בשבע 310:ר' אברום היה אומר

הוא היה כמו סם חיים, כדור מרץ לכולם. כל מי שעבר על ידו היה מחייך, מעיד הרב יצחק דדון, על מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא, ראש הישיבה הנערץ שהשבוע מלאו 12 חודשים להסתלקותו.

עדי דוד , י"ח באלול תשס"ח

"אני לא התלמיד המובהק של ר' אברום, אני לא יודע אם אני יכול להיקרא בכלל תלמיד של ר' אברום, יש תלמידים מובהקים ממני", מצטנע בתחילת הראיון הרב יצחק דדון, מתלמידיו הנאמנים של הרב אברהם שפירא זצ"ל, באותה ענווה שלו הזכורה לנו מחודש אדר האחרון, כאשר שמו עלה לכותרות לאחר שהיה הראשון שירה במחבל שביצע את הפיגוע הרצחני בישיבת 'מרכז הרב'.


"הוא תמיד היה אומר מה שרבי ישראל סלנטר היה נוהג לומר, שתפקיד ראש ישיבה זה להחיות לב נדכאים, כי בחורים מגיעים לישיבה עם הרבה לבטים וייסורים בבנייה רוחנית, בדרך החיים שלהם ובשידוכים, ותפקידנו, כך היה אומר, להחיות לב נדכאים. והוא היה עושה את זה טוב מאוד, בפיקחות ובחיוניות היה מצליח להזריק מרץ לבחורים"
דדון, מאברכי 'מרכז הרב', הוציא לפני כחודשיים את 'אמרי שפר' - ספר מרתק בן כ-400 עמודים ובו פנינים על התורה, שמועות והדרכות בלימוד שליקט מדברי מרן ראש הישיבה הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, שהשבוע מלאו 12 חודשים לפטירתו.

ואולי בגלל אותה ענווה הוא ביקש בעת הראיון, כאשר סיפר לי על הספר שלו, להציג בפניי גם ספרים נוספים שיצאו אודות הרב שפירא בעת האחרונה, פרי עמלם של מחברים אחרים.

דקות יקרות בצאת השבת

אל ראש הישיבה ר' אברום זצ"ל החל יצחק להתקרב מיד לאחר נישואיו. תחילתה של העבודה על ספרו שיצא באחרונה החלה בעצם כבר אז, עת היה מגיע מדי מוצאי שבת לביתו של ר' אברום לפני תפילת ערבית, כדי 'לגנוב' עוד דקות יקרות עם רבו הנערץ, בטרם יקיפו אותו תלמידיו הרבים. מיד במוצאי שבת היה יצחק מעלה את כל מה ששמע מרבו על הכתב. "הייתי דבוק בו, הייתי מגיע מדי מוצאי שבת ממש לינוק ממנו. הייתי מקדים ומגיע אליו כמה דקות לפני תפילת ערבית, ונכנס אליו לבד. אז הייתי מתחיל לשאול אותו על רבנים, על ההיסטוריה שלו, לשמוע ממנו סיפורים, ומזה נוצר הספר", הוא מספר. "הוא היה מדריך ומכוון אותי בלימוד, איך להתייחס לגדולי תורה, על מי לכתוב, על מי לא לכתוב".

את כתיבת דברי הרב שפירא הצליח יצחק למשוך עד לשבת האחרונה שלפני פטירתו של הרב. "בשבת תשובה עוד כתבתי ותיארתי את הרב, שהיה אז מחובר לחמצן, כי אז הוא כבר לא דיבר".

יצחק דדון (42) נולד במושב שוקדה בדרום, מושב דתי של הפועל המזרחי הסמוך לכפר מימון. הוא למד בישיבה התיכונית כפר מימון ולאחר מכן בישיבת ההסדר 'ימית' בגוש קטיף, שאז עמד בראשה הרב יעקב אריאל.


"גיליתי סיפורים חדשים עליו בלי סוף. לא ידעתי למשל על מעשי הצדקה שהוא עושה. הוא החזיק משפחות שלמות בלי שכמעט אף אחד ידע. יש משפחה של אלמנה עם 14 נפשות שהוא תמך בהם במשך שנים, ואת 14 ילדי האלמנה הוא השיא. ויש עוד המון מעשי חסד שעשה והתגלו רק אחרי מותו, למשל עם אברכים שלא היה להם מה לאכול והוא הורה למנהל המטבח לבשל עבור משפחותיהם במשך חודשים ארוכים"
לפני 18 שנים, בהיותו בן  24, עבר ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' בראשות הרב הגאון אברהם אלקנה שפירא זצ"ל, בה הוא לומד עד היום. "למעשה התחלתי לנשום את 'מרכז' כבר כשלמדתי בישיבת ימית. כבר אז הייתי מגיע הרבה לשיעורים שם. שמעתי מהרב אריאל על הרב (שפירא) זצ"ל ונדבקתי בתורתו, והיה ברור לי שאגיע ללמוד ב'מרכז', ואכן בטבעיות הגעתי לשם. מאד התחברתי לר' אברום, שהיה בעיניי אחד ממעתיקי ומוסרי השמועה".

הרב שפירא זצ"ל טיפח ועודד את יצחק לעסוק בכתיבה. ספרו האחרון, 'אמרי שפר', אודות הרב שפירא, הוא השמיני שהוציא. בין הספרים הקודמים שהוציא היו מגילת אסתר, הגדה של פסח, מסכת אבות וענייני ברית מילה, על פי תורתם של הרב קוק ותלמידיו. רוב ספריו יצאו במסגרת מכון 'הלכה ברורה' ובתמיכתו הנלהבת של הרב שפירא.

"אופי הספרים שלי הוא שהם ערוכים בשפה עממית", הוא מספר. "ראיתי ותמהתי שעד היום לא יצאה שום הגדה לפסח בשפה עממית מתורת הרב קוק. השפה של הרב קוק היא שפה ספרותית מאד קשה ועשירה וצריך ללטש את הדברים להמון הרחב, עם סיפורים, מהרב קוק ורבותינו. להביא את הדברים להמון הרחב, שקצת התנתק מהתורה הגבוהה של הרב קוק זצ"ל, שנתפסת כמאד אליטיסטית וצריך לעשות אותה קצת יותר פופולארית, אני לא מסכים עם אלה שחושבים שהיא צריכה להישאר בהיכלי השן. אסור להתנתק".

באחד מספריו "אתחלתא היא", העוסק ביחסם של גדולי ישראל לציונות ולהקמת המדינה, עם דגש מרכזי על רבני היהדות הספרדית,  מציג הרב יצחק השקפה ציונית מוצקה. "יש היום סילוף היסטורי אדיר בחברה החרדית שמשכתבת את ההיסטוריה כרצונה, וה'עמך' שבתווך לאט לאט מושפעים מהתעמולה החרדית, שטוענת כאילו רוב גדולי התורה התנגדו לציונות ולהקמת המדינה, אבל זה סילוף מוחלט, ובספרים אלה אני מביא דווקא את דעתם של הרבנים החרדים. הרב עדס למשל, שהיה גאון עולם, היה אומר הלל ביום העצמאות. רוב רבני ישראל וגדולי התורה, ואני מביא את זה בשם ר' אברום, תמכו בהקמת המדינה ובעלייה לארץ ישראל".


כיוון שלא הספקנו להיפרד ממנו, הרגשנו כאילו הוא נחטף מאיתנו. ההלוויה הייתה מזעזעת, הבכיות. ר' אברום היתה לו עוצמה, הוא היה סם חיים, כדור מרץ לכולם. כל מי שהיה עובר לידו היה מחייך, אין דבר כזה שאתה נשאר קודר ליד ר' אברום. זו היתה חתיכת חיים שפתאום נעלמה והותירה חלל אדיר"
בתוך הישיבה הצטרף יצחק למכון 'הלכה ברורה', שאברכיו עוסקים בהוצאת הש"ס ביחד עם דברי הפוסקים ובבירור הפסיקה ההלכתית בכל סוגיות התלמוד. שם נמצא עיקר עיסוקו כחוקר וככותב ב-14 השנים האחרונות. "זה החזון של הרב קוק, להוציא ש"ס כזה", הוא מסביר על המכון. בימים אלה ממש עוסקים במכון בהדפסת אחת המסכתות לזכר שמונת ההרוגים מהפיגוע הרצחני שהתרחש בישיבה בשנה האחרונה, פיגוע שהרב יצחק היה מעורב בו אישית, כאשר היה הראשון ירה במחבל והרגו, יחד עם הקצין דוד שפירא. "המכון עצמו היה מעורב בפיגוע" הוא משחזר. "החבר'ה מהמכון הם אלה שטיפלו בפצועים וממש הצילו חיים, כשזק"א עדיין לא יכלו להיכנס לשטח הפיגוע".

למרות שאת רוב יומו מבלה יצחק בישיבה, הוא אינו מוותר על עשייה חברתית. לפני כשלוש שנים הקים יחד עם  אברך נוסף  את ישיבת 'שערי רחמים', המיועדת לבחורים שלא הסתדרו עם העומס בלימודי הקודש בישיבה, ונפלטו ממסגרות. ב'שערי רחמים' לומדים התלמידים גם לימודי חול וניגשים לבחינות הבגרות, והרב דדון משמש שם כר"מ. לדבריו, המטרה שלהם היתה לפנות לכלל הציבור, אך עם הזמן הם נוכחו לדעת כי הביקוש למסגרת שכזו מגיע בעיקר מהציבור החרדי. "יש נשירה של מאות בחורים בעיקר בציבור החרדי, ואנו מטפלים בהם, שלא ידרדרו, נותנים להם את הכלים להשלים בגרויות, ועם כל זה לא מוותרים על לימודי הקודש, כדי שלא יתנתקו".

מתורה שבע"פ לתורה שבכתב

איך נוצר הקשר שלך עם ר' אברום?

"הקשר שלי עם ר' אברום התחיל במוצאי שבתות, כשהייתי מגיע אליו להתפלל ולהתייעץ איתו, ובעקבות הספרים שהתחלתי להוציא. דרך הכתיבה מאוד התקרבנו. הוא מאוד עודד וקירב אותי. הייתי יושב ומדבר איתו על הספרים, והוא היה מברך אותי ברכת כוהנים לפני כל הוצאת ספר. עם כל ספר שהייתי מוציא הוא כבר היה שואל מה עם הספר הבא", נזכר יצחק בחיוך.

הספר 'אמרי שפר' מורכב מארבעה חלקים. הראשון שבהם הוא ביוגרפיה מתומצתת בת חמישים עמודים של הרב שפירא, הכוללת מסמכים ותמונות שלו. "אני לא מתיימר להוציא את הביוגרפיה המלאה של ר' אברום, זו עבודה ענקית, הוא עבר הרבה תחנות בחיים שלו" הוא אומר.

החלק השני והעיקרי בספר הוא פנינים של ר' אברום מהתורה ומפרשת שבוע. "מי שהכיר את ר' אברום יודע שהוא היה מבריק, היו לו המון הברקות גאוניות. אנשים היו מגיעים אליו בשבת או במוצ"ש ושואלים אותו קושיות ברש"י או בפרשת שבוע, וההברקות שלו היו מיידיות וגאוניות. חששתי שההברקות האלו ילכו לאיבוד, אז ליקטתי אותם. ראיינתי הרבה אנשים שסיפרו לי ומסרו לי מה שכתבו במחברות, ואני הבאתי את זה לכלל ספר".

החלק השלישי, "שמועות ירושלמיות", הוא הפיקנטי ביותר, לדברי יצחק. "זה החלק הנפיץ. יש בו סיפורים ירושלמיים שר' אברום היה מספר לנו דקות לפני יציאת השבת על רבנים, דמויות, סיפורים, וכל מיני חוויות שחווה".

החלק הרביעי והאחרון בספר הוא הדרכות בלימוד, שכולל את היחס של ר' אברום לדמויות מרכזיות בעולם הישיבות ולספרים מסוימים, בתוספת הדרכות שלו כיצד להשתמש בהם. "ר' אברום היה מגדיר גדול. הוא ידע למצוא את הנקודה המרכזית אצל כל אחד ולהגדיר אותה בתמצות", מתאר יצחק. "היה מנהג בישיבה שלאחר השיעור של הרב במוצ"ש, הבחורים היו שואלים אותו שאלות מכל הגוונים. כל בחור היה מגיע עם כל השאלות שהיו לו מכל השבוע, מחלומות שחלם ועד לפוליטיקה. עם הזמן החלו למסד את זה ולשאול אותו על ספרים, כדי להרוויח מר' אברום ביוגרפיות ותולדות של רבנים. המנהג היה לשלוף ספר מהספרייה העשירה של הרב, והרב היה מדבר על הספר ועל תולדות המחבר, ולאחר מכן היה מתמצת את הספר בהגדרה למדנית" . 

יצחק מספר על קוריוז נחמד שהיה לתלמידי הישיבה בחג הפורים, כאשר הבחורים שלפו במתכוון ספר של ר' אברום כדי שהרב ידבר על עצמו. "הוא פתח את הספר שלו, וכשראה שמדובר בו היה אומר: "אח, אברהם אלקנה שפירא, היה בטלן גדול".

שותפו של הרב דדון בכתיבת 'אמרי שפר' הוא הרב בנימין רקובר, מבכירי תלמידי הרב שפירא זצ"ל, שהוציא 7 כרכים מהשיעור הכללי בגמרא שהעביר הרב מדי שבוע בישיבה. הרב רקובר מחזיק באלפי עמודים של סיכום שיחותיו של הרב, אשר ברבים מהם השתמש יצחק בכתיבת ספרו. "הרב רקובר הוא תלמיד נאמן של ר' אברום. שנים הוא ישב לידו וכל מילה שיצאה מפיו העלה אותה על הנייר. הוא אחד התלמידים שר' אברום מחזיק להם טובה, הוא הוציא אותו מתורה שבעל פה לתורה שבכתב". שיתוף הפעולה המוצלח בין רקובר ליצחק נמשך, וכעת הם כבר עובדים על הספר הבא שיעסוק בסיפורים של הרב שפירא ואודותיו, מתוך הכתבים הרבים שבידיו של רקובר. 

מעל לכל - ראש ישיבה

ספר על ר' אברום שהכרת.

"לר' אברום היתה גדלות טבעית. כל מלמול שלו היה עם טקט ועם גדלות, זה משהו נפלא לראות את זה. כשהוא מדבר איתך, כשהוא נוזף בך, כשהוא צוחק איתך, הכול נובע מתוך גדלות טבעית, לא משהו מעושה", הוא נזכר בהתפעלות. "מעל לכל הוא היה ראש ישיבה. מעל לדיינות, מעל לרבנות. ראשות הישיבה באה לידי ביטוי בכל דבר, גם בדיינות שלו, בפסיקה שלו, בתקיפות שלו, ברבנות, בחינוך. מה שהנחה אותו היתה עובדת היותו מורה דרך ומדריך לבחורים ומעביר המסורה מדור לדור, עוד מהרב קוק זצ"ל. הוא תמיד היה אומר מה שרבי ישראל סלנטר היה נוהג לומר, שתפקיד ראש ישיבה זה להחיות לב נדכאים, כי בחורים מגיעים לישיבה עם הרבה לבטים וייסורים בבנייה רוחנית, בדרך החיים שלהם ובשידוכים, ותפקידנו, כך היה אומר, להחיות לב נדכאים. והוא היה עושה את זה טוב מאוד, בפיקחות ובחיוניות היה מצליח להזריק מרץ לבחורים", הוא מעיד.

"היתה לו פיקחות מיוחדת, אדירה. הבחורים כל כך נדבקו אליו, לשמוע ממנו עוד איזו אימרה, עוד בדיחה. תמיד אחרי התפילה 30-20 בחורים היו מתאספים סביבו, אפילו ממציאים שאלות, כדי לדלות ממנו איזה סיפור או אימרה מחודדת".
בקשר למידת הפיקחות של הרב, יצחק מספר על מקרה שסיפר לו הרב שפירא זצ"ל על אישה מברית המועצות שהגיעה אליו לבית הדין וטענה שהיא גרושה, למרות שבעלה טען שהם עדיין נשואים ולא התגרשו מעולם. "ר' אברום הרגיש שהיא מרמה, אז הוא אמר לה: את יהודיה כשרה, כמה פעמים הקפת את בעלך בחתונה? והיא השיבה לו: שבע פעמים. לאחר מכן שאל אותה: וכמה פעמים הקפת אותו הפוך כשהתגרשתם? והיא ענתה מבלי להתבלבל: שלוש פעמים. כאן הוא טמן לה פח, כי כשמתגרשים אין שום הקפות. כאן רואים את הפיקחות שלו".

"העיקרון שהנחה את  ר' אברום זצ"ל תמיד היה "יגדיל תורה ויאדיר", כמה שיותר להרבות תורה ולרומם את הציבור מבחינה תורנית".

בשביל זה אני פה

במהלך העבודה על הספר, גילית דברים שלא ידעת על ר' אברום?

"המון דברים, גיליתי סיפורים עליו בלי סוף. לא ידעתי למשל על מעשי הצדקה שהוא עושה. הוא החזיק משפחות שלמות בלי שכמעט אף אחד ידע. יש משפחה של אלמנה עם 14 נפשות שהוא תמך בהם במשך שנים, ואת 14 ילדי האלמנה הוא השיא. ויש עוד המון מעשי חסד שעשה והתגלו רק אחרי מותו, למשל עם אברכים שלא היה להם מה לאכול והוא הורה למנהל המטבח  לבשל עבור משפחותיהם במשך חודשים ארוכים".

הספר 'אמרי שפר' מתובל בלא מעט סיפורים אישיים של יצחק עם ר' אברום, שחושפים גם את הפן האישי יותר של הרב הגדול.

"פעם, במוצאי שבת אחת כשהגעתי אליו, מצאתי אותו מתבודד במרפסת בביתו, והוא אמר לי משפט מזעזע", מתרגש יצחק. "הוא כנראה הרגיש שאלה הימים האחרונים שלו, והוא אמר לי: "אין בית בעולם הזה". הוא שאל אותי: "תגיד, מי בנה את הבתים שממול?" לא הבנתי מה הוא רוצה, אז אמרתי שאני לא יודע. ואז הוא אמר שמי שבנו אותם כבר הלכו לעולמם. ואז הוא אמר לי לאט: אין בית בעולם הזה, ואני הרגשתי טוב טוב את הזמניות שלנו בעולם הזה, הרגשתי את זה חזק. שאלתי אותו האם בכל זאת יש מקום בעולם הזה שהוא בית. אז הוא תפס לי את היד בחום ואמר לי: "כן, רק הישיבה". הוא הרגיש שהישיבה זה הבית שלו, היא מילאה את כל החיים שלו, הכול היה סביב הישיבה".

מה אתה יכול לספר על הימים האחרונים של הרב?

"באחד הימים האחרונים לחייו הגיע אל הרב בחור תמים משיעור א' עם ה'שולחן ערוך', ושאל את הרב אם הוא יכול לשאול שאלה בהלכה. הרב הסתכל אליו ואמר לו: "אתה רואה מולך אדם זקן, עם מכונת חמצן, ואתה שואל אם אפשר לשאול שאלה..." התלמיד נבהל, ולפתע הרב חייך והמשיך את דבריו: "אתה רואה יהודי זקן עם מכונת חמצן, אז תשאל מהר כל עוד שיש לי מכונת חמצן, כי בשביל מה אני פה אם לא בשביל שישאלו אותי".

"בשבת תשובה הוא עוד עלה לדוכן לברכת כוהנים. זה היה  קשה לו נורא, ואפילו הפסקנו את התפילה באמצע כדי שינוח", משחזר יצחק את התפילה האחרונה שלו עם מורו ורבו. "לעלייה לתורה כבר בנו הרב יעקב ביקש לא להעלות אותו, למרות שהוא התכונן כבר וסידר את הטלית כמו שהוא היה רגיל לעשות לפני שהיה עולה לתורה, ופתאום הוא שומע את הגבאי קורא למישהו אחר לעלות לתורה. הוא הסתכל מופתע וחייך, אני לא אשכח את המבט הזה שלו, ככה אני זוכר את פניו, זה המבט האחרון שאני זוכר ממנו, עם חיוך טהור. הרי הוא התכונן לעלות, אבל הוא לא עלה. הוא עלה השמימה", משתף יצחק בהתרגשות.

"לאט לאט הדלת נסגרה בעדנו, בשבת תשובה עוד הספקתי להיכנס אליו להתפלל עמו, אבל היו שבתות שנכנס אליו רק מניין מצומצם. הפעם האחרונה שראיתי אותו היה במוצאי יום הכיפורים, במרפסת שלו, כשהוציאו אותו להתאוורר".

ספר על תחושותיך כשנודע לך שהרב נפטר?

"זה היה הלם מוחלט. כיוון שלא הספקנו להיפרד ממנו, הרגשנו כאילו הוא נחטף מאיתנו. ההלוויה הייתה מזעזעת, הבכיות. ר' אברום היתה לו עוצמה, סם חיים, כדור מרץ לכולם. כל מי שהיה עובר לידו היה מחייך, אין דבר כזה שאתה נשאר קודר ליד ר' אברום. זו היתה חתיכת חיים שפתאום נעלמה והותירה חלל אדיר. השבר היה גדול. בהלוויה היתה תחושה של יום כפור, בכי והתרוממות. באותו רגע אנשים הרגישו את העוצמה של ר' אברום, את הטהרה.
 
"זה חלל אדיר שנפער ונשאר. יהודי שחיבר אותנו לדורות קודמים של גדולי התורה שלא הכרנו ורק שמענו עליהם. הוא תמיד היה אומר לנו, קצת בבדיחותא וקצת ברצינות: 'אני הכרתי את הדורות הקודמים, אתם הכרתם אותי, ספרו לילדים שלכם שהכרתם את הזקן, זקן כמוני, אחד שהכיר את גדולי התורה' ".

איך מתמודדים בישיבה עם פטירתו?

"זה חסר גדול, אבל אנחנו לא לבד, אנחנו איתו. הרב חי בתוך התלמידים, זו חתיכת חיים שהוא נטע בתוכנו, ואנחנו ממשיכם איתו, לא בלעדיו. אנחנו חיים אותו והוא חי איתנו".

היית רגיל שהרב מדריך אותך ומייעץ לך בכתיבה, על מה לכתוב ועל מה לא. איך הסתדרת בכתיבת הספר אודותיו, כשכבר לא יכולת להתייעץ עמו?

"התייעצתי עם בני המשפחה של ר' אברום. הבאתי את הספר לעיונם כשסיימתי אותו, והם אמרו לי מה להכניס ומה לא, הספר הוא בהסכמתם", הוא מספר. "חוץ מזה, ר' אברום מלווה אותי כל הזמן. ההדרכות שלו, הזכרונות ממנו, החיות שלו, הפקחות, התקיפות", הוא אומר בגעגוע בלתי מוסתר.

"האובדן של ר' אברום זה החלל הענק של העצה וההדרכות האישיות בכל התחומים שראש ישיבה ענק יכול למלא. זה חלל אדיר. הרגשת איתו שאתה מחובר לדורות קדמוניים, ועכשיו אתה רק יכול להתגעגע ולהתגעגע ולהתגעגע", מסכם יצחק. "מי שחי את ר' אברום בתוכו יכול עוד לדלות פרטים ולהקיש דבר מתוך דבר כדי שר' אברום ימשיך איתו. ומי שלא הכיר, אז הנה הספר שהוצאנו. כמו שמישהו אמר לי לא מזמן, תודה על הספר שלך, שבזכותו הצלחתי קצת לנשום את ר' אברום".

זכותו הגנה עליי

יצחק דדון חש כי זכה להינצל מהפיגוע ב'מרכז הרב' ולהשתתף בחיסול המחבל בזכות עבודתו, באותן דקות ממש, על הספר אודות הרב שפירא.


"פתאום אני רואה את המחבל בתוך הספרייה צועד לכיוון הדלת, מצמיד את הראש שלו למזוזה. ראיתי את הפרצוף לו שהוא חושב מה לעשות. בשלב הזה שחררתי שני כדורים אל הראש שלו, ואז אני שומע את שפירא יורה בו"
שנה קשה עברה על ישיבת 'מרכז הרב', שנה שהחלה עם פטירתו של ראש הישיבה הנערץ ביום הראשון של חג הסוכות, ובהמשכה, בראש חודש אדר א', התרחש הפיגוע הנורא בתוך הישיבה ונגדעו חייהם של שמונה בחורים, שמונה נסיכי אדם, בעת שלמדו תורה.

באותו ערב של הפיגוע הגיע יצחק לישיבה כדי לעסוק בכתיבת הספר על ר' אברום. בדרך כלל הוא נוהג ללמוד בערבים במקום אחר, אך לצורך כתיבת הספר הגיע לישיבה. עד סמוך לפיגוע עוד למד יצחק באולם הספרייה, שם החל המחבל הרוצח לירות בתלמידים דקות ספורות לאחר מכן. "פתאום נזכרתי שיש מישהו שיכול לספר לי כמה סיפורים על ר' אברום, אז הלכתי אליו לחדר האוכל, והוא הפנה אותי לעיין בחוברת מסוימת בבית המדרש. דקה לאחר מכן כבר שמעתי את היריות מכיוון הספרייה וצעקות "פיגוע, פיגוע!", משחזר יצחק את רגעי האימה.

יצחק, שמחזיק אקדח ברישיון עוד מימי לימודיו בגוש קטיף, דרך את הנשק ועלה מן החלון אל גג הישיבה. בתוך רגעי המתח והאימה עוד הצליח לערוך חישובים בקור רוח. "ידעתי שאם אני אצא דרך בית המדרש יכול להיות שאתקל במחבל פנים מול פנים, כשהוא עם קלצ'ניקוב ואני עם אקדח, וזה לא יהיה טוב. אז טיפסתי על הגג כדי להבין מה קורה, שמעתי צרורות של יריות בלי הפסק".

מעל גג הישיבה עוד הספיק יצחק לראות את אחד הבחורים מספיק לברוח מהספרייה, ואז ראה את המחבל מתחתיו, יורה באוויר לכיוונו. יצחק הסיט את ראשו כדי לא להיפגע, ולפתע המחבל נעלם מעיניו. הוא פגש בקצין דוד שפירא שהגיע עם נשק, ויחד הם ארבו למחבל, כאשר שפירא נכנס לכיוון בית המדרש, ויצחק נשאר על הגג. "פתאום אני רואה את המחבל בתוך הספרייה צועד לכיוון הדלת, מצמיד את הראש שלו למזוזה. ראיתי את הפרצוף לו שהוא חושב מה לעשות. בשלב הזה שחררתי שני כדורים אל הראש שלו, ואז אני שומע את שפירא יורה בו".

מתוך הדברים נזכר יצחק לפתע במקרה שקרה לו עם הרב שפירא ועד היום נשכח מזכרונו. "פעם ר' אברום זצ"ל אמר לנו: אתם חושבים שלמחות את עמלק זו מצווה קלה, אבל זו מצווה קשה.. יגידו ליהודי בוא תמחה את עמלק, הוא יילך למקווה, יגיד "לשם ייחוד", אבל כשייתנו לו את הנשק הוא יוותר על המצווה. כך תמיד הוא היה צוחק איתנו ושואל: יש פה מישהו שרוצה להרוג עמלקי?".

איך הצלחת לפעול בקור רוח באותם רגעים?

"לא חשבתי על כלום, התפללתי שאני אצליח. שמעתי ירי וידעתי שיש לי אקדח ויש לי אחריות ולא שייך לברוח, אלא אני חייב לעשות משהו. לא ידעתי מה אני יכול לעשות עם המחסנית הדלה שיש לי, והייתי צריך לחשוב מהר מה לעשות. התפללתי. תוך כדי שאני רץ ודורך את הנשק, כל הדרך, אני אומר פרקי תהילים, שיר למעלות, ויהי נועם..."

אתה מרגיש שיש קשר בין שני האירועים הכואבים שחוותה הישיבה השנה - פטירת הרב שפירא ראש הישיבה והפיגוע?

"למעשה, כל הפיגוע קשור לר' אברום זצ"ל. גם הנוכחות שלי בישיבה במהלך הפיגוע ועצם זה שנשארתי והשתתפתי בחיסול המחבל זה היה בזכות ר' אברום, כי נשארתי לכבודו ולכבוד ספרו. הספר עיכב אותי. ר' אברום השאיר אותי ושיתף אותי בפיגוע, ואני חושב שזכותו עמדה לי שהשתתפתי בחיסול המחבל".

למרות האובדן והכאב הנורא שחש יצחק על שמונת ההרוגים, הוא מספר גם על סיפורי ניסים שקרו דווקא לאברכים הנשואים ששהו בישיבה בזמן הפיגוע. "שום אברך לא נפגע, למרות שהם היו שם. אני מפרש את זה שר' אברום פשוט שמר על האברכים. היתה לו חולשה ודאגה מיוחדת לאברכים גם בחייו, ששום אברך לא ייפגע, לא במשכורת ולא בשום דבר. לכל אברך שנכח בפיגוע היה סיפור נסי בפני עצמו".

איך הישיבה מתמודדת עם המשבר?

"זה מאורע טראומטי שהישיבה חווה אותו, אבל בגבורה", הוא משתף. "מאז הפיגוע ייסדו בליל חמישי חבורת 'משמר' לזכרם של הנרצחים, עם רב מרצה ושיעורים ולימוד כל הלילה".