גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הודאה מסוכנת - דעות

אם רוצה מועצת יש"ע להציל את מגרון בלבד, הרי שההסכם הוא טוב, אך אם הצלת ההתיישבות כולה היא המטרה – הרי שההסכם מוריד לטמיון את הישגי המאבק בעמונה והאמירה שמאחוריו מסכנת את המשך אחיזתנו בקרקע.
04/09/08, 19:45
הרב גדי בן זמרה

"בעבר, המתיישבים ומועצת יש"ע היו מערימים וגונבים את דעתם של פקידי הממשלה. היום מועצת יש"ע פועלת יחד עם אותם פקידים כדי לגנוב את דעתם של המתיישבים" - ציטוט אירוני ומריר של אחד מחברי הנהלת מועצת בנימין, שהצביע נגד הסכם מגרון. בבוקרו של אותו יום שכנע זמביש את ועד רבני בנימין לתמוך בהסכם. ההתנגדות הגורפת בהנהלת המועצה והניסוח הפושר של רבני בנימין, המחזק את עמדת אנשי מגרון ומגבה במידה מסויימת את ראשי יש"ע, הובילו את מועצת יש"ע - כשהבינה להיכן הרוח נושבת - להזדרז ולהחזיר את ה'שד' לחיקה החמים, ואישרה את ההסכם פה אחד, מן הסתם בתיאום מלא עם משרד הביטחון. את כל זה הספיקה מועצת יש"ע לעשות עוד בטרם הספיקה להתכנס מליאת מועצת בנימין כדי לדון בנושא - ובא לציון גואל.

וכאן שואל התם: בכמה מאחזים 'שילמנו', כצעדים בוני אמון, כדי להגיע להסכם מגרון? היכן השקיפות המובטחת? לאן נעלמו התהליכים הדמוקרטיים? האם כך מחזירים את אמון הציבור? ביד מהוססת נותנים לציבור לדון בסוגיה רגישה, וכשזה לא מגיע למסקנה הנדרשת בגלל 'קוצר המשיג ועומק המושג' נמשכת היד במהירות חזרה, לא לזה התכוונו... ממלמלים חברי מועצת יש"ע.      

רוח הקודש תכריע

לפני למעלה מעשר שנים, בהסכם המאחזים ובמרכזו חוות מעון, בקשתי מהרב אברהם שפירא זצ"ל לזמן את זמביש לבירור תורני. זמביש נענה ולהלן עיקרו של הבירור, שהתקיים בביתו של הרב (השימוש בדימויים שהוזכרו בבירור, והניסוח המעין-למדני יעזרו במיקוד הוויכוח בין מועצת יש"ע למתנגדי ההסכם): פתחתי ואמרתי כי הסכם זה מזכיר את הסוגיה המובאת ברמב"ם בנוגע לגויים הדורשים מיהודים שיסגירו אחד מחבריהם, וזה לשונו: "אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל...". טענתי שכך ממש בענייננו, שכן 'מסירתה' של חוות מעון בתמורה לאשרורם של מאחזים אחרים דומה ממש לדין המובא ברמב"ם, שפסיקתו ברורה "ייהרגו כולם"! הרב קטע את דבריי ואמר כי אין לדמות סוגיה הנוגעת לנפשות (סוגיה הנושאת אופי שונה וממילא כללים אחרים) לענייננו. השבתי כי מצאנו דין דומה גם בנוגע לחלת תרומה: "היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו, אמר לו עובד כוכבים תן אחת מהן ואטמאה ואם לא הרי אני מטמא את כולה, רבי אליעזר אומר יטמא את כולה ואל ייתן לו אחת מהן ויטמא, רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסל". והלכה נפסקה כדעת ר' יהושע. אם כן, אפילו לדבריו אסור לטמא את החלה בידיים ולמסור אותה ישירות לגוי.

הרב פנה לזמביש ושאל אותו: מה אתה משיב על דבריו? ענה זמביש: אני מטמא את החלה?! הוא מטמא! - כשהוא מצביע לעברי – שהרי לפי ההסכם הבית של יהושפט תור (תושב החווה) יישאר במקומו וישמש כמחסן כלים, כך שבפועל החווה לא תיהרס, והמדינה תבנה בכספה במרחק חצי ק"מ משם חווה לתפארת, כדברי העולם 'שניים במחיר אחד'! הרב חזר אליי: ומה אתה משיב לו? עניתי כי השאלה היא מהי ה'כיכר'? כיצד נגדיר אותה? וביארתי: אם ה'כיכר' זה עוד בית ועוד בית (ועוד עז...) ולאט לאט תיקבע מציאות חדשה ובלתי הפיכה - צודק זמביש. אך אם ה'כיכר' זה כוח הטענה - זכותנו וחובתנו לרשת את כל מרחבי ארצנו ואין אנו, חלילה, סוחרים באדמתה. ואם במאבק תגבר ידכם ותצליחו לטמא אותה ה' הטוב יכפר, אך ידנו לא תהיה במעל – אז אני צודק! ממש כדין התרומה. הנזק הרוחני שיהודי גורם, בכל העולמות ולו עצמו, במסירת תרומה בידיים לגוי, גדול לאין שיעור מהנזק שעלול להיגרם גם אם הגוי יטמא, בידיו שלו, אפילו אלף ככרות תרומה. וכן בנידון דידן.

הרב הרהר רגע ואז אמר כמסיח לעצמו: כדי להכריע ביניכם צריך רוח הקודש... ומיד פנה אליי ושאל: יש לך רוח הקודש? באותו רגע נאלמתי... (אני מניח שהקוראים הנכבדים מבינים למה...) פנה לזמביש ושאל: ולך יש רוח הקודש? גם זמביש נאלם... הפטיר הרב ואמר: לי אין רוח הקודש. באותו מעמד פנה הרב לרב עוזי שרבף שנכח בדיון ואמר: אני מבקש מכם לא לבוא אליי יותר בשאלות אלו. שאל אותו ר' עוזי: ולמי נלך? הרב משך בכתפיו ולא ענה. מועצת יש"ע הבינה מדברי הרב כי יש מקום לבצע את ההסכם ואנו המתנגדים הבנו שיש מקום להיאבק. השאר היסטוריה.

ומה עושים כשאין רוח הקודש? לדידי, תחושת בטן חריפה וודאית הבאה לאחר בירור שכלי עמוק עד היכן שידי מגעת, והרגשה כי איני ראוי להכריע בשאלות כה גורליות, אך אני נדחף בעל כרחי לחשוב ולפעול כך ולא אחרת – הרי היא כ'בת קול' הרומזת לרוח הקודש. 

הרבה יש לדון בדין תורה זה, כמו למשל: תשאלו האם בעיניי כל הסכם הוא רע? זו מילה מגונה? התשובה היא - לא. ובאותה מטבע אשאל גם אני האם כח הרתעה הוא כל כך רע? הרי רוב ההסכם הנוכחי הושג באמצעות הראשים המדממים של הנערות והנערים מעמונה. מתי ועד כמה מותר להשתמש באמצעי 'כוחני ופרימיטיבי' זה לשיטתכם? אך אין כאן המקום להאריך. גם הרבה מים זרמו בירדן מאז ובכל זאת עיקרי הדברים לא נס ליחם. וכדלקמן.

שיטת ה'עובדות בשטח' קרסה

כאמור, צריך קצת רוח הקודש כדי לדון בדברים אלו, ובמה שהתקשה ר' אברום, לחברי הנהלת מועצת יש"ע ולוועד רבני בנימין היה פשוט בתכלית הפשיטות. עד כדי כך, שלא ראו כל צורך לזמן את אנשי מגרון ולשמוע את דבריהם. פלא!
איני מתיימר לדעת מה היה אומר הרב כעת, אך בהחלט נפל דבר. שלושה הבדלים, לענ"ד, בין אז להיום:

א. גירוש של 10,000 איש. השיטה שקבעה כי העיקר זה לקבוע עובדות בשטח התערערה (שלא לומר קרסה) - יום אחד ונוה דקלים פשוט נעלמה.

ב. בעקבות הסעיף הקודם - "ערו ערו עד היסוד בה" אינה רק משאלת לב של שמאל הזוי. זוהי האג'נדה המוצהרת של ממשלות ישראל. וכיוון שבא אותו אחד ו"קירר את האמבטי הרותחת", כבר כל אחד יכול. ובשנים הללו שזמביש ייהנה מפירות ההסכם, מהשקט התעשייתי ו'ישתעשע' בבניית מאחזים, הצד השני יתכנן בשקט בשקט את העקירה הגדולה.

ג. התקדים החמור מכל: יש כאן לראשונה 'יישור קו' של המחנה האמוני עם הנחת היסוד של בית המשפט (וממילא של החוק הבין לאומי) כי אין לנו דרישה על 'אדמות ערביות' - הן אכן לא שלנו! ומכאן ועד העברת הבעלות על 'חצר סרגיי' בירושלים לבעלות רוסית, דרך שייח' מוניס ו'קיפול' ההתיישבות היהודית כולה בא"י, הדרך קצרה.

נחזור לדין תורה - מהי 'כיכר התרומה'? לדעת מועצת יש"ע מגרון היא ה'כיכר' אך לא רק, גם דעת הקהל – הקונסנזוס הישראלי – גם הוא 'חלה'. לשיטה זו, מוצדק להזמין את האלוף גרשון הכהן – שדעותיו רחוקות מקדושה ומרוח המקרא – לפסטיבל המקרא בגוש עציון, כדי להשאיר את גוש עציון במרכז הקונסנזוס הישראלי, כדברי הרב יעקב מדן, על אף חלקו של האלוף בגירוש.

אם הצלת מגרון זו המטרה, ונתעלם מהדרך שבה הושגה ומהמחיר ששילמנו, אזי ייתכן שההסכם לכשעצמו טוב. לא רק שאיני מטמא את כיכר התרומה, אדרבה מטהר אני אותה.

אם המטרה היא להציל את ההתיישבות כולה – סימני השאלה הולכים וגדלים, שמא מכרנו את 'איום עמונה' בנזיד עדשים, ובמקום להעצים את האיום גם במחיר הריסת מגרון, החוויה הטראומתית לא תציל את שאר ההתיישבות? ועתה בצל התקדים, בשיטת ה'סלמי' הידועה, תתערער ההתיישבות כולה ואנו בעל כרחנו עונים אמן. האם לא נכון לומר כי אם לא היתה מגרון צריך היה להמציא אותה? האם החתירה למאבק נחוש על כל פיסטין איננה צו השעה, בהנחה שדרך המאבק (כולל סרבנות חיילים כמובן) היא הדבר היחיד שעשוי להציל את ההתיישבות?

אך אם 'כיכר התרומה' אינה החלק המדיד (מספר הבתים) והמצוי (דעת הקהל הישראלית) כאן ועכשיו, אלא היא הכמיהה לראות כאן משהו אחר באמת, הנהגה השואפת לעצב קונסנזוס יהודי חם ומאמין, ולקבוע נורמות תרבותיות והנחות יסוד אחרות ביחס לארץ – גם בחלק שנמצא לעת עתה בבעלות ערבית – וביחס למעמדו של הגוי אשר בקרבנו בכלל, אזי סימני השאלה הופכים לסימני קריאה. הסכם שאנו חתומים עליו, המנציח והמצדיק את בעלותם של הערבים על ארצנו, הוא רע מאוד לא רק בהיותו תקדים מסוכן לבתים בעפרה ועוד, אלא בעיקר בהסכמתנו לטענתם המרכזית של הערבים: 'גזולה היא בידכם'!

במילים אחרות – דחיית ההסכם על רקע זה היתה מציפה וממקדת את הדיון בזירה הרלוונטית והמשמעותית - הטיעון שלנו מול הטיעון שלהם. הלכות 'טוען ונטען' זו הזירה האמיתית, ואם במקום זה הטענות אינן בהירות, חדות ועמוקות כל הבניין קורס, והקיום היהודי בא"י כולו בסכנה. יותר ויותר מתברר כי כל הפעילות המעשית הקובעת 'עובדות בשטח', שאי אפשר בלעדיה, נגזרת מהראש – מעקרונות והנחות היסוד. אחרי הראש נמשך כל הגוף - ולא להיפך. וכשהשורשים נטועים עמוק באדמה, אזי בענפים המתפשטים אפשר אפילו להתגמש, "לעולם יהיה אדם רך כקנה".

והארה בסוגיית 'דעת הקהל': דיון עקרוני, שמטבעו משיק לבעיות נוספות הנוגעות לקיום שלנו, הרבה יותר מעניין ומעורר למחשבה, גם עבור ציבור רחב שסוגיית מגרון לכשעצמה אינה מעניינת אותו. הגיע הזמן שנתעסק גם בבעיות 'שלהם' ולא רק בבעיות 'שלנו'.

ובשולי הדברים הערה לאנשי מגרון: היכן אתם? אם כנים אתם ייאמנו דבריכם? האם פוסחים אתם על שני הסעיפים? לא ניתן לארגן התנגדות אפקטיבית ב'יד שמאל דוחה', ובאותה עת ממש 'יד ימין מקרבת'.