בשבע 309:הטירה של אביבית

אסתי רמתי , י"א באלול תשס"ח

"בוקר טוב, אביבית! כבר שבע! החופש נגמר וצריך לקום...". אמא של אביבית לטפה את ראשה, וציפתה לראות אותה מסתובבת לצד השני כמו ברוב הבקרים. אבל הבוקר אביבית דווקא פקחה את עיניה והתיישבה במיטה.

"אמא, בחיים לא תנחשי על מה חלמתי", היא אמרה.
"אני דווקא כן. על ההדרכה", אמרה אמא בביטחון.
"איך ידעת?" התפלאה אביבית.
"כי זה הדבר היחיד שמעסיק אותך בימים האחרונים", חייכה אמא.

ובאמת, מאז תחילת הלימודים, אביבית כמעט לא דיברה על שום דבר אחר. השנה בית הספר החליט על פרויקט חדש: בנות כיתה ו' ידריכו פעם בשבוע חבורת עולות חדשות מכיתות נמוכות יותר. קבוצה גדולה של עולות נקלטה בחופש, וההנהלה רצתה לעזור להן להשתלב יותר בקלות. ולא היה מדובר רק בעזרה בלימודים, אלא גם על פעילויות שהיו נשמעות ממש כיפיות: טיולים משותפים, משחקים מיוחדים והכנת מלאכות מושקעות יחד. אבל לא כל בנות כיתה ו' יזכו בצ'ופר הזה – רק חמש נבחרות. "אני אבחן את ההתנהגות שלכן בשבועיים הקרובים", אמרה המורה, "ואבחר את הבנות שנראות לי המתאימות ביותר".

אביבית מאוד רצתה את התפקיד, וגם חשבה שהיא מאוד מתאימה, אבל היא לא היתה בטוחה שהמורה תסכים איתה. היא אמנם היתה אחראית וסבלנית, וכולם ידעו שהיא טובת לב ואוהבת לעזור, אבל בלימודים היא לא היתה מהמצטיינות. היו בנות שאמרו שלא יכול להיות שיבחרו בנות לא מצטיינות, כי איך יתנו להן להפסיד שיעורים כדי להדריך? אבל גם היו בנות אחרות שאמרו שזה בכלל לא קשור והעיקר ההתאמה באופי . בכל אופן, מאז שהמורה הצהירה את ההצהרה הדרמטית, אביבית לא הפסיקה להסתובב בבית ולשאול את בני המשפחה אם היא מתאימה או לא.

"נו, אז את רוצה לספר לי מה חלמת?" שאלה אמא.
"בטח", השיבה אביבית, "זה היה ממש מוזר. חלמתי ששמו את כל הבנות שרצו להיות מדריכות ביחד בטירה".
"טירה?!"
"כן, טירה ענקית, עם המון חדרים. ולכל בת היו כל מיני מטלות שהיא היתה צריכה לעשות. אני, למשל, הייתי צריכה לדאוג שלאף אחת לא יהיה חסר קטשופ בצלחת בארוחת צהריים, ולקשור לכולן את השרוכים. וללמוד בעל פה את כל ספר תהלים מהסוף להתחלה. וגם הייתי צריכה לבדוק כל ערב אם יש ג'וקים מתחת למיטות ואם יש אז לגרש אותם עם מטאטא. וזה היה נורא מפחיד, אבל לא היתה לי ברירה, כי ככה בדקו מי מתאימה להדרכה ומי לא".
אמא פרצה בצחוק.
"חכי, זה עוד לא הכול", אמרה אביבית והמשיכה, "חוץ מהמטלות, היינו צריכות להתנהג בצורה ממש מושלמת. לדבר יפה אחת לשנייה כל הזמן, לא לעשות שום בלגן, לא להתעצל ולא להשתולל... וכמובן לא לריב או לצעוק".
"זה נשמע ממש קשה", אמרה אמא בחיוך, "איך הצלחת?"
"תתפלאי, אבל הצלחתי מצוין. האמת היא שכל הבנות הצליחו", אמרה אביבית, "לא היתה לנו ברירה אחרת! הטירה היתה מלאה מצלמות וידאו ומיקרופונים שהקליטו אותנו בכל מקום, וידענו שהמורה יושבת בחדר למעלה, ורושמת כל פעולה וכל מילה שלנו. ואם היא היתה תופסת אותנו מתעצלות במטלות, או עושות משהו שאסור, מיד היא היתה פוסלת אותנו. אז ממש ממש השתדלנו, ואז בסוף המורה אמרה שהיא תבחר את כולן! נכון חלום מטופש?"

בהתחלה אמא חייכה והנהנה, אבל אז היא נראתה מהורהרת. "את יודעת מה, אביבית? אני חושבת שהחלום שלך הרבה פחות מגוחך ממה שהוא נראה לי בהתחלה. הוא דווקא מציאותי מאוד! או לפחות הוא משל מוצלח, וממש מתאים לחודש אלול. תחשבי על זה, ותראי שאני צודקת."