בשבע 310:'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ח באלול תשס"ח

השוטר הטוב והדובר הרע

חבר שלי הוא חוקר במשטרה. את עבודתו הוא עושה במסירות, בשקט, בלי רעש וצלצולים מיותרים. בא בבוקר, עוזב לפנות ערב, מדי פעם עושה משמרת לילה, מרוצה מעבודתו וממשכורתו אך שואף להתקדם, לא חורג מתפקידו ולא עושה בעיות. בחור טוב המכבד את מקצועו ואת מקום עבודתו.

אני מעריך שגם מפכ"ל המשטרה, דודי כהן, היה פעם אדם כזה. לתפקידו הנוכחי הוא הגיע כסיפור הצלחה, ובעת שמונה – הוא עשה רושם של אדם שקט ונטול גינונים, האיש הנכון להחזיר את המשטרה למסגרת נכונה של עבודה, בלי יותר מדי תקשורת ויחסי ציבור. לא ברור אם הרושם הראשוני היה מוטעה או שהתפקיד החדש קלקל את נושאו, אבל כהן נופל שוב ושוב לכל הבורות שהכשילו גם את קודמיו.

הטיפול התקשורתי המנופח בפרשת הילדה רוז ניזון, בין היתר, מעבודת דברור אינטנסיבית של המשטרה. הנה החקירה היצירתית של רוני רון, שנלקח לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה כדי לגרום לו לדבר בחופשיות; והנה מארי פיזם מוצאת אל השטח לעיני המצלמות כדי להשתתף בחיפושים; והנה הזעזוע של השוטרים שדבר כזה עוד לא ראו; והנה הקצין שעדיין לא הגיע לירקון כדי להצטלם עם הגופה, אבל היה מספיק זריז כדי לעלות לרדיו ולדבר. וכל יחסי הציבור האלה התרבו ביחס הפוך להצלחות המשטרה בנושא. למעשה, מלבד הודאתו הדי מוקדמת של הסב ברצח ובהשלכת הגופה לירקון, קרטעה החקירה ונסוגה לאחור מרגע לרגע, עד שבדרך נס נמצאה רוז על ידי צוללן מתנדב של חברה פרטית, בעוד המשטרה כבר משוכנעת שהגופה נמצאת במקום אחר.

ומרגע שהגופה נמצאה, החליט גם המפכ"ל כהן להיכנס לעיתון באמצעות מחמאות לפקודיו. האם הוא שיבח את השוטרים על מאמציהם בפרשה? האם הוא פרגן לחוקרים על עבודתם תחת תנאים קשים ומחסור בכוח אדם? לא ולא. דודי כהן בחר לשבח את אנשיו על לא פחות ולא יותר ממציאת גופתה של רוז, על הדבר היחיד שבו הם נכשלו לכל אורך הדרך. הוא בוודאי למד את הטריק מהשר הממונה עליו, אבי דיכטר, שהתפאר במעצר של משפחת אברג'יל על ידי האמריקנים. וכשאלה הם האנשים העומדים בראש המערכת, כיצד נצפה מהכפופים להם להגיע לתוצאות רצויות בשקט, ביעילות, ללא רעש וצלצולים?

כולם מלאכים

יוסי מלאך, שזרק חזיז במשחק כדורסל ופצע את המאבטח יואב גליצנשטיין, נשלח לשלוש שנות מאסר, ובנוסף חויב לשלם 150 אלף שקלים למאבטח. עד כאן אין טענות - זהו גזר דין מתבקש נוכח חומרת האירוע. גם מלאך עצמו לא הקשה יותר מדי על המערכת, כשבמקום לעטות עליו הילת מלאך אמיתי – השתלח בעיתונאים בלשון ביבים ואיים עליהם בדעותיו הפוליטיות הימניות-קיצוניות. מישהו שכח להגיד לו שזה ממש לא יעזור לו בבית המשפט.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שמישהו הסתפק כאן בפתרון הקל. הבחור הצעיר אמנם היה זה שזרק את החזיז. אבל היתה גם משטרה, שעצרה אוהדים עם חזיזים ושחררה אותם כמו כלום. והיה בית דין של ההתאחדות לכדורגל, שהטיל עונש מגוחך על קבוצה שאוהדיה השליכו חזיזים. והיתה תקשורת ספורט שהתייחסה לזריקת חזיזים כאל חלק מחגיגה ספורטיבית במגרשים, אבל השחיתה יערות גשם שלמים על אוהדים שלא עמדו בדקת הדומייה לרבין. ואם גליצנשטיין לא היה מרים את החזיז מרצפת האולם במלחה, עד היום היו נזרקים חזיזים ופצצות תאורה במגרשי ספורט, באין פוצה פה ומצפצף.

אז אם כל המערכת ידעה ושתקה, אם כמעט לא היה מי שיזהיר ויגנה ויעניש, מה בדיוק רוצים מבחור צעיר וחסר-תחכום? כיצד מצפים ממנו להבין את הסכנה במעשיו? ומדוע הוא משלם את המחיר בשביל כולם? לאחר רצח רבין – שהיה חריג יותר וצפוי פחות מפגיעתו של חזיז תועה באולם ספורט – התקשורת והמשטרה לא גילו אותה סלחנות כלפי מי שלא קרא את הכתובת על הקיר. ואילו כאן, כך נראה, נוח לכולם לשתוק ולצפות למעשה האלימות הבא.

אוהדי האלימות

ובאותו עניין ממש: הפועל ת"א ומכבי חיפה נפגשו בשבת האחרונה למשחק כדורגל ללא קהל. בית הדין של ההתאחדות הפעיל עונש על תנאי שנגזר על המארחת הפועל ת"א, ומנע מהאוהדים שלה ושל יריבתה להגיע למשחק המסקרן ולהפגין את יכולות איסוף הנשק שלהם. את זעקת האוהד הנגזל אפשר היה לשמוע כמעט עד בית הדין הבינלאומי בהאג.

ההחלטה לקיים משחק בלי קהל זכתה בעולם הספורט ליחס שנע בין בוז ליבבה. עיתונאים דרשו מהרכב בית הדין לפנות את מקומם לאנשים צעירים המבינים את רוח הכדורגל, אנשי הנהלה התלוננו על ההפסדים הכספיים, וגם הכדורגלנים התלוננו על הקושי לשחק מול יציע ריק, בלי שאף אחד יקלל אותם במהלך כל המשחק. גם התוצאה המאופסת של המשחק לא גרמה לאיש לתהות אם בית הדין לא עשה בעצם טובה לאוהדים כשאסר עליהם להיכנס למגרש.

אלא שבין כל הטענות והכעסים וההתנשאות הכללית נגד הדיינים, לא שמעתי אפילו רעיון טוב אחד למניעת התפרעותם של האוהדים. אנשים דיברו על קנסות כבדים ועל תרומת ההכנסות מהמשחק וכיוצא באלה, אך כל הרעיונות – מלבד היותם בלתי ישימים ובלתי שוויוניים – לא יעשו רושם על אוהדים אלימים ומוגבלים בשכלם. הרי אפילו עונש על תנאי שספגה הפועל לא השפיע על התנהגות אוהדיה. עד היום לא נמצאה דרך טובה ומוכחת יותר ממשחקי רדיוס ללא קהל, מהענשתם הישירה של האוהדים.

הבעיה האמיתית כאן היא לא איזה עונש יוטל על הקבוצה ואוהדיה, אלא מה חשוב יותר לאנשי הספורט בארץ – יציע מלא ואווירת כדורגל או מניעת אלימות המסכנת חיי אדם או בריאותו. נדמה לי שהתשובה לכך ברורה מדי.

יודע את מקומי

כקורא עיתונים סדרתי בעבר הלא רחוק, המדור השני האהוב עלי ביותר אחרי מודעות האבל היה מדור הדעות. כן, היו ימים שנהניתי להזדהות עם דעותיו של פובליציסט אחד או להתעצבן מהאחר, להתעדכן בניתוחים ופרשנויות ואפילו להגיב עליהם במכתבים למערכת.

אלא שהזמנים השתנו. מדורי הדעות זלגו לעמודי החדשות, האינטרנט נולד, וכיום יש הרבה יותר אנשים הכותבים הרבה יותר דעות על הרבה יותר נושאים עם הרבה פחות כישרון. גם הנושאים עצמם הולכים ונשחקים. כמה עוד אפשר לכתוב על דת ומדינה, יהודים וערבים, שחיתות שלטונית? ולא נשכח את הבלוגים, הענף שהפך את האינטרנט לעיתוני 'לאשה' מורחבים: "אני אהבתי אותו, אז הוא אהב אותי", בעוד קוראי הבלוג שופעים מחמאות על הכישרון המופלא של הבלוגר ואיך עדיין לא שמעו עליו.

אבל אם אחזור לרגע למאמרי הדעות בנושאים אקטואליים, הנה הסיבות לכך שאני כבר לא קורא אדוק שלהם כבעבר:
כתיבה צפויה מדי: "רוז הקטנה כבר איננה, וזה נורא, כל כך נורא. וכולנו אשמים - איך לא שמנו לב?"

כותבים צפויים מדי: "המתנחלים שוב עושים פוגרומים בקרב הפלשתינים האומללים, והצבא לא עושה כלום. ואני לא אומר את זה רק כי קוראים לי ב' מיכאל, באמת שלא".

כותבים עם פתרון לכל בעיה: "צריך להגיע להסכם עם ירדן על העברת הפלשתינים, בעוד היהודים נשארים במקומם בחסות חיילי או"ם, וירושלים תהיה בריבונות אלסקה, וכך יבוא שלום".

מאמרי השוואות: "גם ב-1939 אמרו על יהודים שהם לא משלמים מיסים".

מאמרי 'זה רק מוכיח': "הפיגוע היום רק מוכיח את כישלונו של שר הביטחון" או "הפיגוע שנמנע היום רק מוכיח את כישלונו של שר הביטחון".

תסמונת המדרון החלקלק: "אם נשתוק להם היום, כשהם מרחיבים את הגדר ללא אישור בנייה, מחר הם ירצחו ראשי ממשלה".

מאמרים שרק הכותב מבין: כל טור המתחיל במילים "המצב בשוקי ההון".

כותבים שאין להם מה לומר, אבל הבטיחו מאמר לפחות פעם בשבוע: "הבוקר החלקתי על בננה, ופתאום חשבתי שזה רעיון טוב למדור שלי בערוץ היהדות".

אנשים המתעקשים לכתוב על עצמם: "כקורא עיתונים סדרתי בעבר הלא רחוק, המדור השני האהוב עלי ביותר אחרי מודעות האבל..." היי, רגע.