ייאלץ להמתין - שופטים ושוטרים

את זכויות הפנסיה שצבר עזמי בשארה, הח"כ הנמלט החשוד בעבירות ביטחון, לא ניתן לשלול ללא חקיקה מפורשת ● כדי לשלול את אזרחותו הישראלית יש צורך בהחלטה שיפוטית, שתתאפשר רק לאחר השלמת החקירה.
04/09/08, 19:45
יאיר שפירא

כותרת, כידוע, יכולה להפוך ידיעה על פניה. כך למשל הכותרות השבוע שעסקו בהחלטת בג"ץ בעניינו של עזמי בשארה, חבר הכנסת הנמלט החשוד בעברות ביטחון. הכותרות זעקו כי הרכב השופטים, בראשותה של הנשיאה דורית בייניש, קבע כי זכויותיו של עזמי בשארה כחבר כנסת לשעבר תישמרנה, ואזרחותו הישראלית לא תישלל.

אומנם סיפורה המלא של פרשת בשארה לא סופר, ועדיין חוסה תחת צילה של 'חקירה ביטחונית רגישה' שלא מאפשרת, לפחות כרגע, לשאול שאלות טובות על נסיבות עזיבתו את הארץ באין מפריע. אומנם העיכוב של השלמת החקירה בעניין ופרסום תוצאותיה לציבור הוא אינטרס חשוב של אושיות שמאל רבות, שיצאו להגנתו עם הידיעות הראשונות בנושא. אך בניגוד גמור לכותרות שהתפרסמו השבוע, בית המשפט העליון לא נחלץ להגן על יקיר השמאל האנטי ציוני.

מה שקרה זה שבמהלך הדיון בבית המשפט התגלה לעותר, יו"ר הליכוד העולמי דני דנון, כי בשארה אינו נהנה מכל הטבה של ח"כ, אלא רק מגמלה פנסיונית שצבר במשך שנות שרותו בכנסת. דנון ובאי כוחו נאלצו להסכים מיד עם הגילוי כי אין אפשרות לשלול זכות קניינית שכזו ללא הוראה מפורשת בחוק. והמקום לקדם חקיקה שכזו הוא כמובן בכנסת. השופטים גם לא שללו את האפשרות לשלול את אזרחותו של באשרה, אלא שמאז שחוקק חוק האזרחות הופקעה סמכות שלילת האזרחות מרשותו הבלעדית של שר הפנים, וניתנה להחלטתו של בית משפט לעניינים מנהליים, לאחר המלצה של שר הפנים על שלילת האזרחות. כמו כל בית משפט חייב בית המשפט לעניינים מנהליים בבחינת ראיות, ואלו כאמור עדיין חסויות, שהרי לפחות רשמית עדיין מתנהלת חקירה.

שופטי בג"ץ ציינו בפסק הדין כי ראוי שגורמי החקירה והיועץ המשפטי לממשלה יעשו כל שאל ידם לסיים את החקירה, ובאם יתבססו החשדות כנגד בשארה, יש לנקוט נגדו בהליכים.

השליח שהפך לנפקד

עוד בעניין מערכת היחסים הבעייתית שבין המדינה היהודית לבין אזרחיה הערביים. בבית המשפט המחוזי בחיפה התגוללה לאחרונה פרשייה היסטורית מרתקת. על הפרק עמד רכושו של ג'מיל פחמאווי, מוסלמי תושב דלית אל כרמל שרכושו הולאם בידי הממונה על נכסי נפקדים, לאחר שעזב את כפרו ב-1949 ושהה בתחומי ממלכת ירדן דאז עד למותו, עשר שנים מאוחר יותר.

ראשית הפרשה היא בחלל צה"ל דרוזי, קאיד נאיף חסון ז"ל, שהצטרף ליחידת המיעוטים של הש"י (שרות הידיעות של ההגנה) בפיקודו של גיורא זייד. בימי מלחמת השחרור נשלחו חסון ובן דודו לרגל אחר הכוחות העיראקיים שחנו בוואדי-ערה, אך התגלו על ידי הכוחות העיראקיים שלכדו אותם לאחר קרב יריות. השניים הובאו תחילה לג'נין ומשם לכלא שכם, והועמדו למשפט צבאי באשמת ריגול. בטרם ניתן פסק הדין נשלחו מוסלמים מאזור שכם שהסתננו לישראל, הגיעו לדלית אל כרמל, ושם בעזרת מוסלמים מהמקום אספו ידיעות על קשריהם של שני הדודים הדרוזים עם היהודים. הידיעות עברו לשכם, ועל פיהן הורשעו שני הדרוזים בריגול ודינם נגזר לתליה.

כשנודע לרוב הדרוזי בכפר כי ידם של שכניהם היה במעל, הם איימו לנקום בתושבים המוסלמים של הכפר. נערכה אסיפה של המוסלמים בכפר, והוחלט לשלוח מכתב לשכם ולהודיע שאין שום קשר בין שני הנידונים למוות לבין מדינת ישראל, וכי "ביצוע פסק דין המוות יגרום להשמדתם של 300 המוסלמים הגרים בדלית אל כרמל וחיים ביחסי שלום עם שכניהם הדרוזים". למשימה נבחרו מספר נכבדים מוסלמים, וביניהם אותו ג'מיל פחמאווי. המפקד הצבאי הישראלי של האזור נתן את ברכתו, והמשלחת יצאה אל מאחורי הקווים הירדנים ונפגשה עם נציגי המלך עבדאללה בשכם. בעקבות הפגישה הומתק דינו של בן הדוד למאסר עולם, והוא שוחרר וחזר לישראל לאחר מותו של המלך. קאיד חסון עצמו לא זכה להמתקת עונשו. הוא ניתלה בשכם, והותיר אחריו אישה וארבעה ילדים.

פחמאווי עשה את שליחותו נאמנה, אך לא חזר לישראל. הוא התגורר בנור אל שאמס שליד טול כרם, ונפטר בשכם ב-1959. באיחור של למעלה מיובל ביקש בנו מבית המשפט לא לראות בו נפקד, שהרי יצא בשליחות מדינת ישראל. משרד הביטחון אומנם כתב לבית המשפט שאין בידיו כל סימוכין לכך שהיתה זו שליחות רשמית, אך עדויות היסטוריות שכנעו את השופט עמית כי יש להכיר בשליחותו של פחמאווי.

ובכל זאת החליט בית המשפט כי רכושו של פחמאווי לא יוחזר. השופט לא קיבל את טענת היורשים כי אביהם לא חזר לישראל מיד עם תום השליחות בשל בעיות רפואיות. מי שמסוגל להגיע מנור אל שאמס לשכם, קבע השופט, היה יכול לגמוע מרחק דומה מנור אל שאמס חזרה לדלית אל כרמל. 

הוצאות בלי חשבון

לא היה זה פסק דין ראוי לציון מיוחד, לא יותר מאשר התקוטטות מקומית בין מקומון של העיתון 'מעריב' ובין חבר מועצה בנס ציונה. המקומון פרסם מה שפרסם, חבר המועצה נעלב ותבע דיבה. התביעה נדחתה בבית משפט השלום, הערעור נדחה בבית המשפט המחוזי. אלא שלמרות שמדובר היה בתביעה גדולה של חצי מליון ש"ח, ולמרות שהתביעה נדחתה כולה, לא מצאה לנכון שופטת בית משפט השלום בתל אביב, יהודית שבח, לחייב את התובע בהוצאות המשפט. היא גם לא טרחה לנמק מדוע.

המחוקק ביקש בצדק לפצות את מי שנאלץ להגיע לבית משפט לחינם ולהשיב לו את הממון הרב שהוציא על ההליך, בין במקרה שהיה אמור לקבל את שלו ללא משפט ובין במקרה שנתבע תביעת שווא. אלא ששופטי ישראל נוהגים לגבי החיוב בהוצאות כאילו היה דבר הנתון בלעדית למצב רוחם. כאילו הותיר להם מישהו מעט מרות שאינה תלויה בחוק, ואשר מאפשרת להם להעניק למפסיד פרס ניחומים, מין גדלות נפש על חשבון הזוכה. כאן הם יכולים, באמצעות פטור מתשלום הוצאות או חיוב בהחזרתן, להראות את חוסר הסימפטיה כלפי בעל דין או כלפי בא כוחו. פעם אפילו פגשתי בשופט שוויתר לנתבע על הוצאות המשפט ששילם התובע, לרגל ראש השנה המתקרב. 

על פי הנוהג המשפטי, ערכאות גבוהות אינן מתערבות בדרך כלל בפסיקת הוצאות של ערכאות נמוכות יותר. הטרחה הרבה והממון הרב הכרוך בערעור, מביאות כמעט את כל הזוכים שלא לתבוע את החזר הוצאותיהם שנגזלו בידי השופטים. לאנשי 'מעריב' התמזל מזלם וחבר המועצה הנתבע כפה עליהם ערעור במחוזי, שבמסגרתו גם תבעו את הוצאותיהם בערכאה הראשונה. שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב תקנו את העוול והעניקו לנתבעים הוצאות משפט בשתי הערכאות. אך יידרשו תיקוני חקיקה של ממש כדי לא להשאיר את ההחלטה לגבי הוצאות המשפט למשובת השופטים.