גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חסד באפלה - סיפור לשבת

04/09/08, 19:45
עודד מזרחי

בגיל 18 עלה אריה מאוקראינה לישראל ומיד התגייס ליחידה קרבית. מדי שלושה שבועות יצא לחופשה לביתו. פעם, בערב ראש השנה, יצא עם חברתו למועדון לילה בשם 'קרמלין', שהיה סמוך לשפת הים, על גבול תל-אביב יפו. באותו ערב התקוטט עם חברתו, ויצא מהמועדון החוצה כדי להתאוורר מעט ולהירגע.

השעה היתה 11 בלילה. הוא נכנס לפארק קטן ואפל, וראה ליד פח אשפה גדול זוג זקנים הומלסים שוכבים ומתכסים בשמיכת פוך. אריה היה עם ג'ל בשערו, ענד שרשרת ברזל לצווארו, ולבש מעיל עור שחור ומכנסי ג'ינס צמודים. כאשר ראו אותו, התכווצו זוג הזקנים כשתי חיות נפחדות.

באותו רגע הציפה את נפשו חמלה, והוא החליט שהוא חייב לעשות משהו למענם. הוא הלך לרחוב ראשי ביפו, מצא חנות מאפה וקנה שקית בורקסים שעלתה עשרה שקלים. כשהביא לזוג ההומלסים את הבורקסים החמים, הם נדהמו, מלמלו מילות תודה, ועיניהם התנוצצו משמחה באפלה. הוא הרגיש מאושר על שעשה דבר טוב שלא עשה כדוגמתו לפני כן. 

לאחר שלושה שבועות חזר לחופשה נוספת מהצבא והלך שוב למועדון הלילה 'קרמלין', הפעם ללא חברתו שנפרדה ממנו. חבריו חיכו לו במועדון. כאשר פסע לבדו ברחובות יפו, ראה שלושה ערבים כבני עשרים, שחצו את הכביש במעבר חציה והגיעו למדרכה שלו. היה נראה שהם הולכים בעקבותיו. הוא ידע שיש ביפו ערבים רבים ולא ראה סיבה לדאגה כלשהי. לפתע חש מהלומה עזה ניחתת מאחור על ראשו.

אריה חש זעזוע במוחו ונפל ארצה. הכול סביבו נעשה שחור. אחרי כמה שניות קם כשהוא עדיין המום. בשנייה הראשונה ניסה להתקשר לחבריו במועדון. משלא הצליח, החל לברוח מפני התוקפים. שלושתם רצו אחריו ברחוב ההומה, ולא היה נראה שמישהו מהעוברים ושבים מתרגש מהמחזה ומתכוון לעזור לו. הוא רץ לצומת הקרוב, ניגש לרכב מכבי-אש שעמד באור אדום, ודפק על חלונו הגבוה. הנהג הרים את כתפיו כאומר "מה אני יכול לעשות?!".

הערבים התקרבו אל אריה וכמעט תפסו אותו. הוא רץ וחצה את הצומת באמצע. כמה מכוניות הסתובבו בחריקה וכמה בלמו לנוכח ריצתו המבוהלת. אז ראה מונית שפונה בצומת באיטיות רבה. הוא פתח את הדלת האחורית וזינק פנימה. הנהג הביט בו נדהם. הערבים פתחו את הדלת, תפסו את אריה בעורפו ומשכוהו החוצה. אחד מהם החזיק את ידיו, והשני שלף את סכינו והתכונן לשוחטו...

מעולם לא היה אריה נתון במצב כזה. אמנם הוא תרגל בצבא קרב מגע, אבל לא תאר לעצמו שיזדקק לכך כשהוא יוצא לבלות בתל-אביב. לפתע קיבל כוחות עצומים, בעט במי שתפסו, נתן אגרוף בפרצופו, והצליח להיחלץ מאיום הסכין. הוא ידע שאסור לו לפנות לעבר יפו, והחל לרוץ חזרה לכיוון תל-אביב. הערבים המשיכו לרוץ אחריו, ואף צעקו לעבר שני ערבים אחרים שאריה חלף לידם, שיתפסו אותו. הוא נתקל באחד מהם והעיפו במרפקו. השני תפסו ואריה הצליח להשתחרר ממנו בבעיטה אחורית. הוא המשיך לרוץ לעבר אורות תל-אביב במהירות עצומה, כפי שלא רץ מעודו. לאחר יותר מקילומטר הגיע למקום מבטחים, שם נפל על הארץ כשהוא מתנשם ומתנשף. 

כשהתאושש מעט, חש תדהמה לנוכח המצב שאליו נקלע. בתור חייל יכול היה להיכנס באמצע הלילה לביתו של פלשתיני ולהוציאו מהמיטה אם יש צורך, ואילו כאן ביפו, במדינת היהודים, יכולים ערבים לשוחטו כמו תרנגול. אריה היה נסער ביותר ובקושי הצליח להירגע.

כאשר חזר לדירתו השכורה, שבה התגורר עם כמה חברים, סיפר להם מה שאירע לו לפני שעה קלה. אחד החברים אמר כי ידוע לו שיש ביפו מלחמת כנופיות בין עבריינים ערבים לעבריינים רוסיים, ואותם ערבים התבלבלו כפי הנראה בינו לבין עבריין רוסי מפורסם.

כך או אחרת, אריה ידע שקיבל כוחות על אנושיים באותו אירוע. הוא חיבר אחד ועוד אחד והרגיש שהיתה כאן השגחה פרטית ברורה. היתה לו תחושה חזקה שמעשה החסד שעשה לפני שלושה שבועות באותו מקום ממש, כאשר נתן את הבורקסים לזוג ההומלסים, הוא שהציל את חייו. הוא חש שהחיים לא מתנהלים סתם כך, שהדברים לא קורים מאליהם. יש חשבונות שמימיים ותוכנית על.

הוא רצה ללכת לעבר בורא העולם שזיכה אותו במעשה החסד, שבזכותו ניצלו חייו לאחר מכן. כאשר חזר לצבא החל להתעניין ביהדות, שמע כמה שיעורי תורה וקיים מעט מצוות. לאחר שהשתחרר, מצא את מקומו ב'מכון מאיר' בירושלים, וחש שזכה להינצל לא רק בגופו, אלא גם ברוחו.