בשבע 310:עצות של עצים

חגית רוטנברג , י"ח באלול תשס"ח

מסכת אבות פרקים ג'-ד':

האוטובוס נעצר ממש באמצע המדבר. "יו, תראו איך שהכול פה צהוב לגמרי", הכריז נתנאל, "אין פה אפילו עלה ירוק קטן במרחק של קילומטר!". תלמידי ו'2 ירדו מהאוטובוס בפטפוט עליז, בזמן ששמוליק המדריך הורה לכולם לחבוש כובעים ולקחת לפחות שני  בקבוקי מים. "זה היום הכי חם שאני זוכר פה בחודשיים האחרונים", אמר.

טור ארוך של תלמידים השתרך במרחב המדברי הצחיח. "אוף", רטן ישי, "אם לפחות היה פה איזה עץ שהיה עושה לנו קצת צל!". שמוליק המדריך חייך מתחת לשפמו העבות וכובע הטמבל: "רוצה עץ? קבל עץ!" והוא הצביע אל נקודה מרוחקת. ישי צמצם את עיניו כדי להיטיב לראות: אכן, סמוך לגבעת חול לבנה-אפורה, אפשר היה לראות משהו שדומה לעץ. כעבור רבע שעה נעצרה הקבוצה בנקודה היעודה: "אבל זה ממש לא הצל שחלמתי עליו!" התמרמר ישי. "מצטער באמת", גיחך שמוליק, "אני לא אחראי לתופעות הטבע באזור".

לנגד עיני התלמידים התגלה עץ שנעקר כולו מן היסוד: שורשיו היו חשופים והגזע עם הענפים מוטלים על האדמה החולית. "תלמידים", פתח שמוליק וכחכח בגרונו, "אם תביטו היטב בעץ הזה, תגלו דבר מעניין מאוד". נתנאל עיקם את האף ולחש לישי: "מה שהכי מעניין אותי עכשיו זה למצוא מעיין עם מים קפואים ולצלול לתוכו". ישי הנהן וניגב את הזיעה ממצחו. שמוליק המשיך בהסבר: "כפי שאתם רואים, לעץ הזה היו ענפים גדולים ועבותים. פעם, כשהוא עמד במקום, הוא היה נראה עץ גדול ומרשים. ובכל זאת, רוחות קלות שנשבו פה בסתיו הצליחו לעקור אותו לגמרי. מי יכול להסביר איך זה קרה?". כולם שתקו. אחרי חמש דקות של דממה, הצביע חננאל, הגאון התורן של ו'2: "אני יודע! תראו, לעץ הזה יש שורשים מעטים וקטנים. השורש הוא מה שמחזיק את העץ באדמה, ואם הוא כל כך חלש, ברור שהעץ נופל עם כל רוח".

שמוליק חייך: "חננאל, אתה אף פעם לא מאכזב, נכון?" ומיד המשיך להסביר בהרחבה את תשובתו של חננאל.

בערב הגיעו כולם לאכסניה, פרקו את התיקים, והשתרעו על הדשא. "איזה יום", נאנח ישי, "אני מקווה שמחר יהיה קצת פחות חם. באמצע המסלול הרגשתי שאני הופך לשלולית". נתנאל הוציא בקבוק עם מי קרח ושפך אותם על פניו. "כן, ועוד המדריך הזה מוצא לו זמן לנאום בדיוק כשאנחנו מתחת לשמש באמצע הצהריים". לפתע האדימו פניו של נתנאל: הכובע טמבל עם השפם עבר בדיוק מולו וחייך: "נו, ילדים, נהניתם היום?". "כן... בטח", מיהרו השניים לענות בגמגום. "יופי, כי מחר ממשיכים במלוא המרץ, כן?" נופף שמוליק בידו והמשיך לדרכו.

למחרת העפילו ילדי ו'2 לפסגת הר הצופה לים המלח. "כל מי שרצה אתמול צל, היום אני מבטיח להגיע לעץ ייחודי", הודיע שמוליק. על פסגת ההר ניצב עץ קטן, ענפיו קצרים ודלילים והצל שנוצר תחתיו הספיק בקושי לחמישה ילדים. "עץ ייחודי באמת", גיחך ישי, "אנחנו יכולים רק לראות אותו ולא ליהנות ממנו, כמו נר חנוכה". רוח מדברית חזקה החלה לנשב. "מאיפה זה בא עכשיו?" התפלא נתנאל, ואחז חזק בכיפה שלא תעוף לו מהראש. הרוח הלכה והתחזקה, מביאה איתה גרגירי חול שחדרו לעיניים, וכולם התכופפו עד שהסופה תחלוף. אחרי עשר דקות בערך נרגעה הרוח, והמדבר חזר להיות שקט ודומם כמקודם, כאילו לא אירע דבר. "ובכן ילדים", פתח שמוליק, "ראיתם תופעה מדברית מצויה של סופות חול. אבל שימו לב: העץ הקטן שלנו נשאר עומד בלי לזוז ממקומו, בניגוד לעץ שראינו אתמול. מישהו יודע למה העצים שלנו דומים?"