גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

04/09/08, 19:45
אבי סגל

הסגן של כוכב נולד

מי שחושב כי רק במדינת ישראל נבחרים המועמדים משיקולים לא ענייניים, מוזמן לעקוב אחר הבחירות בארה"ב. כאילו לא די בהתגייסות השחורה למען ברק אובמה (בגלל הצבע? חס ושלום, אין קשר), באו בחירותיהם של שני המועמדים לתפקיד סגן הנשיא והוכיחו את הכוכב-נולדיזציה של השיטה האמריקנית.

לא ג'ו ביידן הדמוקרט ולא שרה פיילין הרפובליקנית נבחרו על ידי המועמדים לנשיאות בגלל כישוריהם כממלאי מקום פוטנציאליים. השיקולים לבחירתם היו אלקטוראליים, שיקולי בחירות ולא יותר מכך. לפי השיטה האמריקנית, המועמד לסגן נשיא צריך לענות על מספר קריטריונים מרכזיים: להיות דמות ציבורית אהודה, לאזן את מגרעותיו של המועמד לנשיאות, למשוך קולות ממגזרים 'בעייתיים', ולא לעשות בושות עד ליום הבחירות. כמובן, חשובה התאמת המועמד להחליף את הנשיא במקרה הצורך, אם כי הציבור לא באמת מדקדק בכך – ראו מקרה דן קווייל.

אבל מעבר לכל הפרמטרים, נדמה כי בחירת המועמד נועדה מעל לכל להפתיע, לרגש, או כמו שצביקה הדר היה קורא לזה – רעידת אדמה. לא סתם העדיפו אובמה ומקיין את הבחירות המפתיעות, הלא מובנות מאליהן. לעתים רחוקות, כמו בממשל הנוכחי, סגן הנשיא נותר דומיננטי וחשוב גם לאחר הבחירות, אבל כרגע מהווים שני המועמדים הטריים מעין תפאורת רקע, כמו אלה המשתתפים בדואטים בגמר תוכנית הריאליטי אך אינם חלק מהתחרות עצמה.
 
להיות אתך בכל דקירה

במוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות פורסם ראיון עם אבי נמני, כדורגלן שגרם לי בעבר לא מעט רגעי נחת אינפנטיליים עד פרישתו לא מכבר. הראיון עצמו היה מאכזב, ומי שקרא את הכותרות יום קודם לכן, יכול היה לוותר עליו בקלות. חובבי הספורט לא למדו ממנו שום דבר חדש, למעט התבטאות אחת בנושא אייל ברקוביץ'. "אחרי שראיתי את הסרט שעשו עליו, שבו הוא אמר שהוא מתפלל שנבחרת ישראל תפסיד – הוא סיים את הסיפור", אמר נמני על חברו לקבוצה בעבר, "זה חמור ביותר. זה מעבר לבגידה בעיניי". מהיכרות צמודה עם מדורי הספורט, אני מניח כי גם המשפט הזה נכון עד לסולחה הקרובה.

בעצם, קשה היה לצפות ליותר מזה, משום שנמני ידוע כאיש זהיר ודיפלומט. אלא שמהראיון נדמה כי לא רק התשובות היו זהירות, אלא גם השאלות. צמד המראיינים, משה שיינמן וגידי ליפקין, דילגו באלגנטיות על חלקים לא נעימים מהקריירה הארוכה והמפוארת של נמני: הסכסוכים עם רבים מחבריו לקבוצה, ההרחקות המרובות, הצעקות, הצביטות, נפנופי הידיים והנחת רגל בפני שופט במהלך משחק. גם הכישלון המקצועי כמנג'ר מכבי לא טופל, שלא לדבר על חלקם של אוהדיו בכישלונה המתמשך של הקבוצה בשנים האחרונות.

אבל ההתעלמות המקוממת ביותר של המראיינים - אנטי קליימקס היסטרי לקדימונים המבטיחים – היתה מידידותו של נמני עם גורמים עברייניים בכירים. בין החברים, ששמם לא הוזכר בכתבה, ניתן למצוא את זאב רוזנשטיין ויוסי הררי. "אני רואה אותם כחברים", הודה נמני, ובזאת הסתכם הנושא. שום שאלות מביכות, שום תהיות, כאילו האיש דיבר על רופאי שיניים.

בימים כאלה, כשאנו שומעים על כדורגלן-עבר בכיר שנאלץ לרדת מהארץ בגלל העולם התחתון, על כדורגלן-עבר בכיר נוסף שנחתך בפניו ברחוב, ועל מגישת ספורט פופולארית המתגאה ביחסיה החבריים עם עבריינים כבדים, קשה להבין את הסלחנות העיתונאית כלפי נמני. אם הפה הגדול של אייל ברקוביץ' הוא משהו חמור מבגידה, מה נגיד על התיידדות עם אנשים אלימים ורצחניים? זוהי לא בגידה בחברה הישראלית? במעריצים? בנוער? בנו? אם אלה הם חבריהם של בכירי הכדורגלנים שלנו, התפילה של ברקוביץ' להפסד של נבחרת ישראל אינה בגידה אלא כמעט מצווה.

עמיר בשבילכם

בעקבות סכסוך בין שכנים, כך קראתי באתרי החדשות, איים יגאל עמיר בטלפון על השכן של רעייתו לריסה. ומה היה אותו איום? האם עמיר איים לפגוש את השכן ב-4 בנובמבר? האם הוא הבטיח לשלוח אליו את דרור עדני? האם הוא הפחיד אותו עם חיקוי של כרמי גילון? ובכן, לא בדיוק. מתברר שעמיר כלל לא התקשר כיגאל עמיר, אלא הזדהה כעורך דין בעל שם בדוי והזהיר את השכן כי הוא עומד להסתבך. דווקא השכן הוא שחשף את זהותו של עמיר, רגע לפני שנכנס לחרדות פוסט-טראומטיות מתוקשרות. בקיצור, לא איום ולא נעליים – סרק סרק.

והנה הקטע הנחמד בכל הסיפור: ב-ynet בחרו לשים בכותרת הידיעה את גרסתו של השכן לשיחת הטלפון: "אמרתי לו – יגאל, לך לעז... ואל תתקשר אלי". אלא מה? בידיעה עצמה מתברר כי השכן לא פנה אל האסיר המפורסם בשם הפרטי "יגאל", אלא קרא לו "יגאל עמיר". הפנייה הפמיליארית אל רוצח ראש הממשלה בשמו הפרטי לא באה מצד השכן אלא דווקא מעורך הידיעה ב-ynet. זוהי חלק מאותה תרבות ההופכת את העבריינים לסלבס, לאנשים שאנחנו מכירים ומארחים בביתנו דרך אמצעי התקשורת. כמה סמלי שאתר ynet והראיון עם החבר הכדורגלן של בכירי הפשע שייכים לאותו עיתון – העיתון של המדינה והפרצוף של החברה.

תבואו לקפה

כבר הזכרתי זאת פעם בחצי מלה, והיום אשלים זאת למלה שלמה: מזה כחודשיים אני כותב בלוג ברשת החברתית דה-מרקר קפה, תחת הכינוי הקוסמופוליטי "גורדי לצ'אנס". היצורים האומללים שלא מספיק להם ממני במדור זה, מוזמנים לחפש את העמוד שלי בגוגל – לא דרך שמי האמיתי, כי רוב הסיכויים שתגיעו למישהו אחר. הקישו "לצ'אנס" או "גורדי לצ'אנס" – ותוכלו לקרוא עוד הגיגים בנושאי אקטואליה ובכלל, אם כי עדיף שתלכו ללמוד תורה.

יודע את מקומי

כבר מזמן גילינו, רעייתי ואני, כי יציאה לבילוי בשעות הערב היא פרויקט ששם את יציאת מצרים בכיס הקטן. זאת הסיבה שברוב המקרים אנו משתדלים להישאר בבית. אבל משנתקלנו בוקר אחד בשמרטפית החצי-קבועה שלנו, לא התאפקנו וביקשנו ממנה להקדיש לנו ערב. סתם כדי שנוכל לטייל כזוג, או לשבת בבית קפה, או לנשום.

"מחר אני תפוסה", הודיעה לנו הבייביסיטר תוך תקתוקים עצבניים על יומן הפגישות הסלולארי שלה, "ומחרתיים יש טיול ליומיים, ואז מבחן, ואחר כך... אני פנויה בעוד שלושה שבועות. מתי נוח לכם?"

"בואי נראה", אמרתי והוצאתי את הנייד שלי, "אנחנו נהיה פנויים ביום – כל השבוע, בעצם".
"קבענו!" מיהרה רעייתי להתערב לפני שהנערה תתחרט.
"והמחיר שלי עלה", הוסיפה הבייביסיטר לפני שנפרדנו, "עשרים שקל לשעה. שלושים אם אני באמת מגיעה". והלכה לדרכה.

עברו שבועיים וחצי של המתנה מורטת עצבים, ואז התקשרה אלינו הבייביסיטר והתנצלה כי יש לה מסיבת טראנס בדיוק בערב שקבענו. "אבל אני פנויה בעוד שבועיים", היא אמרה וניתקה. המתנו בסבלנות. ממילא הבילוי הזוגי שלנו סבל דיחוי – אז למה למהר? מלבד זאת, ידענו כי כל הבנות האחרות שאנו מכירים כבר מזמן סגרו חוזים לחודשים הקרובים.
כעבור שבועיים התקשרנו לוודא שהבייביסיטר מגיעה. היא לא. "אבעבועות רוח", אמרה לנו בקול נכאים, "אם הייתם יודעים כמה פעילויות אני דוחה בגלל זה. אל תצפו לי בחודשיים הקרובים". למרבה ההפתעה, היא התקשרה שוב כעבור עשרה ימים.

"יש לי איזה חור ביומן, ואני יכולה להגיע מחר", הודיעה בחגיגיות. מתברר כי זוג הורים מהשכונה ביטל את הבייביסיטר, לאחר שגילה כי יותר קל ופשוט להטביע את הילדים. ואכן, למחרת דפקה הנערה על דלת ביתנו. "בעשר אני חייבת לחזור, כי יש לימודים מחר", הסבירה בקוצר רוח, "אז אל תחזרו מאוחר". הודינו לה במהירות ויצאנו יחד להוריד את הזבל ולחזור. היה תענוג.