בשבע 311: ממריא במקום

הספר 'צפלין' מתאר שבוע בחייו של זוג דתי שנישא לא מכבר ● הכתיבה מרשימה, הדמויות משורטטות היטב, אבל קצת יותר דרמה לא היתה מזיקה.

עפרה לקס , כ"ה באלול תשס"ח

אינפ': צפלין/ תמר וייס, הוצאת כתר, כריכה קשה, 164 עמודים.

תמר וייס מתמללת ב'צפלין' עבור הקוראים את המחשבות, ההתלבטויות והחששות של זוג נשוי טרי, יחסית. נעמה וישי הם דתיים לייט מינוס, שעושים צעדים ראשונים בביסוס הקן. וייס מעצבת את מחשבותיהם: פעם אנחנו בראשה של נעמה ופעם בראשו של ישי, וכך מלווים שבוע אחד בחייו של הזוג.

וייס מביאה אל הספר את כל מה שזוג טרי חווה: החברה הקודמת של ישי היא עדיין כר להשוואה (היא התחתנה וכבר בהריון), האהבה הזהירה, המגששת, זלזול הדדי שמגיע פתאום, החשש לאבד את השני, משחקי כוחות, החיפוש אחר הדרך לשתף במחשבות כמוסות וכמובן חיפוש ה'אני' בתוך מערכת היחסים.

ישי ונעמה שונים זה מזה מאוד. ישי, המרובע, מתכנת מחשבים, מבשל מצוין ובעל דאגן. ישי מחניק את הרצון המפעם בו לעשות למען מישהו, לחיות גם מחוץ לעצמו, למחשב ולאשתו. להתפלל כל בוקר ולהניח תפילין, או להשתתף במיזם הקוד הפתוח, ואולי זו גם הסיבה שהוא כבר רוצה ילד, מישהו להעניק לו, להיות שם בשבילו.

אבל ישי נכנע, נותן למציאות להכריע אותו - הוא מבין שהתחתן עם בת זוג מסוג שונה, או שאין לו כוח לחולל שינוי. ואולי זה מה שמביא עליו את המיגרנה.

נעמה חיה בתוך עולמה הפנימי. מאוהבת במשחקי הדמיון שלה. היא משתדלת לפעמים 'ללכת בתלם' כלומר לחפש עבודה, ללבוש חצאית כשהיא פוגשת את אביה, לאפות פשטידה ולא לקנות אותה מחנות האוכל המוכן, אבל היא עדיין לא בשלה לצאת מעצמה. היא מעדיפה לישון עד מאוחר, ליצור במכונת התפירה ולחלום על תסריטים ומחזות. היא ניסתה פעם 'להיות בסדר', למדה שנתיים רפואה, ולבסוף נכנעה לקול הפנימי ולמדה תיאטרון. להעניק לאחר היא עוד לא מסוגלת. נעמה היתה שמחה אם היה אפשר היה לקחת גלולות למניעת הריון פעמיים ביום. לעשות משהו אקטיבי נגד הנתינה. את העציצים, לעומת זאת, היא מטפחת באופן מסור ביותר. קשר עמוק עם סבתא או אולי סוג של נתינה.

האם ישי יצמח להיות אדם הנותן לסביבה? האם נעמה תממש אי פעם את כוחות היצירה שבה? האם הקוראים ייאותו להקשיב לקול הפנימי החבוי בהם האומר: התקדם, היה מה שאתה?

הספר כתוב בכישרון רב. וייס יודעת לתאר מחשבות, לצייר מציאות ולהחיות את הדמויות. היא נוטעת מטאפורות רבות ומניחה לקוראים לפענח אותן בעצמם. סופו של הספר רומז על כך שנעמה מחליטה לצאת מילדותה, מוכנה לקחת אחריות, וישי מבין שזוגיות שקטה, בלי דרמות, היא אולי הטובה מכל. אבל כל זה רמוז, ורק בסוף. התחושה היא שבשבוע אליו איפשרה לנו וייס להציץ הדמויות לא זזו מספיק, לא עברו מסע של ממש. 

אמנם נכון, רק שבוע עבר בחייו של הזוג כ"ץ ומה הוא שבוע בחיינו? ובכל זאת, זה השבוע שעליו בחרה וייס לכתוב ספר. הלא כן?

ושתי בקשות מיוצרים באשר הם: הרמיזות למחוזות שהצניעות יפה להם, בדרך כלל כל כך מיותרות. ספר שלא מגיע אליהן הוא מזמין יותר ונשאר ברמה שמאפשרת לכולם ליהנות ממנו.

ofralax@gmail.com