בשבע 311: הרשענו

אם נמשיך להתייחס לכל הפוליטיקאים כל גנבים ומושחתים, נרתיע אנשים טובים מלהיכנס לפעילות ציבורית ונשאר עם הפחות ראויים ● לאנשי מועצת יש"ע הישנה מגיעה התנצלות, גם מפי מי שסובר שהם שגו במאבק בגירוש.

שלמה אנגל , כ"ה באלול תשס"ח

דיברנו דופי במנהיגנו

כידוע, ערב ראש השנה הוא זמן לחשבון נפש ולתשובה, וראוי כי חשבון נפש זה ייעשה גם ביחס לחיינו הציבוריים. המושג פעיל ציבור או חיים ציבוריים הוא בעצם שם מעודן ומכובס לפוליטיקאי ולפוליטיקה. הסלידה מהעולם הפוליטי על צדדיו המכוערים הניבטים מדי שעה ממסכי הטלוויזיה ומכותרות העיתונים הינה כבר נחלת רובו המוחלט של הציבור בישראל. סלידה זאת חוצה מפלגות ותהומות פוליטיים עמוקים. עקב הפרשיות הפליליות הרבות בהן מעורבים פוליטיקאים,  והתחביב הלאומי של אמצעי התקשורת שלנו לעשות צחוק מנבחרי הציבור שלנו – הפכה הפוליטיקה למוקצה מחמת מיאוס והפוליטיקאי הפך למילה נרדפת לפושע.  על תפישה שקרית והרסנית זאת ראוי לעשות חשבון נפש נוקב ותשובה מעומק הלב בערב ראש השנה.

למרות הרושם החזק המתקבל שכל הפוליטיקאים גנבים – מדובר במתי מעט מתוך כלל ציבור חברי הכנסת ופעילי הציבור. די בספירה של מספר האישים שהגיעו לכותרות בחשד לעבירות פליליות אל מול כמות האישים הפוליטיים בכנסת ובמנגנון הממשלתי הבכיר (המקושר מאוד לפוליטיקאים),  על מנת להיווכח שמדובר באחוזים בודדים בלבד, אם לא בשברי אחוז. ברור כי היינו שמחים שלא היה ולו מקרה אחד של חשד פלילי ובוודאי הרשעה פלילית  של פוליטיקאי – אולם מדובר בתקווה לא ריאלית.

בכל חברה וקבוצת אנשים מתגלים מדי פעם עבריינים, ומבחינה זאת פוליטיקאים הינם כשאר המין האנושי, יש בהם יוצאי דופן מעטים העוברים על החוק, לא פחות אבל בוודאי לא הרבה יותר כפי שמקובל לקטר. אכן יש מספר 'כוכבים' בולטים מאוד לרעה כמו למרבה הצער אהוד אולמרט על שלל פרשיותיו, או אריה דרעי, אבל בוודאי שלא ניתן להשליך ממיעוט זה על הכלל. חשוב לציין כי למרות כל מבול הפרשיות של אולמרט, קיים סיכוי לא מבוטל כי בסוף ההר יוליד עכבר כפי שקרה עם כותרות רבות שהרשיעו פוליטיקאים טרם שהוכחה אשמתם. מבחינה זאת אריה דרעי הוא אכן פוליטיקאי עבריין, מה שאינו נכון ביחס לאהוד אולמרט, בנימין נתניהו, אהוד ברק, צחי הנגבי וכל שאר הנחקרים המפורסמים שביחס לרובם המוחלט אפילו לא הוגש כתב אישום – וטוב שכך.

רשענו ושיחתנו

מנהיגי הציבור שלנו לא רק שאינם גנבים חלילה, אלא ראויים הם להערכה ולכבוד על המשימה הקשה שהסכימו לקחת על כתפיהם. באווירה החברתית והתרבותית השולטת כעת הרואה בכל פוליטיקאי גנב פוטנציאלי, רק מעטים הם 'המשוגעים' שיסכימו להיכנס לחיים הציבוריים. באווירה כזאת אנחנו מונעים מכל אותם אנשים טובים החדורים בתחושת שליחות ובמסירות נפש למען הציבור מלפעול במישור הציבורי, ובכך משאירים את הזירה לאנשים פחות ראויים ולעיתים אף לעבריינים ממש. מבחינה זאת ההכרזה השקרית 'כולם גנבים' לא רק שאינה נכונה אלא היא זאת שמעודדת את הבלתי ראויים להצטרף ומרחיקה את הראויים והטובים.

מצב זה הורס את אושיות החברה שלנו, כי כולנו זקוקים להנהגה המבוססת על אנשים טובים וראויים והרואה את טובת הציבור לנגד עיניה. לכן חשוב להיזהר מאוד בכבודם של מנהיגנו הפוליטיים לא פחות מכבודם של מנהיגנו הרוחניים - הרבנים. בניגוד לרבנים העוסקים בעיקר בנושאי רוח וחברה מופשטים, הפוליטיקאים עוסקים פעמים רבות בחיים ומוות ממש גם במישור האישי ובעיקר במישור הלאומי. לכן האשמה לא מבוססת כלפי פוליטיקאי הינה בבחינת רשענו ושיחתנו, כי בעצם ההרשעה הלא מבוססת שלו אנחנו משחיתים את החברה שלנו ודוחפים את העבריינים למשול ולהנהיג אותנו. 

ברוך ד' עדיין כוחות טובים מאוד בחברה הישראלית מעוניינים לתרום מכוחם ומזמנם היקר למרות אווירת העליהום כנגד הפוליטיקאים. כך זכינו בהצטרפות של אנשים מוכשרים להנהגה הפוליטית שלנו, בין אם מדובר בשר המשפטים פרידמן, פרופ' אבישי ברוורמן, פרופ' אריה אלדד ועוד רבים נוספים אחרים. אולם מאידך רבים מדי  מאותם אנשים טובים מתייאשים מכפיות הטובה ושאר הקשיים הרבים שמעמיד הציבור ובעיקר התקשורת בפני עסקן פוליטי ופורשים או כלל לא מתמודדים.

ניאצנו

דווקא על רקע זה ראוי לבקש סליחה ומחילה מכל הנהגת מועצת יש"ע הישנה שהנהיגה את הציבור העצום של מתנגדי ההתנתקות באותם רגעים היסטוריים ומאז זוכה ללא מעט נאצות והאשמות על ניהול הקרב הגדול בו הובסנו כולנו – מגורשי גוש קטיף  נאמני ארץ ישראל ועם ישראל כולו. ניתן וצריך לחקור ואף לחלוק על החלטות שגויות שהתקבלו באותם זמנים על ידי מנהיגנו באותם ימים קשים, אבל אך ורק בכבוד ובהערכה רבה לפועלם המסור. ברוך ד' לא מדובר כאן בחשד או אפילו באבק לחשד פלילי, אלא בשאלות ערכיות ומנהיגותיות מהמעלה הראשונה: האם היינו אמורים להיות תקיפים יותר? האם היה ראוי להיכנס לעימות עם החיילים/חיילינו? האם בכלל היו מספיק מפגינים המוכנים לעימות? עד כמה ניתן לשלוט בעימות? מה משמעות העימות במאבק הגדול על ארץ ישראל ועם ישראל? ועוד שאלות כבדות משקל דומות. ולרשטיין, בנצי ליברמן, זמביש ושאר מנהיגי המאבק היו בחזית המאבק וקיבלו החלטות הרות גורל בזמן אמת.

רק לבורא העולם התשובה לשאלה המנקרת מה היה קורה אלו נהגו אחרת. קל מאוד לשבת ולנתח את ההחלטות היום במבט לאחור וללא האחריות המעיקה וההשלכות הקשות הנובעות מכל החלטה. לפחות ניתן ואף חובה עלינו להוקיר את האנשים גדולים אלו על עצם הנהגתם אותנו באותם הימים גם אם בדיעבד ייתכן וטעו בחלק ממה שעשו. כידוע ההנהגה הזאת הוחלפה לאחרונה בידי קבוצה רחבה ורעננה של אנשים טובים וראויים שכולנו תקווה שתוביל אותנו לחוף מבטחים בים הסוער בו אנו וההתיישבות מצויים. עדיין למרבה הצער ראוי בערב ראש השנה לזכור כי בחלק מהמקרים מנהיגנו הקודמים לא רק שלא זוכים להערכה, אלא אף לעיתים מושמצים ועל כך ראויים הם ואנחנו לחשבון נפש ותשובה.