חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בקו חברון-ת"א - בגליון השבוע

בלבו של הרב מישאל כהן מחברון מפעמת שאיפה עזה: להתחבר אל הניצוץ היהודי הפועם בלבותיהם של תושבי המטרופולין התל-אביבי, ולראות את בתי הכנסת העזובים שבים להיות מרכזי תורה ותפילה שוקקים.
05/10/08, 14:14
עפרה לקס

"אנשים שאלו אותי, הלכת להחזיר בתשובה? לא, עניתי להם, הלכתי לחזור בתשובה", כך אומר הרב מישאל כהן, ראש ישיבת 'אורות אביב' שבדרום תל אביב. השיחה עם הרב מתקיימת תוך כדי תנועה ברחובותיה של נוה צדק, השכונה היהודית בפאתי יפו שכהמשך לה נבנתה תל אביב כולה. השכונה הוותיקה, שבעבר סבלה מהזנחה של ממש, מתחילה בתקופה האחרונה לנסוק שוב, מחירי הנד"לן מרקיעים, ורק בתי הכנסת המרובים שבהם היא משובצת  נטושים ומוזנחים. חלקם הפכו למשרדים או בתים פרטיים, מיעוטם פועלים על בדל מניין.

מבחינתו של הרב כהן, הכתבה היתה יכולה להיות סרט מתקופת הקולנוע האילם: "אני לא רוצה להתעסק בדיבורים, אלא במעשים" הוא אומר שוב ושוב. ולא מפני שהוא מתחמק משאלות קשות, הוא ישיב גם עליהן בכנות. הוא פשוט רוצה להמחיש לעם ישראל "מה יכולה לעשות ישיבה קטנה וגרעין קטן, ועד כמה הצורך הוא גדול".

עם האחיזה של הרב כהן בבניין העם, הוא לא עזב אבן יסוד אחרת, בה הוא מחזיק כבר למעלה מ-20 שנה: בניין הארץ. משפחת כהן מתגוררת בשכונת 'אברהם אבינו' שבחברון, והרב כהן מחבר בין עיר האבות לעיר הבנים כבר שמונה שנים יום יום. מונה הקילומטרים, אם תהיתם, עומד על חצי מליון.

את הסיור הוא עורך לנו חמוש ב'אדר היקר' וב'איגרות הראי"ה', כדי להסביר שדרך ההסתכלות שלו על הדברים היא עתיקת יומין, ומתחילה ממורי הדרך עצמם: הרב קוק וחותנו האדר"ת זכר צדיקים לברכה.

להתחבר אל העם

ישיבת 'אורות אביב', השוכנת בבית כנסת רחב ידיים שכמעט וננטש, מציינת 8 שנים להיווסדה ו-50 בחורים הלומדים בה. הגרעין, הקרוב לישיבה ונושא גם הוא את אותו השם, מונה היום 30 משפחות ועשייה רבה. "לאחר מאבקים הם הפכו גן של עובדים זרים לגן תורני, פתחו מדרשה לבנות, את בית הספר היסודי 'שורשים' ועוד ועוד. האברכים ואנשי הגרעין חוללו מהפכה של ממש", הוא אומר אך לא מאריך. למרות ההזדמנות שהונחה לפתחו, הרב כהן איננו מתכוון ליחצ"ן את הגופים האלה, אלא את האידיאל עצמו: "אי אפשר להתקדם בשום רעיון בלי להתחבר אל העם, כי הוא היסוד של הכל. גם הקדוש ברוך הוא אמר 'אתם עדי ואני א-ל'. הקדוש ברוך הוא יודע שבלי עם הוא לא א-ל חס ושלום. אבל מתי הוא התחבר לעם ישראל? לא כשהוא היה במ"ט שערי קדושה, אלא במ"ט שערי טומאה!"

הרב כהן מרגיש היטב את החוסר שבתל אביב, אבל הוא מביט עליו באהבה ובאמפתיה. "יש אנשים שפתאום ראו שהציבור הזה לא מחובר לארץ ישראל ולנושאים ערכיים. אבל צריך להבין שהציבור לא מחובר מכיוון שהוא איננו יכול להיות קשור למשהו שהוא לא רואה אותו, לא מאמין בו ולא חי אותו. זה שיש נסיגה בתורה ונסיגה ערכית זה טבעי, משום שיש ציבור כל כך גדול שנפגש עם תרבות מערבית ולא רואה בעיניו כיפה סרוגה, לא פוגש חיים אחרים. מעולם לא הבנתי למה יוצאים אנשים בביטויים 'אתם כאלה וכאלה' - במציאות כזאת, זה טבעי".

האחריות, רומז הרב מישאל כהן באמצעות ציטוט מאיגרותיו של האדר"ת, מוטלת על כתפי המניפים את דגלה של תורה: "ובאמת המכשלה הזאת, שהלכו באיזה מושבות בדרך רחוקה, היתה ביד רבני ירושלים, שהם התרחקו מהם ולא זכרום ולא פקדום, ואני לא כן עימדי. מאז באתי לפה כלתה נפשי לראותם".

רבני ירושלים, מסביר הרב, לא התקרבו לאנשי המושבות, וזו הסיבה להתרחקות הגדולה.

הרב כהן מוכן להבין את ההתנהגות הערכית השונה של התל אביבים גם כשזו מתנגשת עם יישוב הארץ - אידיאל שבו הוא ומשפחתו אוחזים בתנאים לא פשוטים: "יש מאבק של השלטון נגד גילויים של התבססותנו בארץ ישראל, אבל צריך להבין שיש שם פחד, מה עושים עם הבעיה הדמוגרפית - בעיה שאין לה פיתרון. אז הם אומרים בואו ניפרד מהם ואנחנו אומרים בואו נחזיק בארץ ישראל. צריך להתמודד עם הבעיה הזאת כי זו לא סתם ארץ, זו ארץ שמחילה עלינו את ייעודינו. אי אפשר להתכחש לאמיתת היסוד הזאת, ומצד שני אי אפשר להגיד שמי שחושב אחרת על העניין הזה הוא רשע".

הרבה אנשים הסכימו עם הגישה שלך, אבל אז היה הגירוש והיתה עמונה ונגמרה לאנשים הסבלנות לשלטון, ולפעמים גם לעם.

"זה לא להסכים איתי, זה ללכת בדרכו של הרב זצ"ל. מלבד זאת, להגיד את הדברים כשקל זו לא חכמה. החוכמה להגיד "ואהבת לרעך כמוך" זה לא לשכן שטוב לך איתו דווקא, אלא לזה שמתנגד לך".

אתה אומר שלא באת 'לכבוש' את העיר אלא להתחבר. מה אתה מקבל מן הציבור שאיתו אתה נפגש?

"הרב כותב ב'אורות הקודש' שלפעמים תלמידי חכמים צריכים להתחבר להמון וללמוד מהנהגותיו, כי לעיתים הם מתרחקים מההנהגות הפשוטות, הישרות. למשל, למה בכל מקום שיש ציבור אידיאליסטי יש מחלוקות? וההמון - 300 אלף איש הולכים לכיוון אחד בלי לחלוק? וזו רק דוגמא".

הרב כהן מתחיל לנווט את רכבו ברחובות בעיר הגדולה. "תל אביב, אחרי בני ברק, היתה העיר מספר אחת של תורה בארץ, ופתאום התרוקנות כזאת עצומה!" הוא אומר ומסביר פן אחר של 'מדוע דווקא תל אביב', "ואז היו גם מאבקים גדולים על ארץ ישראל ועל פניה של החברה הישראלית, אמרתי שחייבים לחזור לכאן".

הרב מחנה את רכבו בחניון של 'נוה צדק' ואנחנו יוצאים לכיוון השכונה ההולכת ומשתקמת, שגולת הכותרת שלה הוא מרכז 'סוזן דלל' לתיאטרון ומחול, מבנה מקסים שהיה פעם בית ספר לבנות.

על הקיר נמצאים דיוקנותיהם של הרבנים חיים אמזלג, אהרון שלוש וזרח ברנט לצד ש"י עגנון, יוסף חיים ברנר ודבורה בארון. גם מקומו של הרב קוק לא נפקד - אלה הם מייסדיה ודייריה של השכונה הראשונה מחוץ ליפו. ליד 'קיר המייסדים' אנחנו פוגשים תלמידי בית ספר שמקבלים הדרכה מטעם 'מדרשת יפו' על מורשתה היהודית של העיר ועל החלוצים של פעם. עוד מישהו מחבר קצוות.

החלום התל-אביבי

חיידק תל אביב זורם בדמו של הרב מישאל כהן כבר שנים רבות מאוד. לפני שנים הוא תהה על הנושא ביומנו האישי, ואף שוחח על כך עם סביבתו. "אני זוכר שהיתה לי שיחה לפני 23 שנה עם בחור ישיבה אחר. אמרתי לו שצריך לצאת לתל אביב והוא אמר 'אין סיכוי'. שאלתי אותו 'אתה לא זוכר שאומרים 'אם תרצו אין זו אגדה'?"

גם כשהרב כהן למד בישיבת 'שבי חברון' אצל הרב משה בלייכר, הוא לא הרפה וחזר ודיבר איתו על תל אביב. "הוא אמר לי כמה פעמים 'נכון, כל המטרה שאני מקים פה ישיבה זה כדי שאנשים יגיעו בסוף לתל אביב'".

אבל רוב האנשים שהגיעו לשבי חברון ואחיותיה, שמרבים לדבר על אחדות עם ישראל והתחברות אליו, לא מגיעים בסוף לתל אביב ובנותיה.

"נכון, אנחנו צריכים ללכת בעקבות ר' יהודה הלוי ולשאול מדוע תפילותינו כתפילת התוכי והזרזיר".

מדוע זה כך? הרב כהן לא רוצה להשיב בשמם של אנשים אחרים. הוא את הצעד שלו עשה. עד שהקים את 'אורות אביב', הוא מעיד, הוא לא יכול היה לעמוד בנסיעות ארוכות יותר מפעם בחודש. גם פקקים היו דבר שמעבר לכוחותיו, "ועוד נושא שלא בא בחשבון בכלל זה לגור במקום שמזיעים". תל אביב, ברוך ה', מביאה לפתחו של הרב כהן את שלושת האתגרים האלה.

אז איך אתה עומד בזה?

"כשאדם רוצה מה", הוא משיב, "שום 'איך' לא יעצור אותו".

כן, היו למשפחת כהן מחשבות על מעבר למרכז הארץ. לפני 20 שנה, בשנת תשמ"ח הוא חשב להגיע ליהוד. אבל אז פרצה האינתיפאדה הראשונה, "ואמרנו שלא עוזבים בשעת מלחמה". המהומות נמשכו מספר שנים, ובסופן מנתה משפחת כהן 11 נפשות. כשהוקמה הישיבה שוב חשבו הרב מישאל ואשתו בתיה לעבור לתל אביב, אבל זה היה בתקופת מלחמת אוסלו, אשר הורגשה בכל הארץ, ובוודאי בחברון ובסביבתה. "זאת היתה ממש מלחמה. היו יורים עלינו יום יום, על הילדים, על הבית, זה היה לא פשוט".

והיום, אחרי שהמהומות שככו, כבר קשה למשפחה לעבור: "לכל בני הנוער שלי בבית, שהם חמישה, לא תהיה חברה אם נעבור לפה. אני יכול לעשות אידיאלים עלי, לא על הילדים. זה פשוט לי". אז הוא ממשיך לנסוע.

כאן גר הראי"ה

אנחנו הולכים במורד אחד הרחובות, ופתאום אומר הרב כהן: "הנה, זה ביתו של הרב קוק". מבחוץ לא נראה דבר, ורק על משקוף ימין נראית תמונתו של הרב בימיו הצעירים.

"שלום, מה שלומכם?" נכנס הרב כהן פנימה ופונה אל המזכירה שיושבת בכניסה. ברקע מוסיקה לועזית קצבית, המעידה על מקצב עבודה אינטנסיבי. "אתם יודעים שזה ביתו של הרב קוק?" ממשיך הרב כהן, "אתם יודעים מי זה היה?"
"לא", משיבה המזכירה, ומסבירה שהיום שוכן במקום משרד פרסום ואדריכלים.
"אני רוצה לשכור את המקום", אומר לה הרב ומסביר לנו שכשהוא הגיע לכאן, זה המקום שביקש לשכור, אך לא עלה בידו.
"לא תצליח", משיבה המזכירה עניינית, "המנכ"ל לא יעזוב את המקום הזה בשום אופן כי הוא אוהב אותו".
"אני באתי רק לנשום את הקדושה שהרב קוק השאיר פה", אומר הרב כהן נרגש. "הוא היה שמאלני, הרב הזה, הוא אהב את השומר הצעיר. את בטוחה שהמנכ"ל לא יסכים להשכיר לי את המבנה? למה הוא לא רוצה לעזוב את המקום?"
"כי הוא עיצב אותו והשקיע בו הרבה עבודה". אכן, מבט קצר על הרצפה מגלה עיצוב מתוחכם המשלב פנים וחוץ. הרב כהן נסוג, אבל מבטיח: "אני אתן לכם פעם משהו של הרב קוק, חוברת יפה שלו. אפשר?"
"כן" משיבה המזכירה בלבביות, ולא שוכחת לברך בשנה טובה.

"כשהייתי כאן בפעם הראשונה התרגשתי כמעט עד לדמעות", מגלה הרב כהן, ואנחנו לא מפסיקים להתפלא על כך שאין בבית הרב קוק ביפו שום שילוט או סימן חיצוני, שום אזכור לאישיות הגדולה שהתגוררה כאן פעם.

אנחנו ממשיכים לצעוד ברחובות השכונה ומגיעים לבניין נטוש, עזובה רבה סביבו וקירותיו מרוחים בגרפיטי. "זה בית הכנסת של חב"ד", מכריז הרב, והצלם ואני מחליפים מבטים משתאים. "זה? בית כנסת?!" "אל תיבהלו", משיב הרב, "יש דברים מחרידים יותר". הרב מספר על בית כנסת שהיה עליו צו הריסה. מזרקי סמים היו מוטלים על הסטנדרים, הגג כבר היה מבוקע לשניים, וכל שנותר הוא להסב אותו למבנה משרדי. היום פועל בבניין הזה כולל של ש"ס. הרב שמח בזה, העיקר הוא השבת התורה למקומה. צבע הכיפה של הלומדים לא ממש מעניין אותו.

אנטי חממה

דרכו של עולם היא שישיבות גבוהות וישיבות הסדר מכילות בניין בית מדרש ובניין פנימייה. בישיבתו של הרב כהן, התלמידים מתגוררים בדירות שכורות בתוך השכונה. הצמר גפן שעוטף אותם מאוד אוורירי. "כששאלתי את התלמידים אם זה מפריע להם הם אמרו שלהיפך, הם מתחברים לשליחות ולא לצד השלילי של העניין".

יש הגורסים שההתיישבות בערים איננה טובה וצריך לנטוש, כי אי אפשר להתמודד עם המתירנות השוררת היום בערים.
"אין כזה דבר אי אפשר להתמודד, אין מושג כזה, יש בחירה חופשית" - הרב כהן נחרץ. "כמו שאתה אומר לחילוני שהוא יכול להתמודד עם התרבות המערבית הנהנתנית או לשמור שבת, אז כולם צריכים להתמודד. זה יותר קשה, נכון. אבל בסופו של דבר, יכולת ההתמודדות של מי שחי פה היא יותר טובה. גם ביראת שמים".

למרות שהרב כהן ומשפחתו מתגוררים ביישוב היהודי בחברון, הוא מגדיר את עצמו כ'אנטי חממה': "אני מקפיד שהילדים שלי ילמדו אך ורק בממ"ד ולא בתלמודי תורה, וגם את הבנות אני לא שולח לאולפנה הכי טובה, כדי שהן תראינה גם בנות שלפעמים הולכות לא כל כך צנוע. ונכון, צריך להתמודד עם זה. אבל אני לא אשלח אותן למקום שנותנים שביס לפני החתונה", הוא אומר בחיוך.

יש אומרים שצריך לגדל ילדים בחממה ורק אחר כך להוציא אותם החוצה.

הרב כהן לא מסכים למוסכמה החברתית הזאת, ומרביץ משפט מהגמרא "פוק חזי מאי עמא דבר", כלומר צא וראה מה מתרחש בעם: "שלושים שנה מדברים על היציאה ואומרים 'קודם נגדל'. ומה קורה? שאחרי החממה הראשונה עושים חממה חממתית של הישיבות. ועכשיו זה קורה בבתי הספר היסודיים, שהתחילו ב'נועם' ואחר כך התפתחו לתלמודי תורה, ואחר כך נהיו תלמודי תורה בלי לימודי חול... מה שהתברר לי מהשיטה זה שמשכללים את החממות".

קיימת טענה שיישוב יש"ע סותר את ההתיישבות בערים הגדולות.

"אני לא רוצה לומר מילה רעה על ההתיישבות ביש"ע, כי יישוב ארץ ישראל זה דבר גדול. אם יש לי משהו נגד היישובים זה אותן 'ועדות פליטה' כפי שאני קורא להן במקום 'ועדות קליטה'. המושג 'יישוב' זה מושג של ציבור: ראשי תיבות של צדיקים, בינוניים ולא כל כך צדיקים. אין היום רשעים, כי אין רשעות לשמה. זה היסוד, ומתוכו אפשר לבנות יישוב אמיתי. רוצים עוד מליון תושבים? היה צריך לקבל כמעט את כולם. אז אחת הולכת עם כיסוי ראש ואחת הולכת בלי, זה לא עניינו של אף אחד. זה כמו שיש מישהו ביישוב שלא נזהר בלשונו, ולא יגרשו אותו מהיישוב - ואיסור לשון הרע יותר חמור. זה יסוד בעבודת ה'. אם אתה מקים יישוב בא"י אתה צריך לקבל את כולנו, ולדעת שיש לנו מגמה משותפת בבניין העם התורה והארץ. אבל אין טעם שאומר את כל זה, עדיף להתעמק במעשים ולא בדיבורים".

אנחנו ממשיכים לצעוד ופוגשים בדרך קבוצות נוספות שמקבלות הדרכה על בתי השכונה: הנה ביתו של ש"י עגנון, וכאן התגורר הרב שלוש, ומעבר לפינה ביתו של נחום גוטמן, מראשוני ילדי השכונה.  כעבור דקה וחצי נגלה לעיננו מחזה מצער נוסף. שני בתי כנסת היו כאן, קיר משותף ביניהם. אחד של 'קהל חסידים' שעובר שיפוץ אינטנסיבי, כנראה בדרך להיות בית מגורים, ולידו בית כנסת חרב והרוס של הרב אשלג. עוד מעט נבקר את בית הספר שפעל תחת חסותו הרב קוק, ושילב באופן ראשוני ומקורי תורה ומלאכה - כיום האתר ההיסטורי הזה עומד בסכנת הפיכה לחניון - ואת בית הכנסת שבו התפלל הרב, שם מתקיים בקושי שיעור אחד ביום כדי שהמקום לא יימכר.

גם לוחם וגם ממלכתי

משפחת כהן היא מן המרכזיות והותיקות ביישוב היהודי בחברון. אנשי היישוב מספרים שבני הזוג כהן הם אנשי חסד, מכניסי אורחים, המלווים משפחות של יתומים ואלמנות ומאוד מעורים חברתית בנעשה ביישוב. למרות התפיסה ה'ממלכתית' של בני המשפחה, כך מספרים, הם הראשונים להגיע לכל מאבק. הם אמנם נזהרים שלא להרים יד על חייל, אבל מגיעים בגופם לכל ההפגנות, המחאות והפעילות של היישוב, כמו למשל במאחז 'חזון דוד'.

איך מתקבלת ההתחברות לעם בתוך היישוב?

"בעיני חלק מהיישוב אני האידיאליסט והם המפונקים". אומר הרב כהן בחיוך.

הם לא רואים בהליכה לתל אביב התחנחנות או התייפיפות?

"לא. רבים מהם אומרים שזה הכרחי במצב היום. להתחבר לאידיאלים שאנחנו קשורים אליהם כעם".

בעיני הציבור הרחב, שלא מורגל בכיפות סרוגות, כל אדם מזוקן סרוג כיפה הוא מתנחל. אבל במחשבה המעורפלת הזאת של האנשים שחולפים על פניך ברחוב אין עדיין כדי לחשוב שהאדם שאותו הם פוגשים מגיע מחברון - מה שעלול להציף את כל מה שהאדם יודע על העיר הזאת, בדרך כלל מן התקשורת.

כשאנשים בתל-אביב שומעים שאתה מחברון הם מתעלפים?

"מה פתאום! זה דבר מדהים. כשאתה אומר שלום לאנשים, כולם עונים לך שלום יפיפה, ממש כך. אין פה את החום שקיים ביישובים. אני באופיי מאוד חם, אני אומר שלום לכל אדם - אני לא משחק, וכך גם עונים לי".

לגבי תדמיתו השלילית של היישוב, מבקש הרב להפנות את השאלה לתקשורת. "תדמית זה תקשורת, זה כמו שיש תדמית לשמאל שהם לא אוהבים את ארץ ישראל, אבל באמת שהם אנשים מקסימים. רוב האנשים מהשמאל שאני מכיר יש להם הרבה אהבת הארץ".

עם יד על הלב, הרבה אנשים, גם מהימין, לא מאושרים כששולחים אותם לעשות מילואים בחברון.

"זה נכון", הוא משיב בכנות, "בחברון יש בעיה. הרוב המכריע של האנשים בקשרים מצוינים עם החיילים. אבל מספיק שיש מישהו מסוים שיש לו עניין שלא יהיה טוב, אז לא יהיה טוב. בנוסף, זה לא פשוט בחברון, כי חברונים לא מבליגים. אם מישהו יזרוק על תושב אבן, זה לא יעבור בשתיקה". הרב כהן רואה את המוסכמה האחרונה כדבר חיובי בהחלט: "זה אל"ף בי"ת של מוסר פשוט. אי אפשר להבליג על זה שזרקו עליך אבן, אני אף פעם לא הבלגתי". חוסר ההבלגה של הרב כהן הביאה אותו למעצרים ולמשפט. כשערבים בחלחול השליכו עליו אבנים, הוא רדף אחרי משליכי האבנים ואף ירה לעברם. "אהבת הארץ והעם זה במלוא מובן המילה. אבל אם מישהו פוגע בך תדאג שהוא לא יפגע בך שוב".

הרב כהן מודה, שוב בחיוך, שכשיש דיון פוליטי בבית ילדיו מתייגים אותו מראש. "הם אומרים: מכירים את העמדות שלך, כל השמאל צדיקים, כל החיילים צדיקים, כל היס"מ צדיקים".

ובכל זאת, ההתנהגות של כוחות הביטחון כלפי מפגינים היא אלימה פעמים רבות בלי הצדקה. איך אתה מתמודד עם זה?
"אני בעד הכרה בקדושת עם ישראל במובן הכללי, אבל במובן הפרטי אני אחד מהלוחמים הגדולים נגד כל גילויי הרשעות. יש תמיד להבדיל. באופן פרטי ודאי שצריך להלחם נגד זה".

אתה חושב שהעמידה היהודית הגאה של יהודי חברון היא הסיבה לכך שכל כך מעט משפחות מחזיקות בתוך מצב לא פשוט?

"אני לא יודע אם זאת הסיבה. חברון היא באמת מקום מיוחד. יש בה טרשיות, כמו שאומר רש"י על הפסוק "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים", ובטרשיות יש הרבה עוצמה. אברהם אבינו הגיע לחברון כי הוא הכיר בזה. אברהם קרא בשם ה', וזו המציאות של חברון: הקריאה בשם ה'. רוב התושבים שם עוסקים בקריאה בשם ה', מתוך ענווה, מתוך הבנה  שאנחנו נמצאים במהלך מיוחד.

אני לא חושב שכל מה שנעשה בחברון זה נכון, גם מצידנו. יש שם התנהגויות שהן לא נכונות, אבל זה תמיד יהיה מישהו שיותר תקשורתי מאחרים. זה לא לתקשורת כשהכל הולך למישרין. התקשורת עוסקת בשוליים".   

כולך יפה רעייתי

לרב כהן יחסים חמים עם תושבי שכונת שפירא בתל-אביב, בה שוכנת הישיבה. לצד הרצון לשקם כמה שיותר בתי כנסיות ולהגביר את קולה של תורה בעיר, הוא מספר על מקרים קטנים, יומיומיים, שעוברים על רב שכמעט וגר בעיר הגדולה: "אפשר להיכנס איתי לחנות ולראות איך בעל החנות מברך איתי 'שהכל נהיה בדברו', ואיך הוא זורק את חוברות התועבה שלו ומקבל על עצמו שלא לעשות את זה יותר. זה קורה בפועל".

"לפני 7 שנים הייתי בדרך לאיזה מקום וחיפשתי רחוב ליד שינקין. מישהו הסביר לי, ואמרתי לו תודה רבה, כל טוב. הוא אמר לי טוב שפגשתי אותך. שאלתי אותו למה? הוא אמר לי: התלבטתי אם לצום ביום כיפור או לא, עכשיו אחרי שפגשתי אותך, החלטתי לצום. זה לא סיפורי חסידים, זה סיפור אמיתי".

החיבור של הרב כהן לעם ישראל לא מגיע דווקא מתוך העובדה שהוא גדל בנתיבות, במשפחה ענפה בת 19 נפשות. עם ישראל כבש אותו דווקא דרך סיפורי השואה, והמשפט שמלווה אותו מגיל צעיר הוא "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". "כשהתחברתי לתורת הרב, התעצמה בי ההכרה שמתוך היסוד הזה אפשר להמשיך עם העין הטובה לגבי עם ישראל. אסור לשכוח שמי שבנה את המדינה זה השמאל. צריכה להיות הכרה בקדושתו של עם ישראל למרות הדברים החיצוניים שרואים בו, וכל שכן בתקופתנו שכל מי שעושה דבר הכי קטן זה דבר גדול".

ofralax@gmail.com