בשבע 309:דין מגרון כדין נהלל

מגרון הוא מקרה מבחן בו עלינו להתייצב ולכפור בכל הכוח בהנחה השקרית כי אנו עם "כובש"● ההסכם המוצע מחזק את המערערים על זכותנו בקרקע● כאזרחי מדינה דמוקרטית, עלינו לקרוא למרי אזרחי רחב ולעצור את הבולדוזרים

ד"ר אמנון שפירא , י"א באלול תשס"ח

א. קראתי את הסבריה של שרה אליאש להסכם מגרון, ואכן הם מבטאים את העמדה הציונית המקובלת, שראיתי בה תמיד דרך נאותה לגאולת הארץ, של "דונם ועוד דונם", וכפי שהורו רבותינו: "קמעא קמעא".

ב. ואכן, מעולם, לא בזמן יפתח, ולא בזמן דוד, שלמה, רבי יהודה הנשיא והרמב"ם, לא עלה על דעת איש לטעון שהארץ אינה ארצנו, גם אם חלק זה או אחר היה כבוש באותה עת בידי נוכרים. עד לפני שנים מעטות אפילו יצחק רבין ז"ל היה משוכנע שהארץ היא ארצנו, "ומה שאנחנו נוותר, לכשנוותר, נוותר על שלנו, והשייך לנו, לטובת ערך השלום" (ואין אני בא עכשיו לדון איתו באמירה זו).

ג. אבל בעשור האחרון נשתנו הנסיבות באופן קיצוני, עת נפל דבר בישראל שלא היה כמותו מיום שנעשינו לעם, והוא שהממשלה, דהיינו, המנהיגות הייצוגית החוקית של היהודים, אומרת בפה מלא: "גזולה היא בידינו, בהיותנו בה עם כובש". אין צורך לומר שדבר זה הוא שקר וטיפשות ורשעות גם יחד. כי אין עם "כובש" במולדתו, ומפני שלפלשתינים מעולם לא היתה ריבונות בארץ, גם לא ליום אחד, ומעולם ירושלים לא היתה בירתם, גם לא ליום אחד, וכל קיומם עלי אדמות הוא, לפי עדות עצמם, להשמיד אותנו, מפני שהם הפכו את דת מוחמד לדת פאשיסטית, המנכסת לעצמה כל דבר בתבל שאינו שלה.

ד. מההסכם ניתן ללמוד, ולו בעקיפין, כי אתם אכן מסכימים לטענת השקר של הבג"ץ שאנחנו עם "כובש", ושאתם מסכימים לדו"ח השקר של טליה ששון, ולכן אתם מסכימים להתפנות ממגרון. אבל היום צריך לערער על הנחות השקר הללו מיסודן ולומר, שכשם שהתנועה הקיבוצית יושבת, ובדין יושבת, על מאות כפרים פלשתינאים שפתחו במלחמת השמד נגד ישראל והפסידו בה, כך יהיה בעפרה ובמגרון. ואין להסכים שיהיה דין אחד לכול העולם, ודין אחד ליהודים. בכל העולם נהוג שמי שיוצא למלחמה ומפסיד בה, משלם את מחירה. חוץ מאשר היהודים, שכשהם מותקפים במלחמות שהפלשתינאים יזמו, הם, היהודים, הקורבן, והם הצריכים לשלם את המחיר. ישנן כיום טענות משפטיות מובהקות של משפטנים מהשורה הראשונה בעולם, הטוענים כי טענת "הכיבוש" היא אבסורד, וזה הנושא שעליו יש להיאבק. השאלה היא משפטית ופוליטית, אבל קודם כל מוסרית. ו"הסכם מגרון" בפועל מקבע את טענת "הכיבוש", ומכאן חסרונו הגדול של הסכם זה.

ה. משום כך אני מציע לא לקבל את ההסכם, ובמקומו עלינו לקבל החלטה צודקת ומוסרית, ושתהיה בבחינת הכרזת מלחמה על המדיניות ועל התודעה: אנחנו מתנגדים נמרצות לכל הצעות-היסוד שהתגבשו בשנים האחרונות על ידי אנשים ערלי לב ורעים, מווייסגלס ועד ביילין, שייצגו כביכול את מדינת ישראל. אנחנו מתנגדים ל"מפת הדרכים", אם משמעותה שיהודי אחד יפונה מארצו ההיסטורית; ושוללים את הטיעון שישנן כביכול אדמות "פרטיות" פלשתינאיות (שניתנו בחלוקת חינם של המלך חוסיין), והן ערך-על. כשם שקיבוץ משמר העמק יושב, ובדין יושב, על כפר ערבי שלם ואין הבג"ץ מתערב בעניינו, כך, בדיוק כך, יושבת עופרה, וגם מגרון, על אדמות הלאום היהודי הישראלי. אנחנו שוללים את התערבות הבג"ץ בעניינו, ונהיה מוכנים להתנגש אתו ישירות (אומנם יש ללמוד את הנושא, ולהבין לאשורו את מחירו ואת סיכוייו). כי דין עקירת מגרון בדיוק גמור כדין עקירת משמר העמק, ודין עקירת משמר העמק כדין עקירת נהלל. וכל עוד רוח באפינו ונשמה בגופנו, לא ניתן לדבר הרע והמושחת הזה לקרות. בייחוד ובוודאות שעקירות אלה לא יקרבו את השלום, אלא את המלחמה.

ו. בחברה הפלשתינאית הסמוכה לנו מלמדים בבתי הספר שיעורים במתמטיקה כהאי לישנא: "אם הרגת יהודי בבוקר, ויהודי אחד בצהריים, כמה יהודים הרגת בסך הכול?". ואותה חברה (שברל כצנלסון, מגדולי אנשי הרוח של תנועת העבודה, כבר ב-1936 כינה אותה בשם: "נאצים-פלשתינאים", 'דבר', 1/5/1936), בחרה ברוב דמוקרטי את החמאס, שבמניפסט-היסוד שלו יש קריאה מפורשת להרוג יהודי בכל מקום שיימצא שם, "גם אם יתחבא מאחורי כל אבן וכל עץ". ואין לנו לעשות כל צעד על מנת לאפשר לחברה כזו קיום מדיני בארץ ישראל. אומנם יש לכבד כל אדם שנברא בצלם אלוקים, גם פלשתינאי, אפילו הוא אויב, על בסיס אינדווידואלי. אבל שום זכויות לאומיות לא יינתנו ולא מגיעות לחבורה ארורה זאת היושבת לצידנו; חבורה המקדשת את הדם ואת שפיכות הדמים כאמצעי לגיטימי להשגת מטרותיה התוקפניות. ועלינו להודיע בכל האמצעים העומדים לרשותנו, קבל עם ועולם, שדין מגרון כדין משמר העמק וכדין נהלל. ואנחנו ניאבק עליהם בכל כוחנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו: שהרי לא על ארץ נוכריה אנו יושבים, אלא על ארצנו ההיסטורית.

שפה הלכתית ושפה אזרחית

ז. פרופ' חיים כהן, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, קבע, במסגרת הלכה משפטית תקדימית של הבג"ץ במדינת ישראל, את האמירה האלמותית כי "גירוש גרוע ממוות". הלכה זו נקבעה כזכור, כשהבג"ץ התנגד לדרישת צה"ל לגרש רוצח, מחבל ערבי, אל בני עמו בעזה. דבריו אלה נאים וראויים, ויש לחקוק אותם על לוח ליבנו ולב הציבור כסיסמת קרב, כי "גירוש גרוע ממוות", ואכן גירוש מאות אנשים מבתיהם "גרוע ממוות" עשרת מונים. עלינו להודיע כי בדעתנו להתנהג בהתאם לפסק הבג"ץ ביחס לאדם שעומדים לעשות בו מעשה מכוער עד מאוד, הפוגע בזכות האדם הבסיסית לחיים, שהיא זכות גדולה בהרבה מזכות קניינית (שהמדינה יכולה לפתור בקלות, בן רגע ממש, על ידי מתן קרקע חילופית לערבי, במקום זו שניתנה לו בעבר במתנה על ידי המלך חוסיין, ומעולם לא עשה בה שימוש כלשהו). זו גם דעתם של שניים מחכמי הדור החשובים, שריד ועוז, שהודיעו כזכור בפומבי שאם יהיה טרנספר של תושבי כפר אחד קטן, ואפילו יוכשר על יד בית משפט, ואפילו אם הממשלה והכנסת תחליט עליו ברוב דמוקרטי, כי אז הם "יפוצצו את הגשרים" וימנעו בכוח את המשאיות לעבור. ובמדינה מתוקנת דין אחד לכול - לכפר ערבי כמו לכפר יהודי, ולא תהא כוהנת כפונדקית?

ח. אני מביע שוב את מחאתי הנמרצת, כפי שאני עושה כבר הרבה שנים, אך לצערי ללא הועיל, כי עלינו לדבר בשפה "אזרחית", שרק היא אפקטיבית ביחסי קהילה-מדינה, ולא בשפה "הלכתית", היפה לבית המדרש. "פסק ההלכה" המפורסם בנוגע לסירוב פקודה התברר כלא אפקטיבי כלל ועיקר, מה שגם היה צפוי. היום כבר לא נשארו לנו אנרגיות וגם לא אמונה פנימית לשפה ההומאנית-אזרחית-דמוקרטית שבה, ורק בה, יש לנו הסיכוי להצליח להגיע אל לב העם, כפי שעשו, וגם הצליחו, בשעתו ה"כתומים" המקוריים, שם במוסקבה שאחרי הקומוניזם. כך דבריו המאתגרים (במאמרו: "הציונות ואין בלתה") של יואב שורק, עורך "מוסף השבת" (משבת עקב) של 'מקור ראשון': "כדי להיכנס לארץ ישראל צריך לוותר על השטייטל... כדי להביא אור לעולם כולו, צריך לדבר בשפתו". 

ט. עמדה פוליטית זו אני מעלה כמובן לא כ"פסק הלכה" (שהוא בעיניי פשיטא גמור, אבל נוגע רק ליושבי בית המדרש), אלא כצו הצדק, האמת והמצפון. במדינה דמוקרטית, שבה אני מאמין ואת חוקיה אני מצווה לשמור ואני אף דבק בה לעומקה, הערך העליון שבה אינו החוק (והרי אפשר להגיע לפאשיזם בנקל באמצעות החוק), אלא הצדק והמצפון, ובשמם באתי להציע את דבריי אלה. עלינו לגייס היום את המשאבים המשפטיים והציבוריים, ובסופו של דבר לקרוא למרי אזרחי רחב בכדי לעצור את הבולדוזרים בגופנו. כאן אזכיר (ובעקבות ספרו האוטוביוגרפי "נפתוליי עם האמת" של מהטמה גאנדי, מייסד הודו המודרנית), ש"מרי אזרחי" בנוי על הכרה עמוקה בדמוקרטיה, בחוק ובציות לחוק האזרחי, ולא בשימוש ב"חוק התורה". רק מי שמאמין בזה יכול לבוא בראש מורם ובידיים נקיות ולומר: חוק המדינה הוא חוק דרקוני, ונוגד את הצדק הטבעי ואת המצפון, שהם הם העומדים בראש הסולם במדינה דמוקרטית, ועל כך ניאבק ונלך ברצון לכלא, כדין המפר את החוק. זו גם טעותן הגדולה של אותן בנות הארבע-עשרה שהלכו לכלא, ובמקום להיאסר ברצון על אמונתן במצפונן, סירבו לשתף פעולה עם מוסדות המדינה בשם "התורה" כביכול. אכן, "מדינה" יהודית כיישות מופשטת היא קדושה, אבל שלטונה אינו קדוש כלל, אלא נתון לביקורת מתמדת (כפי שעשו כל נביאי ישראל), ואם הוא מושחת באופן קיצוני המאבק הגלוי נגדו הכרחי, ומתבקש קודם כל ממסכת הערכים של המשטר הדמוקרטי עצמו. ובמדינת ישראל של היום, לפחות החל מתקופת שרון, יש סימנים מובהקים של פאשיזציה של השלטון.

החיסרון של הסכם מיגרון

י.  ולבסוף, שוב: החיסרון העיקרי של הסכם מגרון שהוא אומנם פותר בעיה אחת, מקומית וחשובה מאוד, וטוב כשלעצמו, אבל אין ספק שבעתיד הקרוב תחזור ותעלה בעיה אחרת ועוד בעיה ועוד בג"ץ, ובסופו של דבר השיטה תתברר כלא יעילה מול הצונאמי. ומול צונאמי צריך אסטרטגיה כוללת ולא טקטיקה נקודתית. לכן יש היגיון בטיעון לקחת את מגרון כTest-case, ולהיאבק עליו בכל השיטה, לאורכה ולרוחבה, בשטח, וגם מעל כל במה פוליטית וציבורית. הרגע הזה הרי יגיע, כי הוא מוכרח להגיע. ואם הוא לא יגיע במגרון, אז הוא יגיע בעופרה או בכוכב השחר. וככל שעובר הזמן, יותר ויותר מתקבע בדעת הקהל בארץ ובעולם שאנחנו "כובשים" וכי עלינו לחזור עד לקו הירוק ולא להשאיר בידינו ולו מטר אחד. ולכן, מתוך מחשבה לטווח ארוך, מוטב להתחיל לנהל את המאבק הזה מוקדם ככל האפשר, זאת אומרת: היום. למעשה, אנחנו כבר היום מאחרים מאוד במאבק הבלתי-נמנע הזה, אבל מוטב היום מאשר מחר. מאבק זה הוא מאבק של בני אור בבני חושך, כאשר "בני החושך" הם אותם ערבים, שופכי דמים כדרך חיים, האומרים בריש גלי: ניקח היום הכול מהיהודים מה שאפשר לפי "החוק", ונמשיך בכל מלחמה אפשרית מחר, עד אשר נעקור אותם, את היהודים, סופית מארץ ישראל.

יא.  ולכן, אני מציע לכנס את מליאת המועצה כדי לקיים דיון בהצעתכם מול הצעתי (והצעות דומות נוספות), ולערוך לגביה הצבעה. במצב שנוצר היום, ובמספר ההתנגדויות הרב שקיימות כבר בשטח, מוכרח להתנהל על כך דיון ציבורי. ובדיוק בשביל זה לנו יש את "מועצת יש"ע החדשה".

הכותב הוא חבר מליאת יש"ע המתחדשת.