בשבע 311: אנשי השנה

אבי סגל, יאיר שפירא, עדי גרסיאל, עמנואל שילה, חגית רוטנברג , כ"ה באלול תשס"ח

סיכום שנה הוא לרוב עניין של נקודת מבט. מנקודת מבטנו בעוד, נגיד, עשרים שנה – שנת תשס"ח תיזכר כמוצלחת במיוחד. זאת היתה שנה שבה מעטפות כסף עדיין יכלו לסלק ראש ממשלה מתפקידו; שנה שבה המחוות לאבו-מאזן הסתכמו בשחרור פחות מאלף מחבלים; שנה שבה צפינו בבית המעוצב של 'האח הגדול' רק 24 שעות ביממה ולא יותר.

בשנת תשס"ח, כך נספר בערגה נוסטלגית בעוד עשרים שנה, בית המשפט העליון עוד הותיר לכנסת אפשרות לחוקק מספר חוקים בעצמה; בגלי צה"ל היתה איזו תוכנית עם מגיש ימני; לנשים היו, בדרך כלל, שני שמות משפחה לכל היותר; לחסה היו שבע כשרויות שונות בלבד; ותושבי העיר הגדולה קטמון (ביצה קטנה באותם ימים) עדיין רצו להתחתן.

ברור שלא הכול היה כה ורוד בתשס"ח. למשל, ניצולי השואה עדיין נלחמו על זכויותיהם וחייהם, בניגוד לתשפ"ח, שבה הם כבר לא צריכים להילחם על שום דבר. גם העיתונות נקלעה למשבר חמור בתשס"ח, עד שהעורכים קיבלו שכל והורידו את כל עמודי החדשות לטובת רכילות ספורט ותשבצי סודוקו. שלא לדבר על שמעון פרס, שבשנת תשס"ח היה רק נשיא המדינה, תפקיד שלא אפשר לו לעבוד במרץ וברעננות כפי שהחל לעשות שנים רבות מאוחר יותר.

והעיקר: באותם ימי תשס"ח עליזים, עדיין היו אנשים שבלטו בתחומם. שנים אחדות לפני שהפכנו כולנו לברגים חסרי ראש במערכת מקולקלת, היו כאן אנשים מיוחדים, מעוררי השתאות והשראה, שהצליחו לשנות את העולם בזכות כישוריהם, שאר רוחם והנסיבות המיוחדות שאליהן נקלעו. מן הסתם לא תמצאו את שמותיהם ברשימת היפים והנכונים של עיתונים מסוימים, אבל הם אכן יפים, רובם גם נכונים, ואלה אנשי השנה שלנו.

החוקר הטוב/ יאיר שפירא

משפט: ניצב יוחנן דנינו

יתכן וראוי היה לבחור גם השנה את שר המשפטים, פרופסור דניאל פרידמן, לאיש השנה במשפט. אומנם כבר בחרנו בו בשנה שעברה, אך הרי יכולנו לדון מקל וחומר ולומר: ומה אם בשנה שעברה הוא רק הבטיח רפורמות ונבחר - הרי השנה, כשביצע את חלקן, על אחת כמה וכמה. אך לא רצינו להותיר את השנה ללא חידוש, ומשאיתרנו מועמד ראוי, הכתרנוהו. שנה שנה ונבחריה.

אז השנה בחרנו בראש אגף החקירות במשטרה, ניצב יוחנן דנינו. בשנה האחרונה, עם התרבות החקירות בענייניו של ראש הממשלה המתפטר, הלך ועלה הלחץ על האגף בראשותו של דנינו, הן מהבחינה המבצעית והן מהבחינה הציבורית. לפחות כרגע, נראה שדיננו עמד במבחן בהצלחה, והשכיל לסיים בפרק זמן קצר יחסית חקירות שבעבר התמסמסו במשך שנים. נראה כי תקופת ההתמשכות של חקירת איש ציבור הולכת ומתקצרת ככל שנסיונו של ניצב דנינו הולך ומתארך.

חקירות של אולמרט שנפתחו לפני שלוש שנים ויותר הסתיימו יחד עם פרשות שצצו אך לפני חודשים אחדים.

לבד משלל העבודה שסיפק לו ראש הממשלה, הספיק יוחנן דנינו לסיים את החקירה בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב (התיק תקוע כבר חודשים, אך על שולחנות הפרקליטות), להשלים חקירת בזק בעניינים דומים של השר חיים רמון, ולהביא לסיומה חקירה מורכבת יחסית של המעילות שבוצעו לכאורה ע"י השר לשעבר אברהם הירשזון וחבורתו.

נציין כי מבחינה זו דנינו הוא בעל תשובה גמור, שהרי החקירות הבלתי נגמרות בפרשות שבהן היה מעורב ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, נוהלו בעיקר ביחידה שהיתה אז תחת פיקודו - היחידה הארצית לחקירות פשעים חמורים ובין לאומיים (היאחב"ל).

על הצלחתו באכיפה מהירה, ולכן גם אפקטיבית, כנגד שחיתות שלטונית, אנו בוחרים בו לאיש השנה במשפט. בשל אותה הצלחה הוסיפה לא מכבר הוועדה לאיתור פרקליט מדינה את שמו של דנינו, עורך-דין במקצועו,  לרשימת המועמדים למינוי לתפקיד החשוב.

במבט ראשון/ עדי גרסיאל

תקשורת: ינון מגל ומירב מילר

בשנים האחרונות אפילו מבקרי טלוויזיה ביום חלש כבר לא סופרים אותם. אחרי כל כך הרבה סכסוכים בין הוועדים להנהלה ובין הוועדים לבין עצמם, תוכניות הבראה שבאו והלכו ורייטינג שהולך ומצטמק, הפך הערוץ הראשון לרלוונטי בערך כמו המצע של קדימה. ובצדק, העשורים הארוכים בהם שלטה רוממה בעריצות בחייו של צופה הטלוויזיה הישראלי הזמינו את הנקמה הנוראה מכולן – התעלמות.

אלא שבשנה האחרונה נדמה שמשהו זז במסדרונות העבשים. לא, המערכת טרם נערכה לאתגרי האלף החדש, או לאלו של שנות התשעים של זה הקודם, למען האמת. ובכל זאת, האולימפיאדה ששודרה בערוץ החזירה מעט סומק ללחיי מחלקת הספורט, הסרט המדובר 'שיטת השקשוקה' ישודר ככל הנראה במקומו הטבעי – בערוץ הראשון הציבורי, וגולת הכותרת – מבט המתחדש. אנשי השנה שלנו בתקשורת, מגישי המהדורה, ינון מגל ומירב מילר, מסמנים הבטחה לשידור ציבורי רענן ומאוזן יותר. אחרי הקדנציה הארוכה מדי של חיים יבין הבינו קברניטי הערוץ הראשון שהם יתקשו למצוא מי שייכנס לנעליו של מר טלוויזיה, וטוב שכך. אחרי שהתפוצץ המו"מ עם גברת טלוויזיה (?) גאולה אבן הם החליטו ללכת על גישה אחרת. למגל ולמילר אולי אין את הנוכחות והסמכותיות של יבין, אבל הם מביאים איתה מקצוענות שקטה, כזו שנשענת על ניסיון לא קצר בשטח וגם על תכונה קצת משונה בתקשורת ההמונים – צניעות.

אז נכון, יש להם עוד הרבה עבודה כדי לדגדג את הרייטינג של המתחרים מערוץ 2, וגם ערוץ 10 משקיף עליהם מלמעלה, אבל זה היופי של השידור הציבורי – הוא לא אמור להיות מוכוון רייטינג. ומכיוון שהחדשות בערוצים המסחריים הולכות ומתמסחרות במקרה הטוב, ומצהיבות במקרה המצוי, למילר ולמגל ולעורכים שלהם, יש כר פעולה נרחב כדי להביא לציבור מה שמגיע לו: חדשות מהימנות, מעט יותר מעמיקות ואפילו קצת פטריוטיות.

אלבום המופת של תגלית השנה/ עמנואל שילה

מוסיקה: שולי רנד

ישיבה בהולה ומתוחה באגף הדסק המוסיקלי של 'בשבע'. שני חברי הדסק, ואיתם אורח מזדמן שנקלע למסדרון, דחוסים בחדר ישיבות קטן ואפוף עשן. אווירת יום הדין מרחפת בחלל החדר. כתפיהם של המתכנסים שחוחות קמעא מכובד האחריות, קמטים עמוקים נחרצים במצחם.

ראש הדסק: חברים, הזמן קצר וגיליון ראש השנה ארוך. התכנסנו כאן כדי לבחור את איש השנה של 'בשבע' בתחום התרבות. ניצבת בפנינו הפעם הכרעה מייסרת וקורעת לב בין שני יוצרים מוסיקליים מצוינים. קדימה, אני רוצה לשמוע את הנימוקים שלכם: מאיר בנאי עם אלבומו המופלא 'שמע קולי', או שולי רנד עם הדיסק המופתי 'נקודה טובה'? אנחנו לא נצא מהחדר הזה בלי החלטה, כולל אתה מהמסדרון, איך קוראים לך?

אורח מזדמן: נחמן אודסר.

ראש הדסק: נעים מאוד.

חבר הדסק, מבקר המוסיקה חלפון מזרחי: מאיר בנאי שיחק אותה בענק. גם חזר בתשובה וגם כבש את הבמה. לקחת פיוטים שכתבו רבנים ומשוררים לפני מאות שנים בתימן ובספרד, להביא אותם למרכז הפלייליסט, ועוד למכור אלבום זהב. מה עוד אפשר לבקש?

נחמן אודסר: חזר בתשובה? פלייליסט? אלבום זהב? תסלח לי, אבל שולי שלנו עשה את כל זה, וגם כתב את כל הלחנים בעצמו. ומה תגידו על הטקסטים שלו? לכתוב אלבום שלם שכולו תורות של רבנו בלי להזכיר לא נחמן, לא אומן, לא התבודדות ולא ברסלב - כמו שאומרים היום, ממש רב-מג של מילים.

מזרחי: אתם הברסלברים אוהבים להמציא תפילות בעצמכם. אצלנו בבית הכנסת אף אחד לא מנסה להתחרות באבן עזרא, אבן גבירול ורבי שלום שבזי. התפקיד שלך זה להביא את הרגש, את הסלסול. זה בדיוק מה שמאיר שלנו עשה, ועם הצלחה לא מתווכחים.

אודסר: מאיר עלא-כיפק, אבל הכנסתם אותי לכאן בשביל לבחור את האיש של שנת תשס"ח, וההצלחה של מאיר זה הרבה בזכות העבר שלו. שולי שלנו לא היה קיים במוסיקה הישראלית עד השנה. הוא בא משום מקום ועשה בשנה הזאת אלבום ענק שאפילו מבקרים עם מוחין דקטנות לא יכלו לעמוד בפניו. חוץ מזה, הוא הביא תמונות מה-זה יפות מהטבילה בבריכה עם הבגדים השחורים.

מזרחי: באמת סחתין על התמונות מהבריכה, אבל אין כמו התמונה של מאיר עם המגבעת השחורה. בואו לא נשכח שבהוראות שקיבלנו היה כתוב שאיש השנה צריך גם לבטא תופעה או משהו כזה. תשס"ח היתה השנה של הפיוטים עם עובדיה חממה, אהוד בנאי וכל אלה, והמאסטרו של הפיוטים זה מאיר בנאי.

אודסר: טוב חבר'ה, המטוס לאומן ממריא עוד מעט ועוד לא עשיתי התבודדות היום. אבל אם כבר מדברים על תופעות, כולם יודעים שברסלב זה הטרנד הכי לוהט עכשיו. תסתכלו מה הולך ברחובות, או יותר נכון רוקד.

מזרחי: ומה עם ההופעה של מאיר בעין הוד? הביא להם אותה במרכז של הבוהמה, ממש ימות המשיח. כל האומנים והציירים הכופרים לא יכלו להפסיק לשמוע את המילים מהסידור ומהסליחות, איך שהן בוקעות מתוך הגרון של מאיר בקול המדהים שלו.

אודסר: רק אל תשכח את מי מאיר הביא להופיע איתו שם, והוא בטח יודע למה. ומה עם הופעת הבכורה של שולי בצוותא? כבש את מעוז השמאלנים מבפנים.

ראש הדסק: מה יהיה? שנחלק את התואר לשניים?

אודסר: געוולד אוי ווי זמיר. תנו לו את הדיסק השלם ואל תחתכוהו לשניים.

מזרחי: מותק שלי, גם אני קראתי בתנ"ך על משפט שלמה. תתנו את הפרס לשולי, רק לא לחתוך.

ראש הדסק: אנחנו עדיין בתיקו. הטלת מטבע?

אודסר: ראש השנה זה היום של הברסלבים, אז תתנו לשולי. למאיר תתנו במימונה. חוץ מזה מאיר בטח כבר קיבל פעם, עכשיו התור של שולי.

ראש הדסק: סגור?

מזרחי: עוד פעם האשכנזים מנצחים על חודו של קול? מה זה כאן, הפריימריס של קדימה?

אודסר: אם אתה מדבר על אשכנזים אז אתה לא מכיר את שולי. אתה יודע איך קוראים לרב שלו? שלום ארוש. חוץ מזה, שולי שר כמו שאתה אוהב, עם חית ועין. דווקא מאיר מבטא חית ועין כמו אשכנזי.

מזרחי: וואללה? שולי שר עם חית ועין?

ראש הדסק: וואללה, בעצמי שמעתי.

מזרחי: שלום ארוש, חית ועין. טוב, נמאס לי מהחדר הצפוף הזה. יאללה, שיהיה שולי.

אודסר: אחי, שיחקת אותה. נתפלל בשבילך באומן.

המושיע המזדמן/ חגית רוטנברג

ביטחון: סרן דוד שפירא, הרב יצחק דדון, החייל מ', יקי עשהאל

בדרך כלל נבחרים לאנשי שנה אישים שנחשפו לעין הציבור פעמים רבות במהלך השנה החולפת מעל דפי העיתונים, על מסכי הטלוויזיה או האינטרנט. אבל האנשים שהעפילו לראש הפירמידה של התרומה הביטחונית לאזרחי ישראל בתשס"ח הם חיילים אלמונים. בשונה מקציני משטרה מסוימים שדואגים להתייצב מול המיקרופונים עם כל שביב הצלחה שנחלו, רוב אזרחי המדינה בקושי מכירים את פניהם של אותם אזרחים וחיילים, שאיש לא שלח אותם מלבד צו מצפונם ואומץ ליבם, ואשר פעלו במסירות נפש למען ביטחון אחיהם. 

בליל ראש חודש אדר ב' חדר מחבל לישיבת 'מרכז הרב' ופתח במסע טבח אכזרי בו קופד פתיל חייהם של שמונה תלמידי ישיבה. המחבל היה בעיצומה של המתקפה הקטלנית בעוד סרן דוד שפירא שומע את קולות הירי מביתו, הסמוך לישיבה. הוא עוזב את ילדיו, אותם השכיב לישון באותו זמן, עוקף את השוטרים שחיכו בחוץ ולא חתרו למגע, ויחד עם הרב יצחק דדון מחסל את המחבל בקור רוח.

לפני כשלושה חודשים פרץ נהג טרקטור ערבי ממזרח ירושלים אל רחוב יפו במרכז העיר, והחל לתקוף את כלי הרכב הנוסעים בכביש כשהוא הופך מכוניות ואוטובוס נוסעים. באותו זמן נסע על אופניו ברחוב חייל צעיר בחופשה. כשראה את המתרחש, רץ לכיוון הטרקטור, לקח אקדח של אזרח שהיה סמוך אליו ונטרל את המחבל בשלוש יריות.

כחודש לאחר מכן, תסריט הזוועה ברחובות ירושלים חוזר על עצמו בדיוק מצמרר: שוב יוצא מחבל נוהג בטרקטור ומתחיל להפוך כלי רכב, הפעם ברחוב המלך דוד. יקי עשהאל, אזרח שנקלע למקום, זינק מרכבו וירה לעבר המחבל. שוטרי מג"ב השלימו את המשימה וביצעו וידוא הריגה.

שלושת המקרים, שהפכו לסוג של ריטואל לא כל כך מקרי, מעמידים מראה עגומה מול המציאות הביטחונית בישראל תשס"ח, שבה מי שנשאר לעסוק בביטחון במסירות, ללא אינטרסים פוליטיים, ללא מורא בג"צים וללא שחיתויות פנימיות, הם אזרחים מזדמנים.

ולסיום, אי אפשר בלי להתייחס לרקע שממנו באו גיבורי השנה. דוד שפירא, קצין בצנחנים, הוא תושב קריית משה, בוגר 'הישיבה לצעירים' וישיבת ההסדר בהר ברכה. החייל מפיגוע הטרקטור הוא גיסו של דוד שפירא, משרת בסיירת 'אגוז', בוגר תלמוד תורה 'מורשה', ישיבת דימונה וישיבת ההסדר בקרית ארבע. בשל מאבקו נגד הגירוש ניסה צה"ל למנוע ממנו להתגייס ושלח אותו לקב"ן. יקי עשהאל (53), תושב סוסיא, אב לתשעה, חקלאי ומחנך. אלה העובדות, לא נגענו. את משמעותן כדאי שנלמד כולנו לקראת האתגרים הביטחוניים הבאים.מ

מתיישבים ללא פשרות/ חגית רוטנברג

התיישבות: תושבי מגרון

הם לא אוהבים לדבר על מאבק, לא מעוניינים לצאת בהצהרות על עימות חסר פשרות מול החיילים שיעלו על הדשא שבו משחקים הילדים שלהם, ובכלל מעדיפים לנהל את המערכה שלהם על הבית בשקט - למשל בהרחבה של גן הילדים או בפיתוח הגינון, מתוך אמונה שלמה שיום הפקודה לא יגיע.

בסיבוב הקודם, לפני כארבע שנים, הצליחו תושבי מגרון לדחות את חרב העתירה-עקירה שהונפה מעל הבתים המשקיפים מראש גבעה נישאה על מרחבי בנימין. הפעם, העתירה של 'שלום עכשיו' הגיעה קרוב מאוד לניצחון וכמעט נגעה ביעד: מימוש ההחלטה להרוס את היישוב הפורח על 54 המשפחות שבו, שני בתי הקבע, חוות הסוסים, בית הכנסת, הגן, המעון והספרייה.

ההצהרות של תושבי מגרון כי הם לא מתכוונים לזוז מן הבית אולי לא היו ראויות לאזכור מיוחד, אלמלא גורם חדש שהתרקם ברקע והתגלגל לפתחם של המתיישבים הצעירים: במסגרת הדיון בבג"ץ וההידברות שמקיימת מועצת יש"ע עם משרד הביטחון נולדה הצעת הפשרה המכונה "הסכם מגרון", לפיה יועתק היישוב לנקודה חלופית, והתושבים יזכו ליישוב קבע חדש ומאושר בתמורה לנטישת יישובם הנוכחי.

לכאורה, הצעה מפתה שיתרונותיה הטקטיים והחומריים בצידה - בוודאי לגביהן של משפחות צעירות הנאלצות להתמודד עם איומים על ביתן וחוסר ודאות באשר לעתידן. אבל במגרון אפילו לא הנידו עפעף לשמע ההצעה. אנחנו לא מוכנים לשמוע על שום הצעה שלא כוללת את ההישארות שלנו במקום הזה, הם חזרו ואמרו בעקביות.

במחצית השנה האחרונה אין תושב אחד במגרון שלא מקבל משימה במסגרת המאבק: הרמת אירוע ההזדהות ההמוני ביישוב ביום העצמאות, ניהול המערכה המשפטית להוכחת הבעלות על הקרקעות במקום, ומסעות הסברה בין רבנים ואישי ציבור על מנת לשוב ולהסביר את עמדתם הבלתי מתפשרת.

כרגע העניק בית המשפט מרווח נשימה של כמה חודשים בדרך לבדיקת מימוש הסכם ההעתקה, אבל במגרון כאמור לא מתכוונים לזוז מילימטר.

למרות שסופו של הסיפור עדיין לא ברור, וקשה להתנבא האם עמידתם האיתנה של אנשי מגרון תעמוד במבחן המציאות, הם בכל זאת כבר העניקו תרומה משמעותית להתיישבות בשנה החולפת. הסכם ההעתקה הפך לנקודת רתיחה, שהציפה בירור מעמיק ודיון יסודי בקרב אוהבי ובוני ההתיישבות אודות הדרך הנכונה לעת הזאת בהתמודדות מול הסכנות האורבות לפתחו של מפעל ההתיישבות. הבירור הזה, חריף ונוקב ככל שיהיה, יתרום בוודאי להמשך בניינה של א"י, ואין ספק ששכרו בצדו.    

ירקות כחול לבן/ חגית רוטנברג

הפרויקט של השנה: אוצר הארץ

זה התחיל עם חלומם של אנשי 'מכון התורה והארץ' לקראת שנת השמיטה תשס"א לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה מבלי לחזק את ידי האויב הפלשתיני ומבלי להזדקק להיתר הכרוך במכירת הארץ לנכרים, ולו באופן זמני. המערך הלוגיסטי התרקם אט אט, אולם לנסיקה המשמעותית זכה 'אוצר הארץ' דווקא בשנת השמיטה הנוכחית. אנשי 'מכון התורה והארץ', העומדים מאחורי החברה המסחרית, נעקרו אמנם ממשכנם בכפר דרום, אבל אולי דווקא הניתוק הכפוי מאדמת א"י חיזק אותם עוד יותר בקיום המצווה שמשקפת יותר מכל את הקשר בין העם לארצו.

בחודשים שלפני כניסת שמיטת תשס"ח נקרא הציבור להירשם ולהוסיף את עצמו למנויים שיזכו לקבל פירות וירקות מתוצרת יהודית בלבד, כשרים למהדרין לשומרי שמיטה. הנסיבות החדשות העניקו לפרויקט ערך מוסף, בעצם סיועו לשיקומם הכלכלי של חקלאים יהודים שמקור פרנסתם נגדע לאחר שגורשו מגוש קטיף.

בית דין שמורכב מגדולי הרבנים ישב ועסק בשאלות ההלכתיות השונות ובגיבוש הפתרונות התואמים לקו התורני-אידיאולוגי שנקטו יוזמי 'אוצר הארץ'. כבר לאחר ראש השנה יצא הפרויקט לדרכו עם כ-20 אלף מנויים, היענות שביטאה ספקנות מסוימת שהיתה אז קיימת עדיין בקרב ציבור הצרכנים.  

ידיהם של מנהלי הפרויקט לא רפו, גם לא לנוכח תקלות טכניות שהתגלו בהתחלה כתוצאה מראשוניות המהלך, ועל אף תלונותיהן של עקרות בית שלא היו מוכנות לוותר על קישואים דווקא בשבוע בו היה מחסור בתוצרת. עם חלוף הזמן וצבירת הניסיון הסתבר שגם הסוחרים, גם כאלה שבקושי יודעים מהי שמיטה, רוצים את 'אוצר הארץ' בחנות שלהם, בעיקר בזכות הלקוחות שהמותג הזה מושך.

אנשי 'אוצר הארץ' הקפידו לפרסם קריאות ומכתבי רבנים מעת לעת בנושא התוצרת המשווקת וליצור ערוץ ישיר לשאלות עבור הצרכן. הם ידעו לנהל קמפיין פרסומי מקצועי, הציעו מבצעים והנחות כדי למשוך קונים, והמשיכו תמיד לחשוב שני צעדים קדימה. כיום, את תוצרת 'אוצר הארץ' תפגשו לא רק בארגזי הירקות והפירות של הירקן השכונתי, אלא גם באירועים ושמחות, בבתי הארחה, במסעדות ובארוחות קייטרינג.

את שנת השמיטה החולפת, שאת ספיחיה עדיין נרגיש גם במחצית השנה הנכנסת, אפשר לסכם בתחושת שביעות רצון של רבבות צרכנים וגם של הסוחרים בעשרות החנויות ברחבי הארץ. ב'אוצר הארץ' מבטיחים להמשיך לשווק תוצרת חקלאית יהודית כשרה למהדרין גם בשנים הבאות.

אגב, ב'מכון התורה והארץ' רוצים לזכות את הציבור גם בקיומה של מצוות שמיטת כספים. בימים אלו מציע המכון לציבור, באמצעות קרן בשם 'נדיבי ארץ', לזכות גם בקיומה של מצווה זו. 

לרגש יש רייטינג גבוה/ עדי גרסיאל 

קמפיין השנה: ושבו בנים

קמפיין טוב, אומר הפתגם, הוא כזה שמשכנע אותך לקנות משהו שאינך צריך. לכן לא תראו מסעות פרסום ללחם אחיד, למים (מהברז) או לאוויר.

על אותו משקל אפשר לומר שקמפיין מצוין הוא כזה שמשכנע אותך לבצע עסקה שמחירה מופקע והיא עתירת סיכונים. כזה היה המסע ששטף את המדינה להחזרת "הבנים", אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד והגיע לשיאו לפני יותר מחודשיים עם ההחלטה על ביצוע העסקה. הקמפיין, שככל הנראה נעזר באנשי מקצוע מהשורה הראשונה, התבסס על מספר אלמנטים: ההתחייבות המוסרית של המדינה להחזיר את חייליה; תחושת הסולידריות והשייכות – החיילים תוארו כבנים של כולם, למרות שהיו כבני שלושים; טשטוש העובדה שעל פי הממצאים בשטח השניים נפגעו קשה וככל הנראה לא שרדו אחרי החטיפה ועוד.

אולם שני העוגנים העיקריים של מסע השכנוע היו: הדמות המובילה, מאופקת ביגונה, מצודדת ונחושה – קרנית גולדווסר; וחולשתם הבלתי נדלית של אמצעי התקשורת לריגושים. את שתי נקודות החוזק האלה הטיבו מנהלי הקמפיין לנצל והפכו את קרנית, לא הגב' גולדווסר, אלא פשוט קרנית, לאורחת קבועה כמעט בסלון של כל ישראלי. לטקס קבלת התואר שלה בטכניון, למשל, הגיעו שר הביטחון ונשיא המדינה. לא פחות. את התיאבון של המדיה סיפקו אינספור אירועים ויוזמות יצירתיים: טקסים, הזדמנויות צילום, עצומות, שיתופי פעולה עם אמנים, הפגנות, פגישות עם גדולי עולם, הקמת אתרי אינטרנט ועוד.

התקשורת תומרנה בצורה כל כך טובה עד שביום ההצבעה על אישור העסקה עם החיזבאללה נרתם העיתון של המדינה, ידיעות אחרונות, למסע וקרא בכותרתו הראשית לשרים: "תחזירו אותם". לחברי הממשלה לא נותרה כמובן ברירה אלא לאשר את העסקה, למרות המחיר הכבד והנזקים לטווח הארוך. יותר מזה אי אפשר לדרוש ממסע פרסום. עכשיו רק נותר לקוות שהוא לא יסלול את הדרך לקמפיינים 'מוצלחים' עוד יותר.