גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שאלת השבוע - דעות

05/10/08, 14:14
אנשים שהמערכת בחרה

שאלת השבוע: היכן צריך המגזר הדתי לאומי לתקן את דרכיו?

לעמוד על זכויותינו/ הרב אברהם וסרמן ר"מ בישיבת רמת גן

לקראת השנה הבעל"ט, עלינו בעיקר לא להישבר ולא להיבהל. להמשיך ולעשות אותם דברים חשובים ועוצמתיים שעשינו עד היום: בלימוד תורת ארץ ישראל, בהפצת יהדות, בהתיישבות, בחסד, בהתנדבות, בקליטת-עלייה ובכל דבר ועניין שיש בו חשיבות לשיבת ציון של ימינו. אין כמו הציבור הזה שלוקח עליו עוד ועוד משימות, עד שקשה להאמין שציבור אחד עושה כל כך הרבה דברים. יש באמת מי שמנסה להחליש את ערך יישוב הארץ, כביכול מתוך דאגה לערכי חינוך וחברה הנפגעים מחמת חוסר מקום ותשומת לב. אף מביאים לכך דוגמאות מימי חורבן בית-שני, שהשכל הפשוט מבין שאין בינם למצבנו ולא כלום.

יש להבין שהמכלול כולו נובע ממקור אחד: שיבת ישראל לארצו. הלא חינוך יהודי אפשר לעשות גם בניו-יורק, ומפעלי חסד אפשר גם במלבורן. אבל חינוך יהודי הקשור לארץ ישראל, מסירות-נפש והקרבה עבור החזרת השכינה לציון – זה אפשרי רק כאן, ובאופן הזה.

לכן, הציבור הזה מעמיס על שכמו בשנים האחרונות גם את המשימה הגדולה "להאיר את העיר", לפתוח גרעינים תורניים וישיבות בתוך הערים, גם במקומות הבעייתיים ביותר. לאחרונה מסתבר שמאבק על הארץ קיים גם ביפו ובעכו, בכרמיאל ובגבעה הצרפתית. גם זה על הכתפיים שלנו. אך אם מישהו יחשוב שהדבר בא על חשבון הקמתם של עוד ועוד נקודות יישוב במרחבי-ארצנו – טעות בידו. היום יש לנו הרבה מאוד מה להציע לנוער אידיאליסטי, מגוון אדיר של סגנונות-חיים ועשייה שלכולם מכנה משותף אחד – אידיאליזם עבור כלל ישראל השב לארצו.

לכל זה נוסיף נדבך חשוב – עמידה על זכויותינו.

אולי לא נעים לנו, אבל הגיע הזמן שנבין: אנחנו מגזר. אפילו לא מגזר שווה בין שווים אלא נחות מכולם. הלא אין מגזר בארץ שכלפיו מישהו היה מעז להעלות בדעתו פשע כדוגמת גירוש קטיף וצפון השומרון. לא למגזר הבדואי, הדרוזי, הקיבוצי, המושבי, המזרחי, הרוסי, החילוני או החרדי. אם לא ניאבק על זכויותינו האנושיות הבסיסיות ביותר – קורת גג, פרנסה, תקציבי חינוך ועוד – אין מי שיעשה זאת במקומנו. מי שרוצה שהציבור היקר והקדוש, מוסר הנפש והאידיאליסט, לא יישבר במעלה ההר – צריך לדאוג לו כמגזר, כביכול על חשבונם של אחרים. לא נעים אבל כך הדבר במציאות. אין די תקציב לכולם, מה שנוסף לזה – חסר לאחר. אין די תשומת לב ציבורית לכולם – או הנושאים שלך בראש סדר היום הלאומי או נושאים אחרים.

על-כן, בראש ובראשונה עלינו לפתח תודעת מגזר ופעילות בסגנון מגזרי. זה קצת קשה, כיון שעד היום חשבנו וחינכנו לעסוק בכלל-ישראל, הזנחנו את עצמנו. אבל השכל הפשוט והניסיון מראים לנו זאת. משל למה הדבר דומה, למי שסועד חולה במיטתו. אם הוא לא ישמור על בריאותו - לא יהיה גם מי שיסעד את החולה. מכאן להתמודדות: על תקציב, על עמדות כוח, שליטה, הנהגה, וכל מה שמבטא עוצמה. כשנדע לעמוד על זכויותינו וכשתהיה לנו עוצמה לא פחות מכל שאר המגזרים –  עשוי להתחולל הפלא הגדול: יתחשבו בנו, יעריכו אותנו, וחשוב מכל – לא ירמסו אותנו. או-אז, נוכל לקדם בתנופה גדולה את מה שכבר נעשה, את המפעל העצום של שיבת-ציון, ביסוסה והרחבתה, הגנתה ושגשוגה. המרוויח יהיה כלל-ישראל.

שאלת השבוע: היכן צריכים הפוליטיקאים לתקן את דרכיהם?

שידאגו למדינה לפחות כמו שהם דואגים לעצמם/ ח"כ זאב אלקין, מפלגת קדימה

בעיניי, הדבר הבעייתי ביותר היום הוא העדר האמון של הציבור בפוליטיקאים. את חוסר האמון הזה רואים הן בסקרים והן בפועל בהלך הרוח של העם. יש לכך כמה סיבות: לעתים חוסר האמון נובע מרדיפת התקשורת בעיקר אחר כותרות צהובות, לפעמים הוא נגרם בשל חוסר עניין של התקשורת לדווח ולטפל בעשייה האמיתית של הפוליטיקאים, אבל לעתים הדבר נובע גם בשל מעשי הפוליטיקאים עצמם.

אני מצפה היום מפוליטיקאים שיתנהלו כך שהם יעמדו בעקרונות שלהם תוך יכולת לנהל מאבקים אידיאולוגיים יותר ממה שהם יודעים לנהל מאבקים אישיים. אין לי ספק שבסופו של דבר הציבור ידע להעריך פוליטיקאי שיודע ללכת עם האמת הפנימית שלו גם כנגד הזרם והאופנות המתחלפות חדשים לבקרים. אנו זקוקים לפוליטיקאים שקובעים את דרכם והחלטותיהם במה שהם מאמינים כי בראש ובראשונה טוב וחשוב ונחוץ למדינה, ורק אחר כך טוב למפלגה שלהם או להם אישית. בו בזמן הייתי גם מצפה מפוליטיקאים למדוד את מידת ההצלחה שלהם בפוליטיקה הרבה יותר לפי העשייה האמיתית ופחות לפי הנראות התקשורתית ואיך זה מצטלם בעיתון או נראה בחדשות בטלוויזיה.

שאלת השבוע: היכן צריכים העיתונאים לתקן את דרכיהם?

פנאטיות עיוורת/ שאול שיף, עיתונאי 

התשובה מונחת בשאלות דלהלן: כיצד ייתכן שעיתונאים אשר צידדו בהתלהבות במהלכי הממשלות במישור המדיני מאז הסכמי אוסלו וכל המהלכים  המדיניים שלאחריהם, כולל כמובן  חורבן גוש קטיף – כיצד הם ממשיכים עדיין בתפקידם ולא סולקו לאחר שנתברר מעל לכל ספק, כי היוזמות הללו כשלו לחלוטין?

כיצד ייתכן שעיתונאים מסוימים מעדיפים בגלוי את מועמדותה של ציפי לבני לכהונת ראש ממשלה, כאשר ישראל נתונה באחת השעות הקשות ביותר שלה מכל היבט שהוא?  כיצד ניתן לצפות שלבני, שכידוע חסרת ניסיון צבאי-מדיני במצבי לחץ, תוכל להתמודד מול ציר איראן-סוריה-חיזבאללה-חמאס-אבו מאזן חלש-מאמצים מצריים נואשים להשגת נשק אסטרטגי-תפנית מדינית אפשרית של ארה"ב-לחץ אירופאי גובר וכלכלה ישראלית  הולכת ונחלשת?

כיצד עיתונאים ועיתונים נתנו ונותנים עדיין במה אוהדת לסקרי דעת-קהל כאשר הם כשלו שוב ושוב?

כיצד עיתונאים עדיין מזמינים פרשנים שתחזיותיהם נתבדו לעין השמש, ולא עלה בידם לראות נכוחה את הברור והוודאי: את עליית החמאס והשתלטותו על הרצועה? כיצד איש מאותם עיתונאים או פרשנים טרם יתנצל לכל הפחות? כיצד ממשיך עמי איילון להיות אורח רצוי בתוכניות רדיו וטלוויזיה, כאשר האיש הזה בהיותו ראש השב"כ דחף את כל הדרגים המדיניים להמר עד הסוף על הנוכל השפל יאסר ערפאת?

כיצד ייתכן במדינה דמוקרטית שפרשן משפטי בעל דעות מדיניות שמאלניות מחזיק במשרתו עד בלי די, בעוד רוב העם רוצה היה לשמוע, לעתים, גם חוות-דעת מנקודות ראות משפטיות אחרות?

כיצד קורה הדבר שתמיד תמיד המתנחלים "תוקפים את חיילי צה"ל", בעוד האנרכיסטים ליד הגדר רק "משליכים אבנים"?

כיצד ייתכן שאין העיתונאים שמים ללעג וקלס את השמאל המפ"מי ושות', שכל האידיאולוגיות שלו התנפצו מאז ימי סטאלין הארורים ועד התפוררות התנועה הקיבוצית, וממשיכים להאזין להטפותיו ולפרקי המדיניות הפלשתינית שלהם, שתוצאותיהם עד כה רק הרג וחרב?

התשובה לכל השאלות הללו היא שכת פנאטית הדוגלת ב'דת פלשתין', קיצונית ומסוכנת, השתלטה על מוקדי הכוח של התקשורת. וכשם שקשה לפענח מה קרה בדיוק במוחה הקודח של הכת מבית שמש, שהכתה עד זוב דם ילדים בשם תורת ישראל, כביכול, כך לא נוכל להבין מה עובר במוחם של העיתונאים הללו, חברי הכת הזאת. ובינתיים, ישראל מובלת על-ידם לאבדון ח"ו.