בשבע 311: סדר מלכויות

רעות גלעדי , כ"ה באלול תשס"ח

לא ידענו איך קוראים לו ומנין בא. היה בו משהו מוזר שהרחיק ממנו אנשים. בגדיו לא היו מלוכלכים, אך תמיד נראו מוזנחים קמעה, וריח לא נעים נדף מהם. קראנו לו "ר' מֵילֶךְ", כי זו היתה המילה הכמעט יחידה שהיינו שומעים מפיו. הוא היה מסתובב ברחוב, חצי מחייך לאנשים חצי מחייך לשמים, ומדי פעם ממלמל, לפעמים גם זועק בקול רם: "מילך! מילך! ריבונו של עולם מלך!".

אנחנו הילדים פחדנו בהתחלה; אחר כך התרגלנו והיינו חולפים על פניו בלא לשים לב, אולי גם בגיחוך.

לפעמים היה תופס אחד מאתנו לשיחה. "ילד, אתה יודע מי המלך?" היה שואל במלא הרצינות. היינו לוחשים: "ה'" וממהרים לברוח. בפעם אחרת היה אומר: "ילד, אתה יודע לפני מי אתה עומד?" ולפני שהיתה בידינו שהות לענות, היה נושא ידיו ומכריז: "לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא! שומע, ילד? מבין? לפני המלך!" וכבר היה ממשיך בדרכו.
המבוגרים סיפרו שהוא ניצול שואה, ושאיש אינו יודע בדיוק מה עבר עליו בשנים ההן. אמרו שניכר בו שהיה בר אוריין ויודע ספר, וידענו גם שהאדמו"ר המתגורר בשכונה מאיר לו פנים תמיד ומתעניין בשלומו. לא היתה לו משפחה, ואפילו לא היה ברור מי דואג לו למחיה. נשים טובות היו נותנות לו לעתים תבשיל או עוגה, ועל אף שהסכים תמיד לקבלם, עשה זאת מתוך יישוב הדעת, ודאי שלא בהשתוקקות.

"את יודעת, אשה טובה, ממי האוכל הזה?" היה שואל, וכולן כבר ידעו היטב מה להשיב: "ממלך העולם, הזן את העולם כולו בטובו..." אז היה מתפשט חיוך מרוצה על פניו, ובתודה היה פונה לדרכו.

כל השנה לא היה מגיע לבית הכנסת; אמרו שהוא הולך לכותל. רק בימים הנוראים היה מתפלל בשכונה - במניין השני בבית הכנסת הגדול. היה מגיע ומצטנף באחת הפינות, מוסתר בטלית צהובה ובלויה, ומתפלל במין לחש קולני. האנשים לא התייחסו אליו, היו שאף ניסו להתרחק מקרבתו. מעולם לא קיבל עלייה לתורה; מעולם גם לא ביקש. בשקט התפלל בפינתו, מתעלם מסובביו והם ממנו.

אבל היו בתפילה קטעים שאי אפשר היה שלא לשים לב אליו, קטעים שבהם כאילו נזקפה פתאום קומתו, וקולו נשמע ברמה.

אנחנו הילדים, שלא תמיד זכרנו משנה לשנה, היינו קופצים ממקומנו כאשר נשמעה לפתע מפינתו ספק קריאה ספק שאגה: "ה-מ-ל-ך!!!"

וזה היה רק אות הפתיחה. בכל פעם שהוזכרה בתפילה המילה 'מלך', היה ר' מילך מתרומם באחת מכיפופו, מגלה פניו ומצרף קולו. בקדושה של שחרית היה מתעלם כליל מהחזן, ובנעימה לא מוכרת, יפה על אף קולו הצרוד, היה משורר: "ממקומך אוי-אוי-אוי... ממקומך אוי-אוי-אוי ממקומך מ-ל-כ-נ-ו... מ-ל-כ-נ-ו תופיע..." קולו היה עולה ויורד. לעתים מתחנן ומפציר, שקט שקט, לעתים מכריז ואף תובע - "כי מחכים אנחנו לך! אוי-אוי-אוי מחכים!"

אכן חיכינו כששר. היינו משתתקים וממתינים, מי בסבלנות ומי בחוסר סבלנות, שיסיים את שירתו. את המילים "ועינינו תראנה מלכותך... ועינינו תראנה מ-ל-כ-ו-ת-ך!" היה זועק בקול מפציר, ולפתע משתנק ובוכה. אחר היה משתתק באחת ושב ומצטנף בפינתו, כאילו מתפלא על הקשר בינו לבין הקולות שבקעו ממנו רגע קודם.

כך במשך התפילה כולה - רוב הזמן היה שקט, כאילו מתחבא, אך בקטעי ההמלכה הרבים היה פורץ פתאום מהחומה הסמויה שהקיפה אותו, מתעלם ממבטי סובביו ונושא קולו ברמה. "לעדי עד ימלוך מלך עליון!" היה שר; "אלו ואלו בודאי מודים - ה' ימלוך!" היה מתמוגג בדמעות; "ובכן ולך תעלה קדושה, כי אתה אלוקינו מ-ל-ך!" היה מריע; "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה!" היה מקבל עליו; "ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים!".

משהיה מרים קולו, מזוג היה במבטו בליל של תחושות. השתוקקות בוערת ודבקות, כמיהה ושמחה, געגועים ונחישות. את כל אלו ידענו להגדיר רק בהתבגרנו, במבט לאחור. אז בלטו לנו רק ההתלהבות המשונה, המבט הכמעט פראי. בעינינו הוא היה מוזר. לא אהבנו אותו.

ב"ויאתיו" היה יוצא שוב מגדרו ומזמר בקול רם. את השורות האחרונות היה צועק ממש: "ויקבלו עול מלכותך עליהם...  ע-ו-ל  מ-ל-כ-ו-ת-ך  ע-ל-י-ה-ם!... וישמעו רחוקים ויבואו... אוי-אוי-אוי... ויבואו... אוי-אוי-אוי רחוקים..." כאן היה נשנק ונעצר. רק בקושי היה מתגבר כדי להגיע בעוז לשורה האחרונה: "ויבואו - ויתנו לך כתר מלוכה... כ-ת-ר מ-ל-ו-כ-ה! "

ופתאום היתה נהרה גדולה על פניו.

הכריעות של ר' מילך היו עניין בפני עצמו. ר' מילך לא היה כורע ככולנו, אלא נשכב על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים, פניו זורחות, עיניו זולגות. השטח סביבו היה פנוי; הבעיה לא היתה מחסור במקום, הבעיה היתה הנהגותיו הזרות, התבלטותו המשונה. גבות רבות הועלו בשלו בבית הכנסת, אך איש לא אמר לו דבר מעולם - מי רוצה להסתבך ב"בין אדם לחברו" בעשרת ימי תשובה?

שנה אחת נפל ר' מילך על פניו ב"עלינו", זעק "ואנחנו כורעים ומשתחוים" -  ונדם. בתחילה לא שמו לב, אבל אחר שכולם התרוממו מכריעתם והוא נותר שרוע על הקרקע, הזעיקו אמבולנס במהירות. אנשי מד"א ניסו להנשימו דקות ארוכות, עד שהרימו ידיים.

הלוויה היתה קטנה וקצרה. בהלכות קבורה ביום טוב כתוב שאם הנפטר הוא אדם חשוב, שרבים צריכין ללוותו, קוברין אותו לאחר היציאה מבית הכנסת, קודם האכילה. ר' מילך לא היה אדם חשוב, ולכן נקבר באשמורת הבקר על ידי המעטים שהשכימו לקיים בו חסד של אמת. למרבה פליאתנו הגיע גם האדמו"ר לקבורה. ליד הקבר הפתוח התברר לנו פתאום כי הוא ידע את שמו של הנפטר. "כאן נקבר ר' מילך שלנו - אלימלך בן שרה", הכריז הרבי. "הוא ידע תמיד מי המלך", אמר, ולא יסף.

אחר כך, בתפילות, היה מין שקט מוזר בבית הכנסת. לא היו הלחישות הקולניות, לא היו הזעקות והרמות הקול. משהו חָסַר לכולנו.

בקדושה של שחרית השתררה לפתע דממה. אחר כך, בשקט בשקט, תחילה בהיסוס ואחר בביטחון, החלה להישמע הנעימה מכל פינות בית הכנסת. "ממקומך אוי-אוי-אוי... ממקומך אוי-אוי-אוי ממקומך מ-ל-כ-נ-ו... מ-ל-כ-נ-ו תופיע..."
כולנו שרנו והבטנו בפינתו הריקה של ר' מילך.

לפתע הרגשנו חסרים. אני מאמין שגם הקדוש ברוך הוא הרגיש כך.