בשבע 309:על שולחן הניתוחים

הביקורת נגד מועצת יש"ע לאחר הגירוש הפכה לספורט הלאומי של הציבור שלנו.

משה (צ'יקו) בן זמרה , י"א באלול תשס"ח

לאחרונה מלאו 3 שנים לגירוש הנורא מגוש קטיף. נראה שמאז, הטרנד של לחבוט במועצת יש"ע הפך כמעט לספורט הלאומי של הציבור שלנו.

אין ספק: מועצת יש"ע, שעמדה אז בראש המאבק, לא הצליחה למנוע את החורבן. כיום יש מי שאוהב לשחק ב"מה היה קורה אילו", אבל אין אף אחד שיכול לומר בוודאות שאם צורת המאבק היתה שונה אזי התוצאה היתה אחרת. יכול להיות שההריסה היתה לוקחת מעט יותר זמן, אך התוצאה לבסוף היתה ככל הנראה אותה תוצאה. אגב, גם במאבקים קשים יותר, גם בכפר דרום וגם לאחר מכן בעמונה, לא השגנו תוצאה אחרת. אך נדמה שהחבטה וההכאה במועצת יש"ע, כמוה כמי שמכה את השליח שמביא עמו את בשורת האיוב.

כמי שהיה שותף למהלכים רבים במאבק, אני יכול להגיד שמאז הגירוש ועד היום מתקיים חשבון נפש גלוי ופומבי בקרב מי שהיו שותפים במאבק הארוך. זהו חשבון נפש נוקב וחשוב, שצריך להוליד ברור אמיתי על דרכנו ופועלנו. בוודאי שישנה גם ביקורת אמיתית ונוקבת על ההנהגה ופעילותה. היו גם מעשים שמוטב היה להם שלא ייעשו, ואחרים שהיו צריכים להיעשות ולא נעשו. כולנו חכמים ונבונים לאחר מעשה. אך 3 שנים אחרי, מוטב לתעל את הכעסים והתחושות הקשות לבנייה ולהתעצמות, מאשר לחבוט שוב ושוב בראשי מועצת יש"ע, ובכוחות החדשים העומדים בראשה, העושים כל שביכולתם למען ההתיישבות.

כחברי מטה מאמץ, יעקב שטרנברג ואני פעילים במשך עשרים שנה עם מועצת יש"ע על כל גלגוליה בכל הפעילות למען ארץ ישראל - מהמאבק על רמת הגולן, דרך אוסלו, ועד למאבק נגד הגירוש. לכן, דווקא עדות ממי שהיה נוכח בדיונים שבהן נפלו ההחלטות הגורליות, היא משמעותית יותר.

התפיסה שמאחורי המאבק

הפעילות שלנו שקדמה לגירוש התרכזה במטרה אחת – למנוע את קבלת ההחלטה על גירוש גוש קטיף וצפון שומרון. אני סבור כי ריכוז הכוח בנקודה ההיא היה נכון וצודק.

בחורף שקדם לגירוש קיימנו משמרת מחאה באוהלים מול הכנסת, בדרישה ממפלגות הימין שהיו אז בקואליציה לעזוב מיד את הממשלה. שרון עמד אז בשיא הביקורת הציבורית בעניין החקירות, ומפלגת העבודה לא היתה מצטרפת לממשלה ומגבה אותו רק על סמך דיבורים על נסיגות. למרות זאת, לא הצלחנו אז לגרום לשרים ולח"כים הנאמנים לארץ ישראל לפרוש מהממשלה. הפעלנו לחצים אדירים על חברי הכנסת של הליכוד, על המפלגות החרדיות ועל יתר חברי הכנסת שהיוו לשון מאזניים בהכרעות השונות לאורך הדרך. פעם אחר פעם ובקושי רב, הצליח שרון לעבור את המשוכות באמצעות פיתויים ואיומים כלפי חברי הכנסת המתלבטים. היקף השחיתות והיעדר הבושה נגלו לעין כל.

מול ראש ממשלה מושחת ונחוש להציל את עורו בכל מחיר, הצלחנו להגיע לסף הכרעה בכמה מוקדים במהלך הדרך. אילצנו את שרון לקיים משאל מתפקדים. בקמפיין מסיבי וגדול הבאנו לתבוסה של תוכנית ראש הממשלה בקרב חברי מפלגתו. ולאחר שהוא החליט להתעלם מתוצאות משאל המתפקדים ופיטר מהממשלה את השרים שחלקו עליו - התחלנו במהלך להביא לקיומו של משאל עם, ולדעתי הצלחנו להחדיר לשיח הציבורי את רעיון משאל העם כאופציה ריאלית. היינו סבורים כי לאחר שהנושא יובא להכרעת העם נוכל, כמו שעשינו בקרב מתפקדי הליכוד, לשכנע את מרבית העם שלא לתמוך בתוכנית הרעה של שרון. הפעילות הענפה נשאה פרי והגענו עד להצבעה בכנסת על חוק משאל העם, אולם שרון שיחד בגלוי וללא בושה את חברי הכנסת שהיוו לשון מאזניים בהצבעה באמצעות מינויים שונים, וכך נכשלה היוזמה הריאלית ביותר למניעת הגירוש.

נותרנו בידיים קשורות

לאחר שהחלטה נפלה, חייב היה להיות מאבק קשה ונחוש, אך הסיכויים שלו להצליח הם קלושים - בדיוק כפי שבעמונה היה מאבק נחוש אך לא הצלחנו למנוע את הרס הבתים, וכפי שהיה בחומש ובשא-נור, שבהן היה מאבק נחוש ועיקש ללא התערבותה של מועצת יש"ע, ולמרות זאת גם המקומות הללו נפלו בתוך כמה שעות. 

יש רבים שאומרים כלפי הנהגת מועצת יש"ע: "נכשלתם, לכו הביתה". בניגוד אליהם, אני לא סבור שיש כאן כישלון שלנו. בוודאי שאי אפשר לקרוא לזה הצלחה. ניתן אולי לדמות זאת לניתוח מורכב ונדיר שלשמו מגיע מנתח מומחה מחו"ל, ולמרות הניסיון והמקצועיות, ולמרות שהמנתח והצוות הרפואי עשו כל מאמץ - בלילה חלה התדרדרות במצבו של החולה והוא נפטר.

עשינו כל מאמץ אפשרי. היינו הגוף שהכי קרוב לניצחון. התמודדנו עם הבלתי אפשרי ועם האיום והנורא מכל. השקענו במאבק את כל הכוחות, עם כל הגופים, במסירות נפש רבה. אך למרות ההשתדלות שלנו, לא הצלחנו למנוע את חורבן היישובים בגוש ובצפון השומרון.

נכון, היו טעויות. גם במועצת יש"ע מודים בטעויות שעשו.

המראות של החיבוקים עם המגרשים היו מיותרים. היה צריך לפסוח עליהם ולקיים דיאלוג תקיף יותר. זה כנראה לא היה עוצר את מכונת ההרס, אבל בתודעה שלנו, שלי כאדם פרטי, וכחלק מציבור, כך הדברים היו צריכים להיראות כלפי חוץ וכלפי פנים.

היו שגיאות בהעברת האינפורמציה ובהכוונת הציבור לניסיונות ההגעה לכיסופים בימי הגירוש ובשבועיים שקדמו לו. חלק מהציבור קיבל הוראות סותרות, וחלקו לא נחשף כלל לקריאות החוזרות להגיע לנקודות שונות בנגב כדי לצאת באופן מאורגן לכיסופים. היתה שגיאה בשיתוף פעולה עם המשטרה והצבא. בדיונים בכפר מימון ישב נציג המשטרה, על-מנת שנוכל לתאם עמו הכנסת מים, אוכל, ושירותים סניטאריים לכפר שהיה תחת מצור. בדיעבד אני סבור שהיתה זו טעות חמורה.

ולמרות הכול, מי שתוקף את מועצת יש"ע עושה לעצמו עבודה קלה. מי שתוקף את מועצת יש"ע עושה זאת משום שהוא חושש מלתקוף את הרב שפירא. כן, ר' אברום זצ"ל היה זה שהנחה אותנו בכל מאבקנו נגד אלימות. הוא היה בעד סרבנות, אך נגד אלימות. בכל המודעות לקראת כפר מימון נכתב שזה יהיה ללא אלימות. רב אברום היה גם מי שהכריע בסופו של דבר לא לפרוץ בכפר מימון, ואף מינה קבוצת רבנים בראשות  הרב דרוקמן כנציגו במקום, שהיו שותפים להכרעות. 

שלטון העריצות של שרון הגיע עד כדי הפעלת המשטרה והצבא בסדרי גודל שלא ייאמנו, סגירת יישוב ישראלי, וכוונות אמיתיות להשתמש באלימות מזעזעת כלפי המפגינים. מכיוון שקיבלנו החלטה שלא לנקוט מצדנו באלימות, נותרנו בידיים קשורות. מול כמות הכוחות הבלתי סבירה שהוצבה מולנו, למעשה לא ניתן היה לקיים אירוע המוני שמתקדם לעבר גוש קטיף, לא ניתן היה לקיים לאורך זמן גוש של מפגינים מול קיר ברזל של המשטרה, וכמעט ולא התאפשרה התגנבות יחידים. במהלך הימים בכפר מימון יצאו מדי לילה קבוצות לעבר גוש קטיף. ניסיונות אלה לא צלחו לרוב. מעטים הצליחו להגיע, ורובם גם נעצרו לאחר שהגיעו ליישובי חבל עזה. בסופו של דבר נאלצנו להתחשב באנשי כפר מימון ופרנסיה, ששהותנו במקום גרמו להם לנזקים כבדים, ולעזוב.

הסרבנות - עניין לרבנים

אופי המאבק בתוך היישובים הנעקרים נקבע במידה מרובה על-ידי התושבים עצמם, שרובם ביקשו לצאת מבתיהם ללא עימותים פיזיים. ודאי שהייתי רוצה שהתמונות יהיו כמו כפר דרום חומש ושא-נור. ייתכן גם שבבנימין ושומרון ישנו ציבור אחר. אך אי אפשר היה להתעלם מרצונם של המתיישבים בחבל עזה, אוהבי ארץ ישראל, שלא נכנעו לפיתויי הממשלה, ונאחזו בקרקע עד היום האחרון חרף האיומים והלחצים, ובכך נתנו תוקף למאבקנו המוסרי והצודק.

גם האמירות על הימנעות מועצת יש"ע מלקרוא לסרבנות אין להן מקום. אני כשלעצמי הייתי ועודני בעד סרבנות.

בקונפליקט בין התורה לבין המדינה, התורה היא מעל הכול. אך אני מבין כי מועצת יש"ע, כגוף שניסה להוביל מהלך לאומי ולחבר אליו קהלים רחבים ככל שניתן, לא יכול היה לקרוא לסרבנות מאורגנת. גוף שהיה יוצא בקריאה פומבית לסירוב פקודה, היה נתקל בקיר אטום כשהיה רוצה לפעול בקרב מתפקדי הליכוד ובקרב השרים וחברי הכנסת. יחד עם זאת, כיוון שההכרעה בין התורה למדינה היא הכרעה תורנית, אמרה מועצת יש"ע בגלוי ובפומבי שזכותם וחובתם של הרבנים לקבוע את דעתם בנושא. 

גם הטענה לכאורה שמי שניזון מהרשויות לא יכול להוביל מאבק בלתי מתפשר היא טענה שלא עומדת במבחן המציאות. אני סבור כי מי שבחר את ראשי המועצות לא בחר אותם רק כדי לפנות את הזבל, אלא קודם כל כדי להוביל את המאבק הציבורי. אני הייתי נוכח באותה מסיבת עיתונאים בבית אגרון בירושלים לפני הגירוש, שבה ראש המועצה האזורית מטה בנימין דאז, פנחס ולרשטיין, קרא להפר את החוק וללכת לגוש קטיף. זו ההוכחה לכך שניתן לעבוד מול השלטונות, ומצד שני גם להוביל מאבק. אין רבים שיכולים להתחרות עם ראשי מועצת יש"ע במספר התיקים הפליליים העומדים נגדם בשל המאבק בגוש קטיף, ובעיקר בשל הבנייה הנרחבת בכל מרחבי ארצנו, בבחינת "אשריכם שנתפסתם על דברי תורה".

מי הקים את המאחזים

ומילה נוספת בשולי המאבק ההוא, הרלוונטי לאקטואליה של ימינו. רבים יוצאים נגד הסכם המאחזים המתגבש בין מועצת יש"ע המתחדשת לבין משרד הביטחון. אינני מכיר לפרטי פרטים את הסוגיה. ועדיין חשוב לזכור, שבעשרות הגבעות ביהודה ושומרון מתגוררים תושבים נהדרים, חלוצים ואידיאליסטים, מלח הארץ, נאמני ארץ ישראל הנאבקים עליה במסירות נפש. גם אם הם חולקים על מועצת יש"ע, עליהם תמיד לזכור לה זכות ראשונים. מועצת יש"ע שאותה הם תוקפים היא זו שהקימה את אותם המאחזים ונקודות ההתיישבות.

מאז הקמת מפעל ההתיישבות ביש"ע הצליחו בהנהגת המתנחלים – גם בגוש אמונים ולאחר מכן במועצת יש"ע - להוציא מתוק מעז, לפעמים להתפשר על מעבר מנקודה אחת לנקודה שנייה תמורת בנייה במספר נקודות אחרות. מפשרת סבסטיה - שגם לה אז היו מתנגדים - הצלחנו להגיע לתנופת התיישבות חסרת תקדים.

יש מי שסבור שמאבק יצליח להביא לתוצאות טובות יותר. אני חושב שהוא עלול להשיג את ההפך. נכון שיש מי שמנפנף במקרה עמונה כמקום שלאחריו לא עקרו מאחזים נוספים. אך בעמונה הנקודות שצברנו לא נבעו ממאבק קשה ואלים מצידנו, אלא בעיקר מעודף האלימות של המשטרה. אם היתה מציאות הפוכה, שבה אנו היינו מציגים מאבק אלים חלילה, והתמונות בתקשורת היו מראים שוטרים פצועים וחבולים, היינו במצב בעייתי מול דעת הקהל שתדרוש למצות את הדין גם במאחזים נוספים.

ביקורת מרוסנת

בירור דעות הוא חשוב מאין כמוהו, גם כאשר יש עמדות שונות וסותרות זו את זו, אך בדיון ענייני ניתן לראות דברים בצורה ברורה יותר. יש לי לא מעט ביקורת על חבריי במועצת יש"ע, ואני סבור כי לעיתים הם גם מקבלים אותה. ביקורת היא דבר לגיטימי, ובלבד שלא תחצה קווים.

חלק מתוקפיה של המועצה נותנים לעיתים כוח ומפיחים רוח במפרשים של אלה שהולכים לפגוע בצמיגים של זמביש. לכן, עלינו שוב לבדוק את עצמנו ואת מעשינו, ובחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, על אחת כמה וכמה. גם מי שכותב ביקורת צריך להיות מודע להשפעה שלו על הכוחות בקרב המחנה, ולפעמים להיות עדין בכתיבתה. יש כאלה, לצערנו, שמפרשים אותה פשוט לא נכון.

לתגובות: Chicobz1@gmail.com