בשבע 311: שנה טובה באמת

אסתי רמתי , כ"ה באלול תשס"ח

עטרה היתה מודאגת. היא הלכה במהירות, וכלל לא שמה לב לשינוי שחל באישה הזקנה שישבה על הספסל שליד בית ספרה. אבל זה לא היה מפליא -  כי היא מעולם לא הבחינה בדמות השפופה גם קודם.

אילו היתה מבחינה בה, היתה עטרה יכולה לראות שההבעה שלה היתה שונה לגמרי מאשר בימים רגילים. האישה, גברת אלינה לוי, היתה בדרך כלל חמוצת פנים ועצובה. היא ישבה שם מדי יום, לבדה. בעלה נפטר, ילדים לא היו להם, והיא נותרה גלמודה ובודדה בעולם.

אבל היום – היום היא זרחה. עיניה נצצו, על שפתיה היה חיוך קטן, נראה היה שאפילו חלק מקמטיה הרבים התיישרו מעט. היא הביטה סביבה במבט עירני, וחייכה לילדים הקטנים שעברו על ידה.

עטרה חזרה הביתה וטרקה את הדלת. "אמא!" היא קראה בקולי קולות, "אמא!"
"שלום עטרה!" הציצה אמא מחדר השינה, שם היתה עסוקה בקיפול כביסה. "מה קרה? הכל בסדר?"
"לא יודעת", ענתה עטרה תשובה קצת משונה. "תגידי, דיברת היום עם סבתא, במקרה?"
"כן, צלצלתי אליה בבוקר", אמרה אמא. "למה?"
"היא אמרה משהו על כרטיס הברכה ששלחתי לה?"
"בואי נראה... לא. אני חושבת שלא. למה?"
עטרה נאנחה. "נראה לי שהכרטיס לא הגיע אליה עדיין, וזה ממש לא מוצא חן בעיני. לסבתות של החברות שלי זה כבר הגיע מזמן. ראית את הכרטיס, נכון?" אמא הנהנה. "בטח. כרטיס מקסים. מאוד מושקע". 
"מאוד מאוד מאוד מושקע!" השיבה עטרה, "עבדתי עליו שעות! את יודעת כמה זמן לקח לי לעשות את המגזרת הזאת? ואת הדבורה שנעמדת כשפותחים את הכרטיס? אתמול צלצלתי לסבתא לשאול אם היא קיבלה את הכרטיס, והיא אמרה שלא – ואת אומרת שגם היום הוא עוד לא הגיע... מה יהיה?"

ברגע זה נכנס הביתה עידו, אחיה הקטן של עטרה.

"עידו, תגיד, שלחת לסבתא את המעטפה, כמו שביקשתי ממך?" פנתה אליו עטרה עוד לפני שאמרה לו שלום.
"בטח, מה את חושבת שאני?" נעלב עידו. "וגם כתבתי את הכתובת, כמו שאמרת לי. "גברת אילנה לוי, גורדון 98, ראשון לציון".
"גורדון 98!?" צרחה עטרה "אבל סבתא גרה בגורדון 68, לא 98! איזה גאון, אני לא מאמינה ! עכשיו הכרטיס שלי הלך לפח בגללך!"
"אבל את אמרת לי 98!" התגונן עידו, סמוק כולו, "אני בטוח במאה אחוז!"
"אז אתה צריך ללכת לרופא אוזניים, אם זה מה ששמעת!" כעסה עטרה עוד יותר.
"נו, די, אל תריבו", ניסתה אמא להרגיע את הרוחות. "עטרה, אני באמת מצטערת בשבילך, אבל הטעויות האלה קורות. עידו בסך הכול רצה לעזור".
עטרה הביטה באחיה הצעיר, וראתה דמעה שהציצה לו מזווית העין. "סליחה עידודוש", היא התחרטה פתאום. "אני לא בסדר שכעסתי עליך ככה. סולח?" עידו הניד בראשו ואמא חייכה.
"כל הכבוד, עטרה", היא אמרה, "וחוץ מזה, תזכרי – הכול לטובה! גם טעויות זה משמים". 

גברת אלינה לוי קמה מהספסל, לקחה את מקל ההליכה וצעדה באיטיות לכוון ביתה. היא נכנסה לפתח הבניין, והביטה בחיבה בתאי הדואר. הנה, רק אתמול היא שלפה משם את המעטפה. את המעטפה עם השם שלה – מעטפה שלא הכילה חשבון חשמל, או תוצאות של בדיקה רפואית. לא, המעטפה הכילה כרטיס ברכה. ועוד איזה כרטיס! כל-כך יפה, עם הדבורה הקטנה והמגזרת! עוד מעט תעלה לביתה, תוציא את הכרטיס היקר מהמגירה, ותביט בו שוב. "שנה טובה ומתוקה כדבש! " כתוב בו, בכתב ילדותי, מסתלסל. אין שום חתימה, אבל עובדה - למישהו אכפת ממנה. כן, בעזרת ה', באמת תהיה לה שנה מתוקה.