בשבע 311: לדבר אל הסל"ע

ארבע שנים לאחר הקמתה של מינהלת סל"ע, הוחלט בממשלה לצמצם את פעילותה ותקציבה ולהביא לסגירתה הסופית בסוף 2009.

עפרה לקס , כ"ה באלול תשס"ח

כאשר המושג 'סיוע' נזרק לחלל האוויר, עולות אסוציאציות מעולמות שונים: החל ממשאיות עמוסות מזון ושמיכות חמות לפליטים, עבור לשיעורים פרטניים לעולים חדשים, וכלה בתמיכה בקשיש חביב הנשען על מקלו. 'סיוע' היא מילה טובה, רחומה, משדרת אמפתיה ומקרינה ביטחון. זו כנראה הסיבה לכך שמקימי מינהלת סל"ע הגו את ראשי התיבות "סיוע לתושבי עזה", כשהם מתכוונים גם לצפון השומרון (מה שנזרק מראשי התיבות בגלל חוסר התאמה). השם המשמעותי נועד להמחיש לתושבים שיש מי שיעזור להם לשקם את חייהם, מי שקשוב להם, שרוצה לסייע.


בשיא העניק לסביבותיו את הרושם שהוא עושה. הוא הצליח לגבש את הסכם שומריה-עצמונה, וגם הבטיח מקומות מגורים למתיישבים וקרקעות לחקלאים. אלא שבשיא לא העלה את הבטחותיו על הכתב ולא ניהל פרוטוקולים, וכך נותרו הדברים תלויים באוויר. היום, כשבאים המתיישבים לפדות את השטרות שהותיר אחריו, אין להם כיסוי
אך למרות השם היפה וראשי התיבות הנוחים להגייה, מינהלת סל"ע הפכה בעיני העקורים לשם נרדף לסחבת, עינוי דין, חוסר הבנה, ולפעמים גם חוסר רצון לעזור.

פסיכולוגים אולי יטענו שהמתיישבים ציירו 'איקס' ענק על המינהלת עוד ביום הקמתה, כי היא סימלה עבורם את העקירה. מבט מעמיק יותר מגלה כיצד התנדבה המינהלת, שלא על פי סמכותה וייעודה, לעזור למדינת ישראל בקידום העקירה, וכיצד פעלה גם מאוחר יותר בדרכים שהשניאו אותה על מי שלמענם נוצרה, לפחות לכאורה.

לפני מספר ימים החליטה הממשלה, לפי המלצת משרד האוצר, לסגור את המינהלת בהדרגה. בחודש יוני הבא תחדל המינהלת מעיסוק בהקמת יישובי הקבע של העקורים, וחצי שנה מאוחר יותר תיסגר הדלת מאחורי אחרון העובדים. בינתיים מתכוון האוצר לקצץ כמה מיליוני שקלים מתקציב המינהלת.

ההודעה על הסגירה הצפויה היא הזדמנות טובה לבחון מה היו יעדיה של המינהלת, באיזו מידה השיגה אותם, והאם סגירתה טובה או רעה למתיישבים. נכון, מעט יומרני לסכם בכתבה אחת מאורעות יומיומיים של אלפי אנשים המתפרשים על פני למעלה מארבע שנים. הסתפקנו במבט ממעופה של ציפור, ועוד המקום לפרט גדול.

התחילו באיומים

מינהלת סל"ע הוקמה לפני ארבע שנים, וקיבלה מעמד מוגדר בחוק חודשיים אחר כך. בשל חשיבותה, הוצבה המינהלת תחת עינו הפקוחה של ראש הממשלה, בתוך משרדו, ותחת אחריותו הכללית של מנכ"ל המשרד. בראש המינהלת הועמד יונתן בשיא, איש הציונות הדתית שהגיע עם רקע נרחב בניהול ותמיכה נלהבת במהלך ה'התנתקות' של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

על פניו נראה היה כי בשיא דואג למתיישבים. הוא נפגש עם נציגי יישובים במקומות שונים, שמר על דיסקרטיות, וטרח להזהיר שמי שלא יפנה למינהלת עד היום הקובע - יפסיד. בפועל, מסביר עו"ד יוסי פוקס, ממקימי 'הפורום המשפטי' ומי שליווה ומלווה את המתיישבים בתביעות שונות, הקדים בשיא באיומיו את הממשלה. "נכון שבהתחלה החוק קבע שמי שלא יתפנה בזמן, יישללו ממנו הפיצויים בגין ותק. אבל מינהלת סל"ע הקדימה את החוק. היא שידרה למתיישבים בכל דרך שמי שלא יתפנה בזמן יינזק. זה היה עוד לפני שהחוק קבע את זה". גם המשפט 'יש פיתרון לכל מתיישב', שהפך בינתיים לבדיחה גרוטסקית, היה בגדר סיוע לממשלה ולא למתיישבים.


המינהלת שכרה 850 דירות לקראת העקירה באיזור הדרום, בהשקעה של 5 מליון שקלים ועוד כמעט חצי מליון לחברה המתווכת. בפועל נשכרו 60 דירות בלבד על ידי העקורים. המינהלת העדיפה לאטום את האוזניים ולא לשמוע מה שחזרו ואמרו לה מייסדי הפורום המשפטי: "החברים יעדיפו להתגורר יחד, כגוש אחד"
פוקס מספר גם על אחד היישובים שסגר עם המינהלת עוד לפני העקירה את המקום שאליו יועבר, וזאת בגלל ש"המינהלת הילכה על היישוב אימים ואמרה שאם לא ישתף איתה פעולה, הוא יינזק. המינהלת רצת לשבור את ההתנגדות המאוחדת של היישובים הדתיים, ולכן לחצה על היישוב הזה. בפועל, שדות הכותנה עדיין פורחים במקום בו אנשי היישוב היו אמורים להתגורר".

ליאור כלפה, ממובילי המאבק הכתום ויו"ר ועד מתיישבי הגוש במשך שנתיים, זוכר היטב את היציאה של בשיא לתקשורת: "הוא כל הזמן אמר 'אם לא תבואו לדבר לא יישאר כלום, הציוד ייגרס והמכוניות ייהרסו ושום דבר לא יישאר". גם כלפה מציין שהקהילות שהצליחו לעמוד בלחץ הפסיכולוגי הקשה הזה, מצבן היום טוב יותר מאלה שהאמינו ליו"ר מינהלת סל"ע, שאין ספק שהיה "כלי בידיה של הממשלה".

מי שיחזור לרגע שלוש שנים אחורה יוכל בקלות להיזכר בהבטחות של בשיא, בדרך המפותלת של העקורים עד בתי המלון ובתוכם, בחסרונם של אנשי חינוך ורווחה לצורך ליווי המגורשים הטריים ובהיעדרם של מצרכים בסיסיים, כמו גם בסיפור הכואב של עקירת הקברים, ובעוגמות נפש הקשורות במצב הקראווילות. כל אלה הם מחדלים מקומיים, אמנם, אך נחרתו עמוק בזיכרון הכללי של עם ישראל.

הטעויות החמורות הללו של המינהלת מצאו מקום בדו"ח החמור של מבקר המדינה על התנהלותן של המדינה והמינהלת, שפורסם לפני שנתיים וחצי. אגב, מלבד הכישלון מול ציבור העקורים, המינהלת הוציאה לשווא מיליוני שקלים בגלל חוסר רצון להקשיב. כדוגמה לכך ניתן להביא את 850 הדירות שהיא שכרה לקראת העקירה באיזור הדרום, בהשקעה של 5 מליון שקלים ועוד כמעט חצי מליון לחברה המתווכת. בפועל נשכרו 60 דירות בלבד על ידי העקורים. המינהלת העדיפה לאטום את האוזניים ולא לשמוע את המנטרה שחזרו ואמרו לה מייסדי הפורום המשפטי: "החברים יעדיפו להתגורר יחד, כגוש אחד".

ואף על פי כן בשיא העניק לסביבותיו את הרושם שהוא עושה. הוא הצליח לגבש את הסכם שומריה-עצמונה, וגם סיכם והבטיח מקומות מגורים למתיישבים וקרקעות לחקלאים. בשיא, מנהל מנוסה האמון על ניהול פרויקטים, לא העלה את הבטחותיו על הכתב ולא ניהל פרוטוקולים. כך נותרו הדברים תלויים באוויר. היום, כשבאים המתיישבים לפדות את השטרות שהותיר אחריו, אין להם כיסוי. הטלפון שבשיא מסכים להרים למשרד הממשלתי הרלוונטי ולהודות בו "אני הבטחתי" שווה היום כמו שרטוט דיוקן של אריאל שרון על חוף נווה דקלים.

ג'וב לסמנכ"לית


עו"ד יוסי פוקס מציע לבדוק כמה ממקבלי המשכורות במינהלת מסתובבים היום חסרי מעש. נכון, היתה תקופה שבה היה עומס על ועדות הזכאות ולכן עבדו כמה ועדות במקביל. היום, הוא אומר, קיים בזבוז כוח אדם. הכסף שהמדינה כל כך מתקשה לתת למגורשים, נשפך על המינהלת שאמורה לסייע להם
בקיץ תשס"ו, שנה לאחר הגירוש, עזב בשיא את תפקידו. במקומו באה צביה שמעון, שהיתה בעבר פקידה במשרד החוץ. בשנות ה-90, בעת ביקור של אריאל שרון בניו-יורק, שימשה שמעון אחראית מינהלה בקונסוליה במקום. שרון התלהב מתפקודה, וכשהפך ראש ממשלה מינה אותה לסמנכ"ל למינהל במשרדו, במעמד של מושאלת ממשרד החוץ. שמעון עשתה כמה דברים במסגרת תפקידה זה, אולם כשראש הממשלה לקה בתרדמת, נוצרה בעיה: שמעון היתה פקידה בדרגה בכירה במשרד רוה"מ, שמונתה על רקע אישי.

כעת היה צריך להיפרד ממנה. הפיתרון: ראשות מינהלת סל"ע. עבודה תחת משרד רוה"מ, ועם זאת חיצונית לו.
כל מי שמדבר על צביה שמעון מקדים ואומר שיש לה לב טוב, אבל בפועל היא כמעט ולא עושה דבר, כי אין לה את הסמכויות והיא אפילו לא מקרינה סמכות.

ברקורד של שמעון קיימות אמירות מאוד לא מחמיאות על המתיישבים, אבל באופן מפתיע הם מוחלים לה. "הכבוד שלה מאוד חשוב לה", הם אומרים באמפתיה, "ואם פוגעים בכבוד שלה, היא פשוט מאבדת שליטה על הפה".

אנשים גם מצטטים פקיד בכיר במינהלת שאמר: "כששמעתי שצביה תעמוד בראש המינהלת, הבנתי שזו כבר לא משימה לאומית". אחרים אומרים, גם כן שלא לייחוס, שכשניסו לסתום חור, שמו אותה במקום שגדול עליה עשרת מונים. פקידי הממשלה, השרים ומנכ"ליהם אינם מעריכים אותה ואין לה מילה אצלם. וכן, סמכותיות היא תנאי מקדים למי שרוצה לעמוד בראש מינהלת שכזאת.

גם אילו שמעון היתה זוכה להערכה רבה יותר, לא ברור האם עניינם של המגורשים היה מתקדם מהר יותר. בעיית הסמכות, כפי שיובהר בהמשך, היא סוגיה אימננטית בתוך הגוף הזה שנקרא 'מינהלת סל"ע'. ובכל זאת, האווירה שנוצרה בחודשים האחרונים היא של גוף שגם מעט השיניים שהיו לו נרקבו ונשרו. 

אגב, שמעון עצמה אמרה בראיון לערוץ 7 כי המינהלת עצמה היא שיזמה את סגירתה. לדבריה, משהוזרמו כספי הפיצויים "צריך להפסיק את התלות במנהלת סל"ע". לאמור, זו היתה המטרה העיקרית של המינהלת, והדבר הזה בוצע. עכשיו אפשר להגיד שלום.

תעודות מכיתה ה'


אהרון חזוט, יו"ר ועד החקלאים: "הפקידים רצו בהתחלה לעזור, אבל עם הזמן הם הבינו מי המעסיק ויישרו איתו קו, וזו הבעיה שלי איתם. הם היו צריכים לגשת לראש הממשלה ולומר לו: 'אדוני, ככה אי אפשר לעבוד, אם אתם לא נותנים לנו את הכלים, אנחנו לא יכולים לפתור בעיות'. אבל הם העדיפו לומר לבוס שהכל בסדר"
רוב הפיצויים האישיים אכן הועברו. השאלה היא איך. בידי עורך הדין פוקס יש מאות סיפורים קטנים על מה שהוא מכנה "התעמרות המינהלת במפונים". לדבריו, הדבר נעשה כבר מהיום הראשון, כאשר אנשים שבאו לקבל פיצויים נדרשו להמציא מסמכים ישנים כמו תעודות מכיתה ה' ואישורים מהמועצה האזורית. "בוועדות הממשלתיות פשוט לא יכלו להבין איך המגורשים לא מצאו את התעודות מכיתה ו' בתוך כל הארגזים שלא להם היה היכן לפרוק".

נושא נוסף התעורר מאוחר יותר, כאשר התקבל הסכם על תוספת לדמי הסתגלות עבור אנשים שלא עבדו מאז הגירוש. "ביקשו להביא דפי חשבונות מהבנק, ועברו עם אנשים שורה אחרי שורה על כל הכנסה והוצאה. אנשים יצאו חולים מהוועדות האלה. אני נהייתי חולה מהסיפורים".

פוקס מסביר שהפקידות היו דווקא אדיבות, אבל מי שעמד בראש הוועדות האלה היו עורכי דין שרגילים לעבוד במערכת משפטית. "במערכת כזאת, הנחת העבודה היא שמי שעומד מולך משקר לך. הם לא הבינו שמי שעומד מולם הם אנשים שלא הזדקקו מעולם לעורך דין".

אין להכחיש כי היו אנשים בודדים, שאפשר לספור אותם על שתי כפות ידיים, שניסו להשיג פיצויים שלא הגיעו להם. ראשי הוועדות העמידו את האנשים האלה מול עיניהם גם כשדנו בתיקיהם של 95 האחוזים שלא ניסו לקבל אלא את המגיע להם.

כשפוקס בוחן סוגיות אחרות הקשורות להעתקה קהילתית ולפיצויים עבור בתים בגוש שהיו מושקעים למעלה מהממוצע, הוא קובע כי המינהלת "נחלה כישלון חרוץ". הסחבת הפכה לשם נרדף ורק היום, למעלה מ-3 שנים אחרי, מקבלים אחרוני המגורשים את כספם עבור הבתים האלה. "כאשר המדינה פינתה את היישוב שומריה כדי ליישב בו את המתיישבים, איש מאנשי שומריה המקוריים לא זז מביתו עד שהודיע לו פקיד הבנק בטלפון 'נכנסו לך לחשבון 300 אלף דולר'. זה יכול היה להיות כך גם עם אנשי הגוש".

עו"ד פוקס מצביע גם על היועץ המשפטי של המינהלת, עו"ד איתי אהרונסון, כאחד שהוא "כישלון קולוסאלי". לדבריו, אהרונסון אינו משיב למכתבים, לא נותן תשובות בטווח סביר, והדרך בה הוא נוטה לפרש את החוק היא תמיד לחומרה. "הראייה הכי טובה לכך היא שהפכנו 100 החלטות של הוועדות בבית המשפט. זו פשוט הנחיה שלו להכריע לרעת המתיישבים. הדרך היחידה להזיז אותו מעמדתו היא עתירות לבג"ץ". 

עו"ד פוקס מציע לבדוק כמה ממקבלי המשכורות במינהלת מסתובבים היום חסרי מעש. נכון, היתה תקופה שבה היה עומס על ועדות הזכאות ולכן עבדו כמה ועדות במקביל. היום, הוא אומר, קיים בזבוז כוח אדם. הכסף שהמדינה כל כך מתקשה לתת למגורשים, נשפך על המינהלת שאמורה לסייע להם.

אגב, שאילתא נשלחה למשרד ראש הממשלה בנושא התקציבים ומספר עובדי המינהלת, התשובה בוששה להגיע.
 
כישלון במציאת תעסוקה

הפיצויים האישיים אכן הוזרמו ברובם. אבל שלוש שנים אחרי עדיין אין כמעט בניית קבע, אנשים נאבקים על חזרה לעבודה ולשדה, ועדיין מתמודדים עם הנזקים שבמגורי הארעי שמהם, כך אומרים מומחים, נוצר נזק נפשי חברתי ומשפחתי שיהיה קשה להתאושש ממנו.

בחוק 'פינוי פיצוי' נאמר כי אחד התפקידים של המינהלת הוא "לתת למפונים סיוע וייעוץ מיוחדים בכל הקשור לפינוי, לרבות סיוע נפשי וסיוע בתחום הרווחה, במהלך כל תקופת ההתארגנות וההסתגלות למעבר למקומות מגורים ותעסוקה חדשים". עוד נאמר בחוק כי תפקיד המינהלת הוא "לתאם בין רשויות המדינה, וכן בין רשויות המדינה לבין רשויות מקומיות וגופים אחרים, בכל הקשור לסיוע למפונים".

האם סייעה המינהלת לעקורים לאחר העקירה? האם היא מלווה אותם סוציאלית ונפשית? האם אכן ערכה תיאום בין הגופים השונים?

"מייד אחרי העקירה הוחלט שנושא התעסוקה לא יהיה באחריותה של המינהלת אלא באחריות משרד התמ"ת", אומר הרב יוסף צבי רימון העומד בראש מיזם 'תעסוקטיף'. הרב רימון יודע על ניסיונות לעזור מטעם משרד התמ"ת, ניסיונות שהגיעו מאוחר מידי ולא היו מספיק רציניים ומתוקצבים.

הרב רימון מסביר שפעמים רבות התקבלה ב'תעסוקטיף' פנייה לסיוע מכיוון המינהלת ואנשי התמ"ת, משום שהם, מתנדבי 'תעסוקטיף', לא זקוקים לאישור מהמנהלים שמעליהם כדי לקבל החלטה ולהזיז תקציבים (של תרומות). הביורוקרטיה שוחקת את הפקידים, ובמובן הזה למתנדבים ולארגונים פרטיים קל יותר. "כשהם פונים אלינו, וכשהם נותנים לנו את 'אות הנשיא' על ההתנדבות, הם למעשה אומרים 'נכשלנו'". הרב רימון אומר שאם היו לוקחים 100 עובדים, מתקצבים אותם כראוי ומודיעים להם שכל אחד צריך להחזיר 20 איש למעגל העבודה, זה היה מצליח. אגב, כמעט שנה שמשרד התמ"ת, כך לפי הרב רימון, לא עוסק בנושא התעסוקה בכלל "בגלל נושאים ביורוקרטיים".

דבריו של הרב רימון מקבלים חיזוק מכיוונו של אהרון חזוט, יו"ר ועד חקלאי הגוש, השרויים במאבק מתמיד על קבלת שטחים לעיבוד, תשתיות וסיוע.

"הפקידים רצו בהתחלה לעזור, אבל עם הזמן הם הבינו מי המעסיק ויישרו איתו קו, וזו הבעיה שלי איתם", הוא אומר. "כשהם דיברו איתנו הם נחשפו לאמת והיו צריכים לגשת לראש הממשלה ולומר לו: 'אדוני, ככה אי אפשר לעבוד, אם אתם לא נותנים לנו את הכלים, אנחנו לא יכולים לפתור בעיות'. אבל הם העדיפו לומר לבוס שהכל בסדר".

חזוט מאיר את העובדה שמשרד ראש הממשלה שכר יחצ"ן כדי שידברר את המינהלת "ויוציא אותנו פושעים", וכדי לכסות על מחדלים. "במקום לתת את הכסף למגורשים ולפתור את הבעיה, יצא המון כסף על כל הדברים מסביב". 

כישלון בשיקום הנפשי

בתחום הסיוע הנפשי, הפעילה מינהלת סל"ע את פרויקט 'מענים', שמעניק טיפול פסיכולוגי לעקורים בלי ביורוקרטיה ובלי תשלום, באופן דיסקרטי. במינהלת מונים למעלה מ-1500 פניות עד היום. אבל במפגש עם אנשי צפון השומרון המתגוררים ב'יד חנה', התחושה היא שאיש לא מלווה אותם - לא עובדים סוציאליים ולא פסיכולוגים. העובדת הסוציאלית שליוותה את אנשי גנים-כדים בימי מגוריהם בשומרון נאלצה להיאבק על מקום והכרה בעיריית עפולה. איפה היתה המינהלת?

חגית ירון, האמונה על תחום ליווי הקהילות, ורונית שוהם שהיתה אחראית על תחום הרווחה מטעם ועד המתיישבים, מסבירות שגם בתחומים האלה, של רווחת הכלל והפרט ושיקומם הנפשי של העקורים, כשלה המינהלת כישלון חרוץ. המינהלת אמנם תקצבה עו"סים פרטניים לרשויות המקומיות, אבל לא תמיד העבירה תקציבים בזמן. היו רשויות שהלכו קדימה ותקצבו את המשרות בעצמן על סמך הבטחות, והיו שהמתינו עד שיקבלו את הכסף. "מעבר לכך" מסבירה ירון "העובדים הסוציאליים לא קיבלו אוריינטיזציה. איש לא הסביר להם מול מי הם עובדים, מה אופי האוכלוסיה, איך כדאי לגשת. מלווי הקהילות לא ידעו מי הקהילה, והאם היא מתנהגת באופן מסוים כי כך היא תמיד מתנהגת או ששינתה ממנהגה וצריך לחשוב מדוע. היה כאן קרע בין משרד הרווחה למינהלת. ראית אנשים בעלי משרות מכובדות שהעדיפו להיפגע ולהתחשבן אם קראו להם לישיבה או לא, ולא מצאתי בהם את גדלות הרוח. לקחו ממשרד הרווחה את הטיפול בעקורים והם נפגעו, ומצד שני המינהלת לבד לא ידעה לתת מענה".

ירון מדברת על כך שאם הקהילות היו מקבלות טיפול ראוי הן היו במצב נפשי שונה בכלל ובפרט, וחמושות בכוחות נפש להתמודד עם המציאות.

רונית שוהם, שכאמור הועסקה על ידי ועד המתיישבים, מסבירה שלא היה לה הרבה מגע עם מינהלת סל"ע, ואולם כשהזדמן לה לעבוד מולם "לא ראיתי שהם עובדים במקצועיות. במקום שאליו נכנסה המינהלת, משרד הרווחה עשה רוורס, וזה היה מהלך שגוי". שוהם מוסיפה שברשויות המקומיות היה בלבול עצום של גורמי הטיפול. "העובדים תהו מי אמור לומר להם מה לעשות, משרד הרווחה או מינהלת סל"ע. אני מצאתי את עצמי כותבת מכתבים לעו"סים איך ומה לעשות".

שוהם מציינת עוד, ששלוש שנים אחרי העקירה אין עדיין ראיית-על ברורה ותורה מסודרת בנוגע לטיפול במפונים. שוהם לחצה שיוקם פורום של מטפלים ללמידה והפריה הדדית ולבניית תורה של טיפול. "רק עכשיו נבנה קורס שיילמד בבית הספר לעובדים סוציאליים. ומה הם עשו עד עכשיו? מי הדריך אותם שלוש שנים?"

אגב, שוהם מדברת גם על צוותי רפואה שמטפלים בעקורים ונפגשים עם בעיות ותופעות ייחודיות לקהל הזה. "לפני חודשיים היה מפגש ראשון שלהם, למרות שהם מתחננים לכך כבר שנתיים. הממשלה לא באמת לקחה אחריות על הנושא הזה".

מי בראש

חילופי הגברי בראשות מנהלת סל"ע אחרי בשיא ולפני שמעון היו הזדמנות טובה לריענון השורות, להכנסת עובדים מתוך קהילת המגורשים. עובדי מינהלה מתוך הציבור הזה, יש להניח, היו מבינים את המנטליות, את הצרכים והמצוקה, ולא היו ישנים בלילה עד אשר אחרון חבריהם יישב בין ארבע קירות הקבע שלו. אבל ההצעה להכניס אנשים מציבור העקורים לתוך המנהלת הגיעה באופן פרטני בלבד - כאן רכז נוער, שם רכז לענייני בניית קבע. היו שנענו, אחרים סירבו כדי שלא ליצור כלפיהם אנטגוניזם בתוך הקהילה בה הם חיים. אבל איש לא הציע לאנשי הגוש וצפון השומרון לטפל בעצמם - מה שוועד המתיישבים עושה פחות או יותר, רק עם תקצוב מסודר וסמכויות מלאות.

ליאור כלפה, שמשמש היום כמזכיר קהילת נווה דקלים בניצן, לא היה רוצה שהשרביט יהיה בידי העקורים: "היה מתאים לי שבמינהלת יהיו אנשים שמאלנים, אבל כאלה שמצב אנשי גוש קטיף וצפון השומרון קרוב לליבם מהבחינה הערכית, והם יריצו את זה קדימה. היום במינהל ובאוצר יש אמירות שאנשי הגוש תאבי בצע ו'רוצים עוד כסף'. במובן הזה, אם אני, איש חבוש כיפה מנווה דקלים מגיע אל פקידי האוצר, או אם איש מינהלת מגיע לשם, מסתכלים עלינו אחרת. מצד שני, אני חושב שזה כן היה נכון אם היו מתייעצים איתנו ומקשיבים לנו באופן שוטף. לאורך כל הדרך לא הקשיבו לנו ולא לעו"ד יצחק מירון ואנשי הפורום המשפטי שאמרו לא להקים את אתרי הקראוונים במקומות זמניים אלא באתרי הקבע. אם היו מקשיבים להם, היו נחסכים משאבים רבים למדינה והמון כאב לב ועוגמת נפש מן המתיישבים". 
  
חגית ירון דווקא חושבת שזה היה רעיון טוב לתת למפונים לעשות את הדברים בעצמם: "אחת האמירות היא ששיקום קהילה זה לתת לה להיות אחראית על התקציב שלה. זה טריוויאלי, במיוחד בקהילות שמתפקדות ומנהלות את עצמן גם כך". ולגבי התמונה הכוללת, היא אומרת, "כולם יודעים שמי שעושה ועוזר הוא ועד המתיישבים. אם מוציאים את נושא הפיצויים, רואים שבכל הנושאים הרוחביים הכתובת היא הוועד. מה שאנחנו עושים בפרטי ובכללי היתה צריכה לעשות המינהלת, והיא לא עשתה את זה, וזה אחד הכעסים הגדולים שלי. עוזי דיין אמר פעם על אנשי המינהלת שהם 'חלם ועמורה'. אני מזדהה לחלוטין עם האמירה הזאת. אני רואה את זה יום יום".

עוד גוף מתאם
ובכן, האם ההחלטה לסגור את המינהלת חיובית או שלילית? כלפה בוחר בתשובה השנייה: "עם כל הביקורת שיש לי על המינהלת, ההחלטה לסגור אותה היא לא טובה", הוא אומר ומסביר: "כשלא תהיה מינהלת, כולם יקבלו את התחושה ש'היה גירוש אבל הכל כבר הסתדר'. ולא, לא הכל הסתדר". כלפה חושש שעם סגירת המינהלת ייאלצו עקורי הגוש להתרוצץ בין המשרדים השונים, ויקבלו יחס של יישוב רגיל המבקש לקום או להתפתח. "זה נכון שלפעמים אנחנו גם ככה עושים זאת, אבל סגירת המינהלת היא התנערות כוללת מכל הנושא. למינהלת יש היום ועדה שמקצרת תהליכים עבור המתיישבים. לולא היא, לא יקוצרו התהליכים".

כלפה כן חושב שצריך לייעל ולרענן את המינהלת, ובעיקר לשנות את כל מה שקשור בסמכות ובאחריות, ביטויים שנאמרו מפיהם של מרואיינים נוספים מספר פעמים. כלפה מציע שהמינהלת תהיה תחת סמכותו של שר במשרד ראש הממשלה, כזה שיעלה את הנושא תדירות בישיבות הממשלה.

מצידו של חזוט, שנמצא עם קבוצת החקלאים בעיצומו של מאבק, "זה לא משנה אם המינהלת סגורה או פתוחה". לדעתו, "קיום הגוף הזה כרעיון הוא דבר טוב, ולכן זה רע שסוגרים אותה, אבל בכלים המוגבלים שהיא קיבלה  לסייע לנו - זה פשוט לא רלוונטי".

גם רונית שוהם אומרת כי "אין לצביה שמעון בכלל סמכויות, ואילו הייתי במקומה הייתי מניחה את המפתחות באותו רגע. מה שנותר לה זה הכוח להגיד 'לא', כי 'כן' היא לא יכולה להגיד, וזה מתסכל מאוד את מי שעובד מולה. משרד רוה"מ רוקן אותה מיכולותיה, ואני לא יודעת אם אחרי הסגירה יהיה יותר טוב, אבל לפחות לא יהיה כתוב על השלט שמישהו אמור לעזור לי".

חבר הכנסת אורי אריאל המלווה באופן עקבי את העקורים בכנסת ומחוצה לה דווקא חושב שהלך המחשבה לסגור את המינהלת היא דווקא טוב. "הכיוון נכון, אם ההחלטה טובה או לא, זה תלוי בחלופה ואיך היא תעבוד. אם מנכ"ל משרד ראש הממשלה ייקח אחריות ויכנס את המנכ"לים של המשרדים השונים וינהל אותם, זה יכול להיות טוב, כי הסוגיות הן רב-מערכתיות".

כשאריאל מנסה לסכם את פעילותה של המינהלת הוא אומר שהיא עשתה עבודה רבה בתחום הפיצויים האישיים, אך כשלה בתחומים אחרים כמו יישובי הקבע, שם לא היו לה סמכויות, וגם בתחום העסקים - רוב הדברים לא נפתרו. "למינהלת אין מספיק סמכויות", הוא נותן משנה תוקף לדברי קודמיו, "והיא לא יותר מעוד גורם מתאם. במקום ללכת למשרד הרלוונטי ולגמור שם את העניינים, קודם כל מנהלים במינהלת דיון שאורך חודשים ואז הולכים למשרד הממשלתי הרלוונטי לקבל אישור. אם הם מסכימים - טוב, אבל אם לא, שוב נוצר עיכוב של חודשים".

על התקווה שהביע ליאור כלפה שהמינהלת תקבל סמכויות אומר אריאל שזו "אשליה מתוקה", ומסביר: "אם היו נותנים לה סמכויות, היא היתה עוקפת את מנכ"ל משרד רוה"מ. לא רוצים לתת לה סמכויות כדי שלא יהיו חריגות, וכדי שכל חריגה תגיע לממשלה בחזרה".

בימים אלה אמורה ציפי לבני לבנות קואליציה ולתפוס את כסא ראש הממשלה. מבחינתם של המגורשים יש כאן סיכון וסיכוי. האם תתכחש ראש הממשלה החדשה לאנשי הגוש וצפון השומרון? האם תחליט לקצר את מסלול הייסורים שלהם, לקצץ בביורוקרטיות ולהביא אותם סוף סוף אל בית מבטחים? או אולי תתנער מבעיה שהיא היתה שותפה ביצירתה? הפתרונות ללבני ולמנכ"לה המיועד. ובכל זאת, אולי כדאי שמישהו מהמתיישבים ידאג להם לסופשבוע באתר הקראווילות בניצן. שם, יש להניח, הם יצליחו להבין תוך שעות על מה עקורי הגוש מדברים. 

עושים כל שביכולתנו

פנינו למינהלת סל"ע כדי לשוחח עם נציג של המינהלת ולשמוע ממנו תשובות לטענות שהועלו בכתבה. המינהלת סירבה, והעדיפה להשיב בכתב על השאלות.

על חלק מהשאלות היא העדיפה לדלג, ולהלן תגובתה: "פינוי גוש קטיף היה תהליך קשה ומורכב עבור כל אחד ואחת מהמפונים, ומנהלת הסיוע עושה כל שביכולתה על מנת לאפשר למתיישבים לשמור על חיי המשפחה והקהילה להם היו מורגלים... המדינה השקיעה במפונים סכום הנאמד בלמעלה מ-6 מיליארד ש"ח. הסכום כולל פיצויים, השקעה בתשתיות וסיוע חברתי.

כלקח מפינוי סיני, מאפשרת הממשלה למתיישבים המעוניינים בכך לבצע העתקה קהילתית באמצעות הקמת יישוב חדש או הצטרפות ליישוב קיים. עד כה נרשמו להסדרי ההעתקה כ- 1,133 משפחות. ל-73 אחוז מהן נמצא פיתרון, והן קיבלו מגרש מפותח ויכולות להתחיל לבנות את בית הקבע שלהן.

אנשי מינהלת סל"ע עושים לילות כימים על מנת לסייע למפונים להתגבר על משבר הפינוי". תגובת המינהלת ציינה גם את פרויקט 'מענים' שהוזכר בגוף הכתבה.

ofralax@gmail.com