בשבע 311: קול ברמה נשמע

שמעון קינן אהב את השופר עוד כשהיה ילד שראה את הרב תוקע בבית הכנסת בטבריה.

חגית רוטנברג , כ"ה באלול תשס"ח

על ספסלי העץ הפזורים בחורשה הקטנה שנטע שמעון קינן סמוך לחצר ביתו במושב גבעת יואב שברמת הגולן, מתיישבים לעיתים מזומנות אורחים או קבוצות מטיילים ומאזינים להרצאותיו בשקיקה. ספר המבקרים שלו גדוש בדברי תודה נרגשים מאנשים שהגיעו אליו מכל רחבי הארץ, וגם מארה"ב, צרפת ואוסטרליה. אל המפעל שלו מגיעות קבוצות נוצריות, סטודנטים מגרמניה שהגיעו ללמוד על מוסיקה וגם סוחרים מ'מאה שערים'. את הקסם שמחבר את כל הקצוות הללו אל קינן, יהודי שורשי בן העדה המרוקאית, חבוש קסקט וחגור בסינר עבודה, אפשר לסכם במילה אחת: שופרות.


כמה עשרות שנים מחייו העביר קינן בריתוך ברזלים, הלחמות ונפחות, בין הפטיש לסדן. לפני שמונה שנים סיפר לו הרב האזורי על אופציה שנפתחה לשלוח מישהו לקורס בייצור שופרות. קינן קפץ על ההצעה, ובמשך שנה תמימה נסע בקביעות לתל אביב כדי ללמוד את אמנות ייצור השופרות מפי יהודי קשיש, שתורת ייצור השופרות עברה במשפחתו מאב לבן מזה חמישה עשר דורות
בימים הללו, האחרונים לפני ראש השנה, לקינן יש קצת יותר זמן לשבת ולשוחח. כמי שנחשב לאחד מגדולי יצרני השופרות בישראל, רוב המשלוחים הסיטונאיים הגדולים לסוחרים כבר מאחוריו. עכשיו הוא מקבל גם אנשים פרטיים שבאים לקנות שופר או בעלי תקיעה שרוצים ללמוד אצל בעל-התוקע בעל ותק של 44 שנים, איך לצלוח את מעמד התקיעות בשלום.

בצל עצי החורשה, וכשברקע נשמע קול מכונות הליטוש ממפעל השופרות 'קול שופר' הסמוך לביתו, משחזר קינן איך נולדה בו האהבה הגדולה שהפכה לתמצית חייו. "נולדתי עם השופר ביד", הוא מעיד על עצמו. קינן עוד זוכר את עצמו כילד בבית הכנסת 'רודפי שלום' בטבריה, מביט בהשתאות אל רב בית הכנסת, מי שהיה גם הבעל-תוקע במשך שנים, הרב מרדכי זעפרני זצ"ל. "זה מאוד כבש אותי", הוא נזכר. כשחזר קינן הילד לביתו, ביקש לחוות גם הוא את חוויית התקיעה בשופר, ולו גם באמצעים הדלים העומדים לרשותו של ילד. הוא ניגש אל המרפסת ונטל משם צינור שאמו היתה שוטפת בעזרתו את הרצפות. אל פיית הצינור הצמיד משפך, ובשופר המאולתר הזה הוא 'תקע'. הקול אמנם לא היה ממש קול שופר, אבל זה היה הניסיון הראשון שלו בתקיעה.

מה משך אותך כל כך בתקיעת השופר?

קינן מהרהר מעט, אך אין ביכולתו להעניק תשובה שכלתנית ומנומקת לשאלה: "אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה משהו שהלך איתי כל השנים. כנראה הושפעתי מכך שראיתי את הבעל-תוקע שלנו, וגם אחי הגדול ידע לתקוע. הרצון לכך בא לי מאליו".

דומה כי קינן היה האדם הצעיר ביותר שזכה לתואר בעל-תוקע: כבר בגיל 18 התמנה להיות התוקע בבית הכנסת שלו, 'רודפי שלום'. מאז ועד היום התפקיד הולך איתו לכל מקום בו הוא נמצא: במהלך שירותו הצבאי, לאחר מכן שוב בטבריה ובהמשך בבית הכנסת במושב בני-יהודה ברמת הגולן, בו הוא מתפלל כיום, ובו הוא גם משמש כגבאי ובעל תפילה. את ההשראה לתפקידיו המגוונים בקודש הוא שואב עדיין מרב בית הכנסת של ילדותו, הרב זעפרני: "כשאני עובר לפני התיבה, אני מרגיש שאני מתפלל מגרונו של הרב שלנו".


שופרותיו של קינן כיכבו גם באירוע מתחום שאינו קשור כלל לעולם בתי הכנסת: "במכבייה האחרונה, נפתח הערב בטקס בו תקעו ב-72 שופרות, שהוזמנו אצלי. 72 זה מספר שיש לו משמעות בקבלה. אבל המצחיק היה שהם לא תקעו באמת, זה היה פלייבק", הוא מספר משועשע
קיומו של המניין בו מתפלל קינן כיום איננו מובן מאליו. כל תפילה שמתקיימת בו כרוכה בעמל והיערכות מוקדמת: בית הכנסת בבני יהודה, המשמש גם את תושבי גבעת יואב הסמוכה, משרת למעשה שני מושבים שאינם דתיים בעיקרם.

בגבעת יואב קינן הוא כמעט היחיד שחובש כיפה, ובבני יהודה ישנן עוד כמה משפחות דתיות. למרות התשתית החילונית במקום, נוצר ביקוש להקמת בית כנסת בו יתקיימו תפילות במניין. אבל רצון לחוד ומציאות לחוד: מיעוט האוכלוסייה הדתית גרם לקשיים ביצירת מניין קבוע, בעיקר בימות החול. "אני זוכר ראש השנה אחד שהיינו בדיוק תשעה אנשים והיה חסר עשירי. אחד החברים אמר אז: 'זו לא חוכמה לקיים מניין בבני ברק. החוכמה היא שיהיה מניין במקומות כאלה'. ובאמת עשינו מאמץ גדול כדי להשיג עשירי". מאז, מצב התפילות בשבתות וחגים השתפר באופן יחסי.

לא קשה לך להיות דתי בודד במושב חילוני?

קינן מחייך וכמעט לא מבין את השאלה: "אני ממש לא חריג פה. אני לא מפריע לאחרים והם לא מפריעים לי. בכלל", הוא מוסיף, "בגולן החיים בין דתיים, חילונים וקיבוצניקים הם פנטסטיים. אין לזה דוגמה בארץ". במסגרת יחסי הרעות שבין קינן לשכניו, הוא מקפיד להוביל אל החופה בליווי תקיעות שופר כל זוג מבני המושב שבא בברית הנישואין.

תקופת הברזל

עוד בעת מגוריו בטבריה ניהל קינן לפרנסתו את המסגרייה בגבעת יואב, ולאחר שנישא לרעייתו ברכה, עלה יחד עימה לגבעת יואב ועבד במשך שנים במסגרות ונפחות. "כמעט כל הרפתות, הסככות, המתבנים והלולים ברמת הגולן נבנו במסגרייה הזו", הוא אומר בסיפוק. ידי הזהב שלו לא הסתפקו בייצור ההזמנות של המסגרייה: המטייל בשבילי המושב יגלה פסלוני ברזל סביבתיים בדמות בעלי חיים וצמחים שונים, פרי יצירתו של קינן.
 

"כל בעל-תוקע מתכונן על השופר שלו. אני אמנם תוקע כל השנה, אני חי את השופר, ובכל זאת, כשאני עולה, מברך את הברכות שלפני התקיעה ומגיע ל'שהחיינו' – אין כזה דבר שאני לא מתרגש, לא קיים. אחרת אין לי מה לעשות על הבמה"
כמה עשרות שנים מחייו העביר קינן בריתוך ברזלים, הלחמות ונפחות, בין הפטיש לסדן כפשוטו. אבל לפני שמונה שנים חל המפנה המשמעותי בחייו המקצועיים, מפנה עליו הוא מברך את הקב"ה בכל יום. זה התחיל בהצעה שקיבל מרב האזורי, הרב יהושע הרשקוביץ, שסיפר לו על אופציה שנפתחה לשלוח מישהו לקורס בייצור שופרות. "הוא אמר לי: זו ההזדמנות שלך". קינן קפץ על ההצעה, ובמשך שנה תמימה נסע בקביעות לתל אביב כדי ללמוד את אמנות ייצור השופרות מפי יהודי קשיש, שתורת ייצור השופרות עברה במשפחתו מאב לבן מזה חמישה עשר דורות. במהלך השנה, החל קינן בהקמת מפעל השופרות בחצר ביתו, סמוך למסגרייה. "החלטתי לעבוד במקביל בשני המקומות, ובהדרגה לעזוב את המסגרות. אבל זה קרה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. כנראה כך כיוונו את זה מלמעלה, אבל העובדה היא שפשוט הפסיקו להגיע אליי עבודות במסגרות. היום אני מברך על זה שכל כולי נמצא בתוך השופרות".

השופר הנסתר

שמעון קינן עושה רושם של אדם שלא מרבה במליצות ולא שולף תשובת עומק לכל שאלה. "לא איש דברים אנוכי, תנו לי רק לעבוד. אני לא אוהב להתפלסף, ולא אתחיל לומר לך שזו עבודת קודש. אני פשוט מרגיש עם זה מצוין", כך הוא משיב לשאלה מה מיוחד בעבודתו כיצרן שופרות. אבל כשהוא מתבקש להסביר על סוגי השופרות וההבדלים ביניהם, שופע מפיו מעיין של ידע מפורט, מהלכות ייצור שופרות ועד דיני התקיעות. לצורך ההסבר הוא שולף ארגז ובו שופר תימני, ושופרות העשויים מקרני איל, ראם ועוד. הוא מציג גם שופר רחב במיוחד, שופר אחר מעוקל ומוארך וגם אחד מצופה כסף ומעוטר.

קינן מראה שופר שרובו שטוח ולא מעוקל, ומספר את הסיפור שמאחוריו: "השופר הזה מכונה בדרך כלל 'שופר מרוקאי', אבל אני קורא לו 'שופר שטוח', כי לא רק מרוקאים משתמשים בו. למעשה, גם יוצאי מזרח אירופה או ספרד משתמשים בשופר שטוח בגלל הנסיבות שהיו אז: היהודים שנרדפו במזרח אירופה, כמו גם היהודים שנרדפו בספרד על ידי האינקוויזיציה, היו צריכים להחביא את השופר מתחת לבגד. את השופר המעוקל היה קשה יותר להחביא בשל צורתו, לכן הם העדיפו את השטוח אותו יכלו להכניס מתחת לחולצה ולכסות בקפוטה בלי שיבחינו בו". קינן מייצר כיום את רוב השופרות עבור העדה התימנית, המשתמשים בשופרות מיוחדים המותאמים לדעת הרמב"ם. עבור יוצאי העדה האיטלקית הוא מכין שופרות מקרני עז, סוג מקובל פחות לייצור שופרות. 

הגלריה הקטנה של קינן מגלה שופרות מרהיבים בגדלים וצבעים שונים, מעוטרים ומעובדים בצורות מגוונות. היצירתיות שלו מתבטאת גם ברעיונות מקוריים נוספים שהגה, הקשורים לקרני השופרות: אחד מהם, שקלע לטעמם של רבים, הוא בתי מזוזה העשויים מקרניים שיועדו לשופרות. מהשאריות של אותן קרניים הוא בנה חנוכיית ענק, "כדי לפרסם בה את הנס". את השופרות הזעירים, מחווה קינן על סלסלת שופרות קטנטנים, אני מכין עבור סדנאות המועברות לילדי הגן ובית הספר, לצורך הכרת השופר ותהליך עיבודו. אגב אזכורם של הילדים, מראה קינן עמוד בספר המבקרים שמכיל מעין קשקוש מצויר בעט. "את זה צייר לי ילד אוטיסט שבא לפה. המטפלת שלו הביאה אותו לכאן, ואני עבדתי איתו כמה שעות עם השופר".

בפינת הגלריה, שהיא גם המשרד של המפעל 'קול שופר', ניצב כיסא ושולחן, ועליו מחשב. "הקב"ה בירך אותי בידיים, ברוך ה'", הוא מסכם את הסיבוב בגלריה, "אבל רק פה, מול המחשב, זה לא כל כך הולך לי", הוא מחייך. 

סודות מקצועיים

סמוך לגלריה עומד המפעל, אותו בנה קינן במו ידיו. את פני הנכנסים למתחם מקדם קול זמזום של מכונת ההברקה, ארגזים של שופרות כשרים וכאלו שטרם עובדו, וקרטונים עמוסים מוכנים למשלוח לסוחרים ברחבי הארץ והעולם. כאמור, ההזמנות מגיעות מכל המגזרים ולאחרונה מטריחים את עצמם אליו גם משגיחים של הבד"ץ. שופרותיו של קינן מהנים גם יהודים בקהילות רחוקות, והתגובות שהוא מקבל משם גורמות לו סיפוק רב: "קורה שאני עושה משלוח דחוף, 3-4 ימים לפני ראש השנה, לקהילה בצרפת. אחר כך הגבאי מתקשר ומודה לי: 'עשית לנו חסד גדול. התקיעות יצאו לנו בקלי-קלות'". קינן חושף עובדה מעניינת, ואולי גם מפתיעה משהו, לפיה רוב ייצור השופרות כלל לא מיועד לבתי כנסת. "הרוב הולך לצרכים אחרים: תיירים שרוצים לקנות מזכרות מארץ הקודש, אנשים שקונים סתם כדי לשים בבית, כי אומרים שבשופר יש אנרגיה חיובית".

שופרותיו של קינן כיכבו גם באירוע מתחום שאינו קשור כלל לעולם בתי הכנסת: "במכבייה האחרונה, נפתח הערב בטקס בו תקעו ב-72 שופרות, שהוזמנו אצלי. 72 זה מספר שיש לו משמעות בקבלה. אבל המצחיק היה שהם לא תקעו באמת, זה היה פלייבק", הוא מספר משועשע.

עבודת ייצור השופרות נמשכת לאורך השנה כולה, כאשר הדגש על הייצור לבתי כנסת, וכתוצאה מכך גם תקופת הלחץ בעבודה, מתחיל אצל קינן מתשעה באב ועד ר"ה. בימים הללו אפשר למצוא אותו עובד עד חצות הלילה, מסתפק בסנדוויץ' בבוקר ובארוחה קלה בשעות הערב. במפעל ישנם עוד כמה פועלים, אחד מהם תושב גבעת יואב שחזר בתשובה. בנוסף, מעסיק קינן נערים מקומיים, לא דתיים, ומכניס אותם לרזי המקצוע. 

חדר הייצור והמכונות אליו מכניס אותי קינן הוא חדר קטן יחסית, אך מאחוריו ישנו אולם ייצור גדול פי כמה, שמהצצה דרך חרך הדלת אפשר לראות בו שקי ענק מלאים בקרניים גולמיות. קינן עוצר אותי: "זהו, עד כאן. לפה אסור להיכנס, זה קודש הקודשים", הוא סותם ולא מפרש. החדר הגדול במפעל אינו הסוד המקצועי היחיד שמחזיק קינן באמתחתו. סיפורי הרפתקאות מסמרי שיער שמורים אצלו שלא לפרסום אודות הדרך בה הוא משיג את הקרניים. לציטוט הוא מוכן רק לרמוז, והמבין יבין: "את קרני האיל מביאים מארצות ערב וקרני דישון וראם מארצות דרום אפריקה. היום אני מקושר ויש לי אנשים במקומות שונים שאני עובד מולם קבוע והם מספקים לי את הכמות שאני צריך".

אתה נכנס גם למדינות עוינות כדי להשיג קרניים?

"יש דברים שאי אפשר לגלות. בואי נגיד שבעבר העבודה כללה הסתכנות אישית שלי. כיום אני מסודר, ומגיע רק למקומות שבהם אני לא חש מאוים", הוא מתמצת, "אבל אין ספק שבמקצוע הזה החלק הקשה הוא השגת חומרי הגלם".

מאה מתוך מאה
 
צלילי התקיעות הצלולים והמדויקים הבוקעים משופרו של שמעון קינן, מתפזרים ברחבי המושב ומתגלגלים במורדות הרמה המצהיבים אל תכול הכנרת הפרושה למרגלותיהם. קינן יודע לתקוע בכל אחד ואחד משופרותיו, מכיר אותם כאילו היו ילדיו ויודע להפיק מהם את המקסימום הנדרש. השילוב שבין הקולות הנקיים שמפיקים שופרותיו של קינן לבין הידע והניסיון האישי שלו בתקיעה, הופכים אותו לכתובת מועדפת על בעלי תקיעה רבים שמגיעים להיעזר בו, לשמוע עצה טובה ולבחור לעצמם שופר בהתאמה אישית. לקינן שלל סיפורים על בעלי תקיעה שיצאו מהמפגשים עימו בהכרת תודה ובהקלה. "נתתי שופר לחבר שלי, הרב שלמה אזואלוס. הוא התקשר אליי אחר כך, ואמר: 'תבורך מן השמיים. יצאו לי מאה קולות מתוך מאה תקיעות". סיפור נוסף שייך לבעל תוקע שעבד לפרנסתו בעסקי מעליות. "יום אחד נתפס לו הראש במעלית וזה גרם לו בין השאר לאיבוד התחושה בשפה. הוא בא אליי וישבתי איתו שלוש שעות כדי להתאים לו שופר שיוכל לתקוע איתו במצבו החדש. הוא יצא מפה זוהר".

למה כל כך חשוב להתאים את השופר לבעל-תוקע?

"אתמול בא לפה בעל תוקע", מקדים קינן ומספר, "עבדתי איתו רבע שעה וזה זרם. הוא יצא מפה עם דמעות בעיניים. כל בעל תוקע שעומד מול ציבור, זה רגע מאוד מרגש ומלחיץ עבורו, ולכן הוא צריך לפחות שיהיה לו קל מבחינת השופר עצמו".

קינן גם חווה את הדברים על בשרו: "בתור נער צעיר, בכל פעם שנפלתי על שופר שאני לא מכיר זה מאוד תסכל אותי. לכן דבר ראשון אחרי שסיימתי את הצבא, הלכתי ליצרן שופרות וקניתי שופר משובח וגדול, שתקעתי בו במשך 30 שנה. זה היה שופר רציני, וידעתי שאיתו אני יכול לתת את כל מה שיש לי".

אז מה העצה שאתה נותן לבעלי התקיעה כדי לצלוח את מאה הקולות?

"קודם כל תנטרל את עצמך, תתקע ב'רילקס'. לא להיכנס ללחץ, כי מהלחץ אתה סותם את השופר. הבעיה היא שלך ולא של השופר". הוא עצמו נוהג להביא איתו נוצה או מנקה מקטרות כדי לנקות את השופר מהלחות בין תקיעה לתקיעה, ומסתייג מהעצה המקובלות אצל המרוקאים לנקות את השופר בערק. 

אחרי כל כך הרבה שנים כבעל-תוקע, אתה מתכונן עדיין בכל פעם מחדש, או ניגש למשימה ללא חשש?

"כל בעל-תוקע מתכונן על השופר שלו. אני אמנם תוקע כל השנה, אני חי את השופר, ובכל זאת, כשאני עולה, מברך את הברכות שלפני התקיעה ומגיע ל'שהחיינו' – אין כזה דבר שאני לא מתרגש, לא קיים. אחרת אין לי מה לעשות על הבמה".

הדור הבא של עושי השופרות

קינן בן ה-62 מקרין כולו נמרצות וחיוניות, ולכן כששואלים אותו על אפשרות של פרישה לפנסיה, הוא מתחלחל כולו מעצם השאלה. "אל תקללו אותי", הוא אומר מיד, "אני מתפלל לאלוקים שאעבוד פה כל יום עד שאהיה זקן לגמרי. אני אוהב את העבודה שלי ולא מחכה לצאת לפנסיה. לא שבעתי מזה עדיין. אני אמנם כבר ילד גדול, אבל הקמתי מפעל באמצע החיים ואני רק באמצע הדרך, בשלבי הקמה. אנחנו מתכננים להקים אחרי החגים מחלקה חדשה במפעל", הוא נלהב.

יחד עם זאת, מכין קינן את הדור הבא שיוכל להמשיך את עבודתו במפעל. אומנות הכנת השופרות עוברת בדרך כלל מאב לבן, פרט למקרה של קינן עצמו, שהיה הראשון בשרשרת. כיום הוא מכין שניים מתוך ארבעת ילדיו להיכנס לתחום: את בנו הצעיר הוא מכנה כבר "המלטש הלאומי", ובנו הבכור, העתיד להעתיק את מגוריו בקרוב בחזרה לגבעת יואב, ישתלב אף הוא במפעל. 

ייצור השופרות הוא לא רק אהבה גדולה אצל קינן אלא גם אמונה גדולה. לפני שהוא מנדב כמה מילים אישיות בעניין הזה, הוא מתלבט לרגע אם לחשוף את התהליך הפנימי שעבר עליו. לבסוף הוא מספר: "תמיד הייתי דתי, כל השנים. אבל העבודה הזו עם השופרות חיזקה בי מאוד את האמונה. למדתי להשאיר יותר מקום לקב"ה. פעם חשבתי שהכל תלוי בי, אני צריך לדאוג לכל דבר, אבל עם הזמן גיליתי שדברים שלא חלמתי שאצליח להתקדם איתם ככה – באמת קרו. הוא עזר לי מלמעלה. כמו שכתוב בפרקי אבות 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'. ככה אני מרגיש, זה אצלי אמיתי אמיתי".