בשבע 309:מכתבים

קוראי העיתון , י"א באלול תשס"ח

בלי קומבינות/ משה מאיר, בית אל

עיתונכם מתעד בחודשים האחרונים את הכמיהה הגדולה והרחבה בציבור ליצירה פוליטית חדשה במקום המצב כיום שכל ח"כ וחצי מקים לו מפלגה. אולם מהפרסומים האחרונים נראה כי במקום תנועה חדשה שתסחוף את הציבור, נקבל עוד קומבינה מפא"יניקית שתשמר את מקומם של העסקנים הקיימים.

חבל שאותם עסקנים אינם שומעים את 'קול ההמון' ומפספסים את השעה הגדולה. את הקול שלי בכל אופן הם הפסידו.

סולם ערכים מעוות/ אדוה נוה, שערי תקוה
 
עורך דינה של משפחת המחבל שביצע את הטבח ב'מרכז הרב' נתן במשפט אחד תובנה עמוקה לגבי עולם המוסרי שלו ושל עורכי הדין המייצגים מחבלים. עורך הדין אנדרה רוזנטל יצא כנגד  כוונת שר הביטחון להרוס חלק מבית משפחת המחבל  וטען כי "הריסת בתים היא  מעשה ברברי כשם שפיגוע הוא מעשה ברברי, ומדינת חוק אינה עושה מעשים ברברים".

כל מילה, לגבי מי שמשווה רצח של שמונה נערים חפים מפשע להרס של בית, היא מיותרת.

די לבכיינות/ אדרת מקיטן, ראש העין

כל כך הרבה תיסכול מתבטא במכתבים למערכת.

זה אירוני, כי דווקא הציבור הדתי לאומי, שמתהדר בנכונותו לקחת חלק לאומי אמיתי בהשקפותיו, מוצא את עצמו שוב ושוב, בצד השני של המתרס. מאוכזב, קרוע ובכיין.

אולי התאכזבנו מהמדינה. אך מה באמת ציפינו מממשלה חילונית? שתרקוד איתנו סביב הבמה עם ספר תורה? שתבנה איתנו יחד סוכה? אולמרט יחזיק בפטיש ולבני תצמיד את המסמר ישר לנקודה המתאימה?

במקום להתלונן שוב ושוב, יש להתגייס מיד כציבור, ולהתלכד סביב ישות אחת שתביא את הדמעות לבמת השיח הציבורי. במקום שנמשיך לדשדש בהן וסתם להירטב ולהתלכלך, אנחנו ניתן לישות הזו קולות כדי שהקול שלנו יישמע, למרחקים.
מצד שני, יכול להיות שאנחנו נהנים מההתנגשויות האלה, זה גורם לנו לברר שוב ושוב מה העמדה שלנו, במה אנחנו דוגלים. אנחנו הרי תמיד בשיח פנימי של נכון לא נכון. כך כנראה אנחנו חשים בעלי עוצמה פנימית, אידיאליסטים ומדהימים.

השילוש המסוכן (בתגובה ל'שולחן עורך', גיליון 308)/ יוסף מנדלביץ', ירושלים

צדק העורך במאמרו שהמשטרה מפלה לרעה את המתיישבים ונותנת חסות לאנרכיסטים וערבים.אבל לדעתי המצב  עוד יותר חמור. ביום שני האשים שר המשפטים דניאל פרידמן את המשטרה שבכוחה להדיח את ראש הממשלה.

ברור שבהאשמה זאת אין הכוונה לשר לביטחון פנים דיכטר, אלא לכך שישנם כוחות נסתרים שמנווטים את המשטרה. יותר נכון, מדובר על תשלובת: משטרה-פרקליטות-בית משפט. ברגע שפוליטיקאי מסוים מפסיק לקבל תכתיבים, מישהו נותן למשטרה לפתוח תיק חקירה והתקשרת דואגת ללבות את החקירה.

דברי פרידמן מאוששים את מה שחשים מזמן אזרחי ישראל, שהמדינה למעשה מנוהלת על ידי  גורם לא דמוקרטי שבכוחו למנות ולהדיח. גם משה קצב רמז בנאומו על כוחות הללו והבטיח לחשוף אותם, אך כנראה נבהל.

אנחנו היינו עדים לשינוי מטריף של אריאל שרון, שהבין את האיום עליו ושילם בעד הצלתו בדמי בני ישראל.

מי הוא הגורם ההוא, ומה מקור מימון שלו: מדינות אירופה שממנות את ארגוני השמאל הקיצוני, או סוג אחר של אויבי ישראל?

לצערי אין גורם במדינת ישראל שמסוגל לחקור את תשלובת הכוח הזו, אך אין ספק, שעד אשר לא נגלה את הגורם, לעולם לא נהיה מדינה דמוקרטית. בינתיים צריך לבחור באנשים שפחות כפיפים לאיומים של התשלובת השולטת, נקיי כפיים וגם ברי לבב.

קול השלום וקול הצביעות/ שמעון לוי, רמת גן

לפני יותר משבוע הלך לעולמו פעיל "השלום" אייבי נתן. התקשורת הללה ושיבחה אותו על מעשיו למען "השלום", אבל כמעט לא הזכירה את העבירות שביצע למען "השלום". היא פסחה בסלחנות ובתמיכה על העבירות שהאיש ביצע. בשנת 1966 הוא טס למצרים, ארץ אויב ללא אישור מדינת ישראל וללא ידיעת השלטונות כדי להיפגש עם הנשיא נאצר ולשוחח אתו על "שלום".

תחנת השידור "קול השלום" פעלה עשרות שנים ללא רישיון ממדינת ישראל וללא הפרעה והתערבות משלטונות אכיפת החוק. היא לא הפריעה ליפי הנפש הרבים שומרי החוק ולא לתקשורת  הכתובה והאלקטרונית וגם לא למגדלי הפיקוח בנמלי התעופה בן-גוריון ושדה דב. השידורים נעמו לאוזניהם של השמאלנים. עובדי רשות השידור לא התייחסו "לקול השלום" כתחנת שידור פירטית ולא חוקית שיש לסגור אותה. בניגוד לערוץ 7, הם לא ראו בו גורם עוין כי שידר מסרים שמאלניים.

מעניין אייבי נתן שחתר "לשלום" עם הערבים לא פנה אליהם בשפתם על חשיבות "השלום". אם באמת רצה "שלום" הוא לא היה צריך לעגון מול חוף תל-אביב באופן קבוע. הוא היה צריך לשוט לחוף עזה ולחוף לבנון בין צור וצידון בדרום לטריפולי בצפון, לשדר בערבית מסרים לשלום, וגם מוסיקה ערבית.