בשבע 310: די להתעלל בציבור

עם כל הכבוד למצביעי קדימה, ראש הממשלה הבא צריך להיבחר בבחירות כלליות.

עמנואל שילה , י"ח באלול תשס"ח

1.  אתם כבר בטח יודעים מי ניצח בפריימריז של 'קדימה', ציפי לבני - התקווה הלבנה של מערכת 'הארץ' ושל סביבתה התרבותית-רוחנית בשאר כלי התקשורת, או שאול מופז - שגם הוא ממש לא הוכיח את עצמו כשר בממשלה, אך לא יחמיץ הזדמנות נדירה לנסות לקצר דרך אל כס ראש הממשלה. בשעת כתיבת הדברים ההצבעה עדיין בעיצומה, אך יהיו תוצאותיה אשר יהיו - העובדה החשובה יותר היא שהפריימריז האלה מסמנים את קץ שלטונו של אהוד אולמרט. כמובן, בהנחה שיעמוד בדיבורו ויתפטר מייד לאחר שייבחר היו"ר החדש.

2.  אולמרט הוכיח יכולת הישרדות מרשימה כאשר הצליח להחזיק בכסאו שנתיים לאחר הניהול הקטסטרופלי של מלחמת לבנון הכושלת. הוא התעקש להישאר במה שכונה בפיו "מקום העבודה שלי" זמן רב לאחר שכל שרשרת הפיקוד של המלחמה נאלצה כבר מזמן ללכת הביתה. שר הביטחון, הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד, מפקד חיל הים, מפקדי אוגדות - כולם פוטרו או הלכו. כולם חוץ מהעומד בראש, זה שאמור להיות הראשון לשאת באחריות. מלבד תכסיסנותו הפוליטית הועילה לאולמרט גם התנהלותה המוזרה של ועדת וינוגרד, שבדו"ח הסופי שלה נמנעה מלהמליץ על פיטוריו. חלק ממניעי הוועדה נחשפו בהתבטאותו הנדירה בכנותה של פרופ' יחזקאל דרור, חבר הוועדה, אשר הסביר כי התנגדות לבחירתו של בנימין נתניהו היא שיקול לגיטימי בעיניו להימנעות מהמלצה על פיטורי אולמרט.

3.  גם שיקולי הישרדות של רבים מחברי הכנסת הנוכחית סייעו מאוד להחזיק בכוח את ממשלת אולמרט בחיים לאורך השנתיים שבהן נותרה חסרת תמיכה ציבורית ולגיטימציה מוסרית. הציבור רצה בחירות חדשות, אבל הח"כים של 'קדימה' ראו בזה בצדק התאבדות פוליטית. היה ברור שתנועתם עומדת לספוג מכה בבחירות, ושרבים מהם לא יכהנו בכנסת הבאה. אז למה שיוותרו על המנעמים השמורים לח"כים של מפלגת שלטון בכנסת ובממשלה? בגלל שזה רצון העם? הצחקתם אותם.

גם הגימלאים ידעו את מצבם הנואש בסקרים, ובעקבות זאת נתקפו בקושי להרים את אצבעם או לקום מכסאם. אביגדור ליברמן, שמשום מה נהנה בקרב בוחריו מתדמית ימנית, בחר להצטרף לממשלת השמאל הכושלת דווקא לאחר המלחמה, ובכך עזר לאולמרט המוכה לקום מהקרשים. בתמורה ליברמן קיבל נזיד עדשים פוליטי בטעם לא ברור, בדמותו של המשרד לתיאום אסטרטגי - יצירה מיניסטריונית חיונית ביותר למדינה שנסגרה יום לאחר שליברמן פרש מהקואליציה, לאחר שהבין את הנזק הפוליטי שנגרם לו. במפלגת העבודה מפחדים עד היום מבחירות, שבהן צפויה לאהוד ברק וחבריו ירידה מקבילה פחות או יותר לירידת שערי המניות בבורסות ארצות הברית בימים אלו. לש"ס דווקא אין מה לחשוש מהפסד משמעותי של מנדטים, אבל אריאל אטיאס וחבריו מרגישים נוח בקואליציית שמאל שבה אין מקום למפלגות דתיות נוספות, מה שמבטיח לש"ס הישגים ומינויים על חשבון המפלגות המתחרות.

4. בסיועה של תקשורת מגויסת, שמצדיקה למפרע את הכרזתו ההיסטורית של נתניהו "הם מפחדים", נוצר ערך-על חדש בתרבות השלטון בישראל: יציבות שלטונית. פוליטיקאים בעלי אינטרסים אישיים, ותומכיהם בתקשורת שלעיתים קרובות היו גם חבריהם האישיים, החלו לפתע לדבר על האפשרות של בחירות מוקדמות במונחים מפחידים שלידם האיום הגרעיני האיראני נשמע כמו משחק ילדים. גם אם הממשלה לא משהו, הם גרסו, אין גרוע יותר למדינת ישראל מקיומה של מערכת בחירות. ומייד אחר כך הם עברו להסביר למה בעצם המצב בכלל לא נורא, וכמה שאולמרט הוא אדם מוכשר שרק הוכשל על ידי אחרים בראשית דרכו, ומדוע אין מתאים ממנו לתקן את כל הליקויים.

פוליטיקאים ועיתונאים עשו יד אחת נגד ציבור הבוחרים. חברי הכנסת נדבקו לכיסאותיהם, ואנשי התקשורת נתנו לגיטימציה לצפצוף הארוך שלהם על רצון העם. זה נמשך גם כאשר תוצאות הסקרים הוכיחו שהציבור הנבער מתעקש לא להבין את המסר, וממשיך כל הזמן לתמוך בבחירות חדשות ובממשלה בראשות נתניהו.

וכך, כשהוא נהנה מתמיכה ציבורית שירדה לשפל של אחוזים חד-ספרתיים, המשיך אולמרט בעזות פנים לנהל משא ומתן על 'הסכם מדף' תבוסתני עם אבו-מאזן - הסדר קבע שיעניק לישראל גבולות בלתי אפשריים להגנה, תוך ביצוע פשע לאומי ומוסרי של מסירת נחלת אבותינו לאויב ועקירתם של כמאה אלף מתיישבים. בד בבד הוא המשיך להוביל את ישראל מדחי אל דחי בחזית המדינית והביטחונית, לא הצליח למצוא תשובה הולמת להתעצמות חמאס בעזה ולחטיפת גלעד שליט, נגרר להסכם רגיעה נפיץ מול חממת טרור מתעצמת בפאתי שדרות ואשקלון, וחתם עסקה פופוליסטית ותבוסתנית מול חיזבאללה להשבת גופות חיילינו בתמורה לשחרור מחבלים רוצחים. גם התקיפה המוצלחת על המתקן הגרעיני הסורי לא פיצתה את דעת הקהל, ובצדק, על שרשרת הכשלונות הקשים.

5. את כל זה אולמרט עוד היה שורד, בתמיכת קואליציית החוששים לעורם מהכנסת ובסיוע תופעת ה'ביביפוביה' בתקשורת. מה שהפיל אותו בסופו של דבר היתה השחיתות האישית שלו, או ליתר דיוק - להיטותם הפתאומית של גורמי אכיפת החוק, המשטרה והפרקליטות, להעביר להילוך גבוה את הליכי החקירה ומיצוי הדין נגדו.

עדותו של משה טלנסקי גמרה את אולמרט סופית. ספק אם בצדק, אגב. מה יהיה משקלה הראייתי הסופי של העדות המוקדמת הזאת אין לדעת, אך בדעת הקהל ובמערכת הפוליטית אולמרט כבר יצא אשם.

מניין באה אותה להיטות משפטנית להפיל את אולמרט דווקא עכשיו? אי אפשר לזלזל בטענה שבמשרד המשפטים רצו להיפטר מאולמרט בעיקר כדי לראות גם את שר המשפטים המהפכן שלו, פרופ' דניאל פרידמן, הולך הביתה. בינתיים פרצה גם פרשת 'ראשונטורס', ונוצר מרוץ בין מערכת המשפט לבין המערכת הפוליטית מי יפיל את אולמרט ראשון - היועץ המשפטי באמצעות הגשת כתב אישום, או הכנסת והמפלגות באמצעים פוליטיים.

6.  אולמרט יכול לנסות למשוך עוד כמה שבועות או חודשים ולגרום נזקים נוספים, אבל פוליטית הוא גמור. מה שצריכים להפנים חבריו למפלגה זה שבעיתוי הקריטי הזה ובמצב הנוכחי של המפה הפוליטית, לא ייתכן שכמה אלפים או רבבות מתפקדים, שחלק ניכר מביניהם צורף למפלגת השלטון המקרטעת במפקדי ארגזים, יחליטו עבור כולנו מי יהיה ראש הממשלה הבא. זה אולי חוקי, אבל מסריח ואנטי-דמוקרטי. לא משנה מה הוכרע אתמול בקלפיות של 'קדימה', ראש הממשלה הבא צריך להיבחר במערכת בחירות כללית, ובקלפיות רשמיות של מדינת ישראל.