בשבע 309:על דעת עצמי

אבי סגל , י"א באלול תשס"ח

חיסול בעולם העליון

"שלום לעורכת-הדין של בית המשפט העליון".
"בוקר טוב".
"שוב ירי על בית המשפט, שוב הפגיעה הזאת בדמוקרטיה חפה מפשע. איך את מסבירה את זה?"
"זה באמת מוזר. לבית המשפט העליון יש חיים נורמטיביים, וגם השופטים לא מבינים מי ירצה לפגוע בהם. אני מצפה מרשויות האכיפה שיעצרו מיד את היורים. מי שמנסה לפגוע בבית המשפט העליון, נגדע את ידו".
"ובכל זאת, כל ניסיונות החיסול האלה מעידים על חוסר אמון בבית המשפט, לא?"
"נכון שהציבור מתייחס לכל השופטים כמקשה אחת, אבל זה לא מדויק. אין לשופטים חיים משותפים, אלא לכל שופט יש עולם ערכי משלו. רק במקרה כל העולמות נראים אותו הדבר".
"אבל אי אפשר להתעלם מכך שהפכתם לסוג של מאפיה סגורה".
"שוב, זהו ניסיון לדה-לגיטימציה של בית משפט תמים וישר-דרך. מרשי כולל מגוון של שופטים מכל רובדי החברה הישראלית: חילונים, אשכנזים, שמאלנים, חברים טובים, חברים יותר טובים..."
"אבל האם אין זה נכון שמרשך בעצם מנהל את השלטון במדינה?"
"חלילה. נכון שהיו אירועים פה ושם שבהם נפגעו אנשים, כמו הפסיקות של בג"ץ נגד המלחמה בטרור, אבל אין להסיק מכך שבית המשפט העליון חשוב יותר מהכנסת. אנחנו רק מציעים לרשות המחוקקת הצעות שאי אפשר לסרב להן".
"תודה לך, עורכת-הדין של משפחת הרשע".
"תודה גם לך".

מוות לא אופנתי

אופנה היא דבר מאוס, והבעת דעות לפי צו האופנה מאוסה שבעתיים. עד לא מכבר, הכי אין היה להזדעזע מהיעלמותה של הילדה מנתניה שאפילו לא ידענו את שמה. כיום האופנה שינתה כיוון, ופתאום הציבור הפך לדן-חסכן: מה פתאום לבזבז משאבים על החיפוש אחר רוז הקטנה? האם למשטרה אין מה לעשות חוץ מלצלול ולייבש את הירקון? רוז כנראה מתה, יודעים כולם לומר, ואין להשקיע יותר מהמינימום כדי למצוא את גופתה.

אולי הם צודקים. אולי אין טעם להשקיע בלי גבול, ואולי בכלל המשטרה סתם עושה רוח של יחסי ציבור. אבל עד לפני חודשיים ציוותה עלינו האופנה לחשוב אחרת. רבים בתוכנו היו מוכנים אז להקריב הכול כדי לקבל שתי גופות. כן, גם לאחר שנרקמה העסקה עם חיזבאללה, ומותם של החיילים גולדווסר ורגב היה ברור לפחות כמו זה של רוז פיזם, גם אז היינו מוכנים לבזבז משאבים ואפילו לסכן את חיי כולנו כדי להביא את גופותיהם לקבורה. אז מה קרה בינתיים? במה שונה רוז מאהוד ואלדד ז"ל? האם זה בגלל שלא נפלה למען המולדת, או בגלל הרתיעה שלנו בנסיבות מותה? ואולי בגלל שלא חיבקנו את משפחתה דרך מסך הטלוויזיה, כפי שאימצנו את בני המשפחות של שני חללי צה"ל? ואולי בכלל אין הסבר הגיוני, אלא גזרה היא מלפני האופנה ואין לערער עליה?

סדרה סוף הדרך

אבל עם כל הכבוד לאופנת הדעות, הטרנד הכי מעצבן של העשור האחרון הוא עדיין התור הארוך של המוגלגים הממושקפים ליד חנויות הספרים, ערב יציאתו לאור של אחד מספרי 'הארי פוטר'. זאת הסיבה שרק לאחרונה טרחתי לקרוא את הספר השביעי והאחרון בסדרת הפנטזיה המצליחה של הסופרת ג'יי-קיי רולינג. והנה וידוי שבוודאי יחזק את המוניטין המפוקפק שלי: יותר מכל, בא לי להתקשר עכשיו לרולינג ולומר תודה. בגוביינא, בטח בגוביינא – אחת הנשים העשירות בבריטניה יכולה להרשות לעצמה לממן לי את השיחה, לא?

בדרך כלל קשה לשכנע אותי לאהוב משהו שכולם אוהבים, ובוודאי אם זוהי יצירה הטובעת בים של מוצרים נלווים, מסעות יחסי ציבור אגרסיביים וטירוף נעורים כללי. אבל מול המינון המדויק של רגש ופעולה ודמיון והומור ותפניות עלילתיות ומבנה סיפורי מושלם, לצד סגנון כתיבה מדויק ומוקפד שאינו מעליב את הקורא, גם האדם הביקורתי ביותר יכול ליפול ברשת הערסל המפנק שטמנה לו הסופרת.

שמועות עקשניות טוענות כי יש שניים ורבע אזרחים בכדור הארץ שלא קראו את הסדרה. אני מכיר את הטיעונים שלהם בעל פה: אין לנו כוח לכל השמות המוזרים והדמויות המגוחכות; אנו מעדיפים ספרות יפה; הספרים ארוכים מדי; כל הסיפור מבוסס על מיתוסים עתיקים – הסופרת לא המציאה כלום; קראתי את הספר הראשון וזה הספיק לי. חלק מהטיעונים האלה היו פעם גם שלי.

כמה מילים על הטיעון האחרון: הספר הראשון בסדרה חביב למדי, אך הסיפור האמיתי מתחיל רק בשלהי הספר הרביעי (שברובו הוא אחד המייגעים בסדרה), כשהמאבק בין טוב לרע הופך למלחמה של ממש. גם איכות הכתיבה משתפרת מספר לספר, וזה המקום לומר שהספר האחרון בסדרה – 'הארי פוטר ואוצרות המוות' - אוכל את קודמיו לארוחת בוקר. בספר זה אנו נפטרים מכל קטעי בית הספר ותחרויות הספורט המייגעים, ונותרים עם עלילה מהודקת ופתרונות מורכבים ומספקים למסתורין של הסדרה כולה.

ועוד הערה קטנה: בגיליון הקודם, נדרש הסופר מיכאל שיינפלד לשאלה מדוע אין סופרים רבים מסוגו בחברה הדתית. בין היתר, הוא טען בצדק כי על המגזר הדתי לעודד את היצירה, ולאפשר כניסת חומרים שיפתחו בפנינו עולמות חדשים. אם יש בנו רצון להוציא מתוכנו סופרים מצליחים והארי פוטרים שומרי מצוות, עלינו לעודד את הכתיבה המגזרית ולא רק לחפש כל הזמן את הפגמים. קריאת טור על הארי פוטר בעיתון בשבע בלי לעקם את האף - יכולה להיות התחלה טובה.

יודע את מקומי

ככל הנראה, כבר לא אהיה אשה בגלגול הזה. העובדה המצערת הזאת ממדרת אותי ממספר חוויות נשיות חשובות, כמו הריון ולידה, צעידה בנעלי עקב גבוהות ונסיעה ברוורס לתוך עמוד. אבל חוויה אחת עולה על כולן, חוויה שהגבריות המתפרצת שלי לעולם לא תאפשר לי להבין. אני מתכוון לנשיאת שם המשפחה הכפול. או במילים אחרות: השארת שם המשפחה המקורי גם אחרי החתונה.

לכאורה, זהו צעד פמיניסטי חתרני ובועט, חלק זעיר במערכה הלוחמנית נגד השלטון הפטריארכלי בבית ובעולם. למעשה, מדובר בבלבול מוח. תרומתם של השמות הכפולים למעמד האשה הוא אפס, בערך כמו תרומתו של הבלון הכחול לשובו הביתה של רון ארד. מהאידיאולוגיות הגדולות של פעם נותר רק הניג'וס. ב-99% מהמקרים, שם הנעורים של האשה ממילא ייעלם יחד איתה, בין אם תרשום אותו בתעודת הזהות או לא. ואם הדור הבא עוד ישא אותו, אז הוא ייעלם בדור שאחריו.

אישית, אני כבר מעדיף בני זוג המחליטים להשתמש בשם האשה בלבד. שינוי שם אינו דבר נדיר, ואם הבעל רוצה להקריב את שמו לטובת שם אשתו – שיהיה לו לבריאות. אבל למה לסבך את העולם בשמות כמו אסתר טויטו-קוצ'יק, או דפנה קריגר-אלגזי? שלא לדבר על מוטציות בלתי אפשריות: מרים גולדנברג-אייזנברג, לאה קטן-ארוך, ישראלה לוי-כהן, נעמה בן-ארצי-בת-יוסף, והגרועה מכולן: ברכה טל-קונסטנטינובסקי, כשהאחרון הוא שם הנעורים.

אני לא מתכחש לקשר הרגשי של אדם לשם שעימו גדל. אני מניח שאופנת השמות הכפולים קשורה גם בצורך אישי לביטוי עצמי, או בצורך עצמי לביטוי אישי - לא משנה. ייתכן כי תחושת איבוד העצמי שבנישואים היא הגורמת לנשים למצוא לעצמן מעין תחליף מילולי לשיער זרחני ולפירסינג. הבעיה היא שאחר כך נאלצים כולנו להתמודד עם השם הארוך: הילדים, החברים, כותבי המכתבים ("לכבוד יגאל וזהבית גליקמן-חמו... לא, רגע, זהבית גליקמן ויגאל חמו. לא, נתחיל מחדש..."), הגננות, הדוורים, קוראים מזדמנים בספר הטלפונים, אנשים שלא מוצאים את המקף במחשב – כולנו.

הגיע הזמן לומר בקול צלול ורם: עוד לא נולדה ההמצאה שתתחרה בשם משפחה אחד ויחיד לכל בני הבית, רצוי שם שאפשר להגות בנשימה אחת. עוד לא הומצא הסטארט-אפ שישפר את המסורת המקובלת, שלפיה אשה נשואה מקבלת את שם בעלה. נכון שזה לא שוויוני ולא אופנתי, אבל גם לא מבלבל ומחרטט. את המאבק הפמיניסטי נא לשמור למקומות אחרים, ואת הביטוי האישי נא להביא מעצמכן ולא ממשפחותיכן. מה את אומרת, גברת ניר-שלום-מוזס?