בשבע 310:מהצד האחר של הביצה

שלוש החברות מ'תיאטרון שחרית' מאמינות שתיאטרון צריך להיות מגויס לשם שמיים, שהביצה לא חייבת להיות כה בוצית וטובענית, ושרווקות לא חייבת ללכת ביחד עם שחיקה דתית, בעיות באמונה ורגשות של התמרמרות וביקורת.

עדי דוד , י"ח באלול תשס"ח

"תגיד, איך בדיוק אמרת לי שזה לא ילך בינינו?" שואלת אורטל את הבחור שעמו יצאה בעבר, בשיחת טלפון שמתקיימת לאחר זמן. לא, היא לא מעוניינת שהם יחזרו, היא פשוט אוספת חומרים להצגה 'בעצב תצאי עם בנים', שעוסקת בנושא עתיר הרייטינג של חוויות הדייטים במרוץ אל הטבעת. ככה זה כשכותבים הצגה שכל החומרים בה מורכבים מהחיים עצמם.

א
"מה שכל הזמן הנחה אותנו היה הצורך לתת מענה אמוני לציבור שלנו. היה חשוב לנו להעביר מסר חברתי אמוני לכל מי שעוברת את הסרט הזה, שיש מישהו למעלה ששומר עלינו ומשגיח והכל מדויק ואסור להתייאש בדרך, אלא להאמין שגם אם זה לא קרה עדיין - זה יקרה בזמן הכי טוב עבורך. הקומיות, הדרמה, הכל נמצא בהצגה, אבל זה מינורי"
ורטל נגר (32), נטע רוטנר (33) והדר בן חמו (29) הן שלושתן בימאיות, שחקניות ויוצרות, בוגרות מכללת 'אמונה'. הן היו רווקות ירושלמיות כאשר החליטו לפני כשלוש שנים, הרבה לפני הסדרה 'סרוגים', לאזור אומץ ולצאת עם הצגה לנשים שתעסוק בנושא הרווקות ממבט נשי אמוני שמשולבות בה גם נגיעות קומיות.

"אורטל ואני גרנו יחד בדירת רווקות, ובכל פעם כשהיינו חוזרות מדייטים היינו מעבירות חוויות וזה היה נורא מצחיק", מספרת הדר, שהספיקה להתחתן עוד במהלך כתיבת ההצגה. "ראינו שהחומרים שעולים מהדייטים הם כל כך תיאטרליים, מלאים בחוויות מצחיקות ומעצבנות, ומהר מאוד התחלנו לאסוף חומרים, רובם ממש מהחיים שלנו" מוסיפה אורטל - היחידה מצוות השחקניות שעדיין רווקה.

"גם לי היתה פנטזיה לעשות הצגה על הנושא, אבל לא העזתי לגעת בזה. היה לי כואב מדי להתעסק בזה, אז סיכמנו שאני אביים והן ישחקו, אבל מהר מאד התפתיתי גם לשחק" מספרת נטע, הצלע השלישית בחבורה ושחקנית בחסד, שהכירה את בעלה בדיוק ביום הראשון לחזרות שלהן.

במה למצוקת הרווקים

מה הביא אתכן לצאת עם הצגה שכזו?

"תמיד רצינו לעשות תיאטרון נשי יהודי שעוסק בנושאים אמוניים, והנושא הכי בוער היה הרווקות הדתית", אומרת אורטל. "היה חשוב לנו להוציא את הנושא מהארון, לתת לו במה, כי כולם מדברים על זה בשבתות או בחדרי חדרים, אבל חשבנו שהגיע הזמן לדבר על זה בפומבי. להראות את הקשיים, לתת מענה לביקורת החברתית על הרווקים, שכולם מבקרים אותם ואף אחד לא רוצה להבין אותם".

הדר: "זו היתה המצוקה של המגזר שלנו, אז ועדיין. שם היא התחילה".


"היה חשוב לנו להוציא נושא הרווקות הדתית מהארון, לתת לו במה, כי כולם מדברים על זה בשבתות או בחדרי חדרים, אבל חשבנו שהגיע הזמן לדבר על זה בפומבי. להראות את הקשיים, לתת מענה לביקורת החברתית על הרווקים, שכולם מבקרים אותם ואף אחד לא רוצה להבין אותם"
נטע:
"בנוסף, חווינו את זה יום יום על בשרנו. בהתחלה זה היה אצלי סתם רצון להתחתן, ואח"כ זה הפך להיות צורך, ובאיזשהו שלב הפך לסוג של אדישות וקושי. בשנים האחרונות הרגשתי שזה כבר שלב שאי אפשר יותר, ולכן התלבטתי אם לכתוב את הצגה, כי מצד אחד זה בער בי ממש, ומצד שני, זה היה כל כך כואב".

לאורך כל ההצגה ואף במהלך הראיון, הבנות מדגישות את האמונה החזקה שלהן בבורא עולם, שגם המצב הזה של הרווקות הוא ממנו, והכל לטובה.

"היה חשוב לנו להעביר מסר חברתי אמוני לכל מי שעוברת את הסרט הזה, שיש מישהו למעלה ששומר עלינו ומשגיח והכל מדויק ואסור להתייאש בדרך, אלא להאמין שגם אם זה לא קרה עדיין - זה יקרה בזמן הכי טוב עבורך" אומרת אורטל, למודת הניסיון. "הקומיות, הדרמה, הכל נמצא בהצגה, אבל זה מינורי. מה שכל הזמן הנחה אותנו היה הצורך לתת מענה אמוני לציבור שלנו".

למרות שההצגה מתובלת בהרבה קטעי צחוק, הומור ואופטימיות, הבנות מעידות בחצי חיוך כי היא "אינה קלה לצפייה". "ההצגה מורכבת מהכל: מהכאב, מהצחוק, מהרגש ומהאמונה של כל אחת", אומרת הדר. "כל אחת מאיתנו הביאה את המפגש הייחודי שלה עם הרווקות".

ואכן, האותנטיות מורגשת לאורך כל ההצגה. בקטעי ההומור הן מצליחות ממש להצחיק, ובקטעי הכאב הן מצליחות באמת לרגש. כשהן בכו על הבמה האמנתי להן, למרות שידעתי ששתיים מבין השחקניות הן נשואות וכבר אינן חלק מחוויית הרווקות.


"מה שמבדיל אותנו מתיאטרון חילוני הוא בעיקר האמירה שלנו. זו לא אמנות לשם אמנות אלא לשם אמונה. אנחנו מעבירות את הקהל חוויה רוחנית. זה תיאטרון מגויס לקידוש שם שמיים, להעביר לקהל מסר של אמונה, אופטימיות ושמחה. ליצור חיבור בין נשואות לרווקות, בין אמהות לבנות ובין אחיות. את הערך המוסף הזה של האמונה אין בכל הצגה"
"היה לנו מאוד חשוב לא להיות פרובוקטיביות מדי בביקורת כלפי החברה. רצינו לעשות את זה בצורה מאוזנת, לבוא לקהל בטוב, מתוך מקום שייכנס אל הלב ויפתח את הלב, כך שגם נשואות שרואות את זה יוכלו להבין מה האחות הקטנה שלהן עוברת, או אולי האחות הגדולה" אומרת אורטל, ששתיים מאחיותיה הצעירות ממנה כבר התחתנו. "החלטנו לבוא מהמקום המשלים, שזורק אמירות חברתיות ופחות מאשים, ממקום שמבין ומבקש הבנה".

תיאטרון מגויס

הדר ואורטל הקימו את 'תיאטרון שחרית', תיאטרון יהודי לנשים בלבד, ותחת המטרייה שלו העלו יחד עם נטע את "בעצב תצאי עם בנים", הצגתן הראשונה שהפכה עד מהרה למבוקשת בכל רחבי הארץ. עד כה הן העלו מעל לעשרים הצגות, והאולמות עדיין מלאים.

מה זה תיאטרון יהודי אמוני נשי?

"תיאטרון זה ממש אמונה. גם אמונה בעצמך, שקיבלת את הכישרון הזה, לא מתוך אגו, גם אמון בקהל, אמון אחת בשנייה ומעל הכל - אמונה בקב"ה, וזה מה שמנחה אותנו בהצגה" אומרת נטע. "ראיתי הרבה הצגות שיש בהן אובר משחק, שהכול שם צריך לצעוק, אבל אנחנו מביאות את הרוגע, ואני חושבת שזה בגלל שאנחנו נשים. נשים מביאות משהו אמיתי, פנימי ופשוט. בגלל זה ההצגה שלנו כל הזמן עוברת שינויים, כי גם אנחנו עוברות שינויים".

"מה שמבדיל אותנו מתיאטרון חילוני הוא בעיקר האמירה שלנו. זו לא אמנות לשם אמנות אלא לשם אמונה. אנחנו מעבירות את הקהל חוויה רוחנית. זה תיאטרון מגויס לקידוש שם שמיים, להעביר לקהל מסר של אמונה, אופטימיות ושמחה. ליצור חיבור בין נשואות לרווקות, בין אמהות לבנות ובין אחיות. את הערך המוסף הזה של האמונה אין בכל הצגה", אומרת אורטל.

"אנחנו גם מתפללות לפני כל הצגה, אומרות את תפילת השחקן שהכול יהיה לשם שמיים", מוסיפה נטע.

למרות שהשחקניות נמנות על המגזר הדתי-לאומי וההצגה שלהן מבוססת על חוויות השידוכים מהעולם הדתי, שהן שונות בהחלט מחוויית השידוכים במגזר החילוני או החרדי, מגיעות לראות את ההצגה גם הרבה חרדיות, ואפילו חילוניות. 
"יש סוג של נהירה חילונית ופתיחות בעולם החילוני כלפי ההצגה, בעיקר בגלל סדרת הטלוויזיה 'סרוגים', מודה הדר. "יש הרבה נשים חילוניות שמגיעות להצגה, ותמיד אני שואלת אותן האם הן הרגישו חיבור והזדהות, כי מלכתחילה ההצגה מיועדת יותר לדתיים, והן תמיד אומרות לי שהן מזדהות ומתרגשות וצוחקות ובוכות, ואפילו מבינות את הבדיחות של הציבור שלנו".

נטע: "לנושא הזה כולן יכולות להתחבר. חצי מהקהל שלנו זה חרדיות. לא צריך להיות דוס בשביל להבין את הדברים שעליהם אנחנו מדברות".

גם התקשורת החילונית מפרגנת לבנות 'תיאטרון שחרית', והן הופיעו בעיתונות, ברדיו, ובטלוויזיה לא מעט פעמים.

לנשים בלבד

כל צוות 'תיאטרון שחרית' הוא על טהרת המין הנשי: שחקניות, מפיקה, סאונדמנית, תאורנית, מנהלת במה. הגברים היחידים המורשים להיכנס להצגה הם הבעלים של השחקניות, וגם זה רק בקטעי המשחק של בת זוגן, כאשר היא מופיעה לבד על הבמה.

"הרבה גברים מתקשרים אליי ושואלים למה הם לא יכולים לצפות בהצגה, מנסים לשכנע אותי שאסכים להכניס אותם" מספרת משועשעת תהילה אוחנה, המפיקה הבלתי נלאית של ההצגה. "אחד אפילו הציע לשלם הרבה מאוד כסף בשביל להיות בתוך האולם. יש התעניינות גוברת גם מצד גברים".

נדמה כי הצגה על רווקות מעולם לא הייתה משפחתית יותר. חתונות, הריונות ולידות, הן דבר שבשגרה אצל צוות ההצגה. במהלך השנתיים האחרונות הספיק התיאטרון לראות גם צאצאים. הדר ילדה את שני בניה, נטע את בתה ומעיין הסאונדמנית  את שני בניה. "זה היופי בתיאטרון נשים יהודי, שהכול נעשה בתוך החיים ולא מחוץ לחיים. הבעלים מחכים עם הילדים בתוך מנשא מחוץ לאולם", אומרת אורטל.

איך הבעלים שלכן הגיבו כשסיפרתן להם על נושא ההצגה? שיתפתן אותם?

"הכרתי את בעלי בדיוק כשהתחלנו לעשות חזרות ראשונות להצגה, וזה היה מגניב. כשעבדנו על סצינות הייתי משתפת אותו ומתייעצת איתו, כי גם הוא חווה רווקות של שנים, אז הוא ייצג בשבילי את הצד הגברי".

הדר: "בעלי מאד פרגן. הוא חוזר בתשובה, ואת חוויית הרווקות שלו הוא חווה בעולם החילוני. זה מאוד שונה. כל החומרים שלנו היו מאוד חדשים לו, ואפילו הזויים בעיניו לפעמים. הוא לא הכיר את עולם הדייטים הדתי, אבל הוא מאוד פרגן ואפילו עזר לי לבנות את המונולוג שלי ולהעביר את המסר שהיה חשוב לי".

לא מפריע להם שהנשים שלהם יוצאות בערבים והם צריכים לשמור על הילדים?

"לא היינו יכולות לעשות את זה בלי הבעלים שלנו", אומרת נטע. "בעלי מרגיש שזה סוג של שליחות, ומסכים שאצא בערבים להופעות כאישה נשואה וכאמא, למרות שהוא זה ששומר וצריך לצאת מהעבודה מוקדם ולעשות ויתורים. אחד הקשיים שהיו לי בדייטים זה שהרבה בחורים שאלו אותי איך אני יוצרת תיאטרון כאישה דתיה, ותמיד אמרתי שמי שירצה אותי יקבל אותי גם עם התחום שלי. אחרי ערב של הופעה אני מרגישה שזה עושה לי רק טוב לנפש".

הדר: "אנחנו חוזרות הביתה עם כוחות מחודשים".

"בעלה של אורטל הכי פרגן, נתן לנו לעשות מה שבא לנו, הוא לא התערב", אומרת נטע והבנות צוחקות. "בעלי נתן לי חופש יצירה", מאשרת אורטל בהומור.

נטע עומדת על הבמה במונולוג מרגש בשם "עשר שנים של רווקות". לפתע, זולגות לה דמעות.

נטע, כאישה נשואה את באמת מצליחה עדיין להתחבר לכאב הזה, או שאלו דמעות של שחקן טוב?

"בקטע הזה אני מכניסה את כל השנים שחוויתי רווקות, וזה מביא אותי לבכי אמיתי. אני משתדלת לא לזייף בכי. תמיד אמרו לי "חכי אחרי שתתחתני, את תשכחי הכל", אבל לא שוכחים את זה. כמה שהיום אני נשואה, אני הרבה יותר מבינה את המצוקה של להיות רווקה".

מה יש לכן לומר לרווקים הדתיים?

הדר: "צריך ללמוד לתת מקום לשונות. זו גם הבעיה של הדור שלנו היום. אני זוכרת גם את עצמי מחפשת סגנון מאוד מסוים בתוך המגזר הדתי, הייתי מאוד מקובעת על סגנון מסוים, והיום אני נשואה למישהו שהוא בדיוק ההיפך. חברה לא דתייה שלי הכירה לי אותו, ודווקא בגלל שהיא לא ידעה לענות לי על כל השאלות שלי על הסגנון שלו וכל ההגדרות, לא היתה לי ברירה אלא לבדוק בעצמי. אנחנו יותר מדי עסוקים בלתייג את עצמנו. בנוסף, אני מרגישה שזה בסדר להיות רווק. ככה הרגשתי כרווקה וככה  אני מרגישה היום. צריך לתת לזה מקום להיות".

נטע: "זה עניין של בגרות. ככל שאנחנו צעירים יותר, אנחנו מפנטזים. עם הזמן אתה מבין שזוגיות זה הרבה מעבר לפינטוז".

אורטל: "היתה לנו הופעה ב'בניין שלם' ולאחר מכן השתתפתי בפאנל בנושא. אמרתי שם שאם על כל עצה שאנשים מייעצים לרווקים איך להגיע לחתונה מהר יותר, הם היו נותנים גם הצעה, המצב היה נראה אחרת. צריך להפסיק לשפוט את הרווקים ולהאמין בהשתדלות שכל אחד עושה לפי כוחותיו, כי זה חלק מתהליך ומתוכנית אלוקית, ובעזרת ה' יהיה סוף טוב לכל אחד מאיתנו, בזמן הכי מתאים בעיני ה'".

במסגרת ההלכה

הבנות מספרות שההופעה שלהן ב'בניין שלם' לפני כשנה, לעיני כ-3000 נשים, היתה אחת ההופעות המרגשות שהיו להן. "הרגשנו שהצלחנו ליצור יצירה שהיא כמו שיעור תורה טוב, תיאטרון מגויס למען העמקת אמונה. וכשהזמינו אותנו ל'בניין שלם' הרגשתי שהצלחנו לעשות את זה, להקים תיאטרון שעובד לפי מגבלות ההלכה, עם ההלכה, ושבעצם קיבלנו חותמת כשרות מהציבור שלנו" אומרת אורטל. "חשוב לנו שיידעו שזה מעבר לתיאטרון, זוהי חוויה אמונית נשית".

כמעט כל מי שהתעסקה עם ההצגה התחתנה, מספרות הבנות.  "אפילו המחליפה של הדר לאחר הלידה הראשונה שלה, שנכנסה אלינו רווקה בלי חבר, התחתנה מיד לאחר ההצגה הראשונה שלה".

זה נשמע כמו סגולה בדוקה.

"יש לנו קטע בהצגה שאחת מאיתנו מספרת שהיא מתחתנת, ויצא שכל מי שעשתה את התפקיד הזה - התחתנה. ניסיתי לקחת את התפקיד של המתחתנת, אבל זה לא כל כך עבד אצלי", צוחקת אורטל, והבנות מתקנות אותה ומוסיפות "עדיין".

אורטל, את באמת מצליחה לצחוק על זה?

"האמת שהיום זה כבר לא מצחיק אותי. פעם זה הצליח להצחיק אותי, אבל היום הרבה יותר קשה לי לעלות לבמה. ככל שעובר הזמן החשיפה הרבה יותר נוגעת בי. אני מרגישה שהפרטנריות שלי עברו כל מיני תהליכים - חתונה, היריון, לידה - וגם אני עברתי תהליכים אבל לא את אלו, וזה יוצר אצלי קושי", אומרת אורטל שלמרות הקושי מגלה אמונה יוצאת דופן. "כל אחד ונקודת התיקון שלו. לכל אחד יש את התהליך שהוא צריך לעבור, והקב"ה משגיח עליו ויודע בדיוק למה הוא צריך לעבור את זה".

הדר: "צריך הרבה אומץ לעשות את מה שאורטל בחרה לעשות, לבוא כל הצגה מחדש ולהיפגש עם עצמך ולשתף".

נטע: "אני יודעת שבמקום אורטל היה לי קשה לעשות את זה. בגלל זה דחיתי שנים את ההתעסקות  בנושא הזה".

נכון לא נורא?

הבנות עולות לבמה לסצינת הסיום, סצינה מרגשת ומצחיקה גם יחד. כל אחת מהשחקניות בתורה מתוודה בפני אלוקים, לעיני הקהל, על חטאים קטנים בינו לבינה שעשתה בתקופת הרווקות, "כל מיני מחשבות שאף אחד לא מעיז להגיד אבל בעצם כולם חושבים אותם". כל קטע נפתח במילים "נכון לא נורא?".

"בתיאטרון צריך לדעת להביא את עצמך, אבל לא יותר מדי אישי. אבל מה שאנו מנסות בהצגה בנוסף להבאת הדמות, זה דווקא כן להסתכל לקהל בעיניים ולהגיד לקהל שאנחנו בעצם מדברות על עצמנו, שזה לא דמיוני. זה נקרא "שבירה של הקיר הרביעי" בינינו לבין הקהל, ובסוף ההצגה אנחנו באמת שוברות אותו, חושפות את החיים שלנו" אומרת נטע.

אורטל: "יש משפט בסוף ההצגה שאנחנו בעצם חושפות אחת את השנייה, ששתיהן נשואות ואני עדיין לא, וזה משפט שמשתנה כל הזמן כי מאוד קשה לי להגיד אותו. כי כשאנחנו מדברות על נושא של חתונה, אז אני כביכול לא סיפקתי לקהל את התוצאה המיוחלת. התחושה הזו שאת היחידה מבין השחקניות שזה עוד לא קרה לה היא לא פשוטה", היא מודה בכנות. "להגדיר את המצב שלי לעצמי זה פשוט יותר, אבל להגדיר אותו בכל פעם מחדש לארבע מאות איש, זה קצת יותר כואב".

"נכון לא נורא שהלכתי לעמוקה, אבל באמצע הדרך חתכתי לכינרת?" שואלת הדר.
"נכון לא נורא שישבתי לפעמים בפינה בכוונה?" שואלת נטע.
"נכון לא נורא שאף אחד לא באמת מבין, ורק אתה היחיד שמבין ואוהב אותי ויודע איזה טוב עוד מחכה לי ממש מעבר לפינה?" אומרת-שואלת אורטל את אלוקים לעיני הקהל, וכולן מסכימות איתה שלמרות הכל ואחרי הכל, זה באמת לא כל כך נורא.